המאבק שהתעורר בשנים האחרונות סביב הניסיון לערער את סדרי התפילה בכותל המערבי מוצג כמאבק דתי. לחלל האוויר מופרחות ססמאות כגון 'שוויון לכל הזרמים' ו'שבירת המונופול' של הרבנות. הציבור הרחב לא ממש קולט את הדקויות. שוויון זה דבר נחמד, ושבירת מונופולים על אחת כמה וכמה.

מובילי המאבק רוכבים על העוינות הבסיסית שטופחה במשך שנים כלפי דת ישראל ומייצגיה. על רקע זה כל דבר שיכול לקעקע את חומת הדת היהודית מתקבל בברכה על-ידי חלקים מהציבור. אך האמת היא שלמאבקים האלה ולדת אין ולא-כלום. זו פוליטיקה נקייה, שבאמצעותה התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מנסות לקדם את ענייניהן.

למעשה, זה חלק מזיוף המושגים הכללי שהתנועות האלה עושות, וזה הדבר המקומם ביותר. המאבק הזה כל-כולו פוליטי, ולשם כך קיימת הכנסת, שבה מתנהלים קרבות פוליטיים. אבל התנועות האלה החליטו להפוך את הכותל המערבי לזירת הקרבות הפוליטיים שלהן, והן עוד מעיזות להציג זאת כעניין דתי.

טוענים שהתנועות האלה מייצגות מיליוני יהודים בעולם. ראשית, יש כאן הגזמה רבה. זה שנים התנועות האלה שרויות בנסיגה, והמספרים שהן מציגות מנופחים. אבל לא זה העניין. זכותן להתארגן כקהילות, לקיים פעילות חברתית, לערוך טקסים ולנהל ועידות. דבר אחד צריך לזכור – הן אינן 'זרמים' בדת היהודית.

שוו בנפשכם שהִילֵרים יקראו לעצמם רופאים, מסעדנים יציגו את עצמם כדיאטנים ומתַקשרים עם 'אנרגיות רוחניות' יטענו שהם פסיכולוגים. זה בדיוק העיוות שיוצרות אותן תנועות, בהתעקשותן להשתמש במושגים מעולמה של הדת היהודית, שאותם הן מרוקנות מתוכן.

יש בית כנסת ויש תאטרון, אבל אי-אפשר לקרוא לתאטרון בית כנסת. יש רב ויש אדם שאינו שומר מצוות, אבל לא יעלה על הדעת שמחלל שבת ואוכל טרֵפה יכונה רב. בלבול המושגים הוא הדבר שאין הדעת סובלתו.

מהותה של דת ישראל היא האמונה במעמד הר סיני וציות לתורה שנמסרה בו, זו שבכתב וזו שבעל-פה. מי שמחוייב לה – יהיה ספרדי או אשכנזי, חסיד או מתנגד, חרדי או 'כיפה סרוגה' – הוא חלק ממנה. מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה ורומס את מצוותיה ברגל גסה – אינו יכול לטעון שהוא מייצג 'זרם' בדת ישראל.

תפקידו של רב אינו לנהל טקסים ולשאת דרשות, אלא לשמש נציג נאמן של ההלכה. מי שאינו מקבל את סמכותה של ההלכה – יכול להיקרא פרופסור, דוקטור, ראש קהילה, או כל תואר שיעלה בדעתכם – רק לא רב. לכן אין 'רב אורתודוקסי'. יש רב. 'רב רפורמי' זה כמו 'רב אתאיסט'. זה גם מצחיק באותה מידה.

לשמחתנו, רוב הציבור בארץ חש סלידה מתעשיית השקר והזיוף הזאת. יהודי בארץ, שרצונו לבקר בבית כנסת, הולך לבית כנסת אמיתי, מקורי. כשהוא מחפש רב, הוא מבקש לדבר עם רב אמיתי. אין הוא חייב להיות דתי, אבל הוא סולד משקר ומזיוף. יש להפסיק את המאבקים הפוליטיים על גבה של הדת היהודית.

הושקה האפליקציה החדשה של החוברת השבועית 'דבר מלכות'. היישומון מאפשר להוריד בקלות את החוברת למכשיר הטלפון, ולגשת בנוחות לכל השיעורים היומיים המוגשים בה – שיעורי חת"ת ורמב"ם, הדף היומי ועוד. היישומון זמין באתר האפליקציות ונקרא 'דבר מלכות'.

הזמר החסידי נמואל הרוש מגיש את תקליטו החדש – התגלות . עשרה שירים וניגונים מעולמה של חסידות חב"ד, בהפקה תוססת של דני אבידני . טל' 039606120.

ארגון התקשרות מארגן סמינר בנושא 'שמחה כאתגר', במלון גני ירושלים, מיום חמישי ראש חודש אדר-ב ועד מוצאי שבת פרשת פקודי. טל' 039302030.

השבת קוראים בתורה את פרשת ויקהל ואחריה מוסיפים את פרשת שקלים. השבת גם מברכים את חודש אדר שני. המפגש בין שלושת הדברים האלה אינו מקרי, ויש להם נקודה משותפת. העניין המחבר את שלושתם הוא משה רבנו, הקשור הן לפרשת ויקהל, הן לפרשת שקלים, הן לחודש אדר שני.

פרשת ויקהל נפתחת במשה רבנו: "ויקהל משה ". גם פרשת שקלים פותחת במשה, שאליו הקב"ה פונה ואומר: "כי תישא את ראש בני ישראל". הדגש שניתן למשה בשתי הפרשיות האלה לכאורה אינו הכרחי לעצם העניין שהפרשה מדברת בו, ובכל-זאת מודגש שהדבר קשור במשה.

מכיוון שראש חודש הוא התמצית של כל ענייני החודש, הרי שבשבת מברכים חודש אדר שני באה לידי ביטוי מעלתו המיוחדת של משה רבנו, שבזכותו ניצלו בני ישראל מגזֵרת המן.

משה מכונה 'הרועה הנאמן' של בני ישראל, בזכות דאגתו לכל אחד ואחת מבני העם ברוחניות ובגשמיות. משה סיפק לבני ישראל את הצרכים הגשמיים הבסיסיים ביותר – מן, בשר וכדומה – ובבד בבד היה 'ממוצע המחבר' הרוחני בין הקב"ה לבני ישראל, ככתוב "אנכי עומד בין ה' וביניכם".

בכל יהודי יש ניצוץ מנשמת משה, ולכן כל אחד ואחד יכול וצריך לאמץ לעצמו דברים מדרכו וממעשיו. הדגשת התורה "ויקהל משה" מלמדת שעניינו של משה לאחד את כל עם ישראל. וכך כל יהודי נדרש להקהיל קהילות, ולהשפיע על יהודים לעשות 'משכן' לקב"ה. אלא שהתורה מציבה תנאי לעבודה עם הזולת, והוא האזהרה על קדושת השבת. אכן, צריך לאחֵד את ישראל ולקרבם לעבודת המשכן, אבל הדבר חייב להיעשות על-פי ההלכה, ואין להתיר לעבור על הוראות התורה ולוּ כדי לקרב יהודי שני לה' ולתורתו.

פרשת שקלים מלמדת כיצד יש לפעול עם יהודי שני. אפשר לנסות לעשות זאת על-ידי ששוברים אותו ומשפילים אותו, כדי שיבין את פחיתותו ויתקן את דרכיו. באה התורה ומלמדת שהדרך הנכונה היא "תישא את ראש" – לרומם את היהודי לדרגה גבוהה יותר, וממילא יחפוץ להתעלות עוד יותר ולהתקרב אל ה'.

"ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה,כד). הבעלים לא האמינו שהנשים אכן יסירו מעליהן את תכשיטיהן וייתנו אותם בעבור המשכן. לכן נלוו אליהן ובאו לחזות בפלא.

הדין הוא שאין האישה רשאית למכור את תכשיטיה או לתת אותם במתנה בלי הסכמת בעלה; ואין הבעל רשאי לעשות כן בלי הסכמת האישה. לכן באו "האנשים על הנשים".

"ויצאו כל עדת בני ישראל... ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו" (שמות לה, כ-כא). מעשה ההתרמה נעשה במהירות – אך עזבו את משה וכבר חזרו ובאו והנדבות בידם. מן הסתם עדיין לא היו אז ועדים וגבאים...

"והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר" (שמות לו,ג). זה סימנה של נדבה הניתנת ברצון ומכל הלב, שהנותן בא בעצמו ומביאה "בבוקר בבוקר"; משכים ונותן.

"וירא משה את כל המלאכה... ויברך אותם משה" (שמות לט,מג). חז"ל אמרו כי בברכתו זו אמר להם: "יהי רצון שתשרה ברכה במעשה ידיכם". עם כל מה שהושקע במשכן, הלוא אינו מעשה ידי אדם, וגם כשמעשה האדם נעשה 'לשמה' ובמדרגות הנעלות ביותר, ייתכן שיהיו בו פניות אישיות. לכן התפלל משה וביקש "שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

בתרומת המשכן היו זהב, כסף ונחושת, ולא היה דבר מבריק מן המראות הצובאות, שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו באים באחרונה מכל כלי המשכן, ותשמישם הוא בראש כל עבודות המשכן, כי "נעוץ תחילתם בסופם".

"וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחוכמה טוו את העיזים" (שמות לה,כו). מפרש רש"י: "היא הייתה אומנות יתרה, שמעל גבי העיזים טוו אותן". הנשים לא נצטוו לעשות את הטווייה על גבי העיזים, אלא שנתעוררו מעצמן לעשות כן. הן הבינו שכישרון מיוחד זה, שחוננו בו מאת ה', נועד שינצלו אותו לבניין המשכן.

ללמדנו שאם הקב"ה מעניק לאדם חושים וכישרונות מיוחדים, עליו לנצלם בעבודת ה' – לעשות באמצעותם את העולם שיהיה 'משכן' ודירה לה' יתברך.

הצדיק רבי מענדל בַּארֶר, שחי בזמן הבעש"ט, היה נודד ממקום למקום ומשמש 'מגיד' שמשמיע דברי התעוררות לציבור. הוא הקפיד שלא להשמיע דברי תוכחה אלא במקום שבו נתנו לו נדבה כלשהי, ואפילו סכום מועט.

והסביר את הטעם למנהגו זה: "כשאני משמיע דברי תוכחה ליהודים, שואלים אותי משמים – מי אתה שתטיף מוסר לבניו של הקב"ה?! ואני משיב שהקב"ה ציווני לפרנס את בני ביתי, ולא נתן לי כישרון אלא להשמיע דברי תוכחה, וכך אני יכול לקיים בעת ובעונה אחת את שתי המצוות האלה.

"אבל אם אין נותנים לי נדבה, אין לי מה לענות על השאלה מי שמני למטיף מוסר על בניו של הקב"ה, ולכן במצב כזה אינני מוכן להשמיע דברי התעוררות ומוסר".

"לשם מה ברא הקב"ה את האפיקורסות? – כדי שבבוא יהודי אליך בבקשת צדקה, לא תהיה פתאום 'מאמין' גדול ותטען שבעצם הקב"ה עשה אותו עני ואין לתת לו צדקה"... (רבי נפתלי מרופשיץ)

התלמיד העילוי היה רכון על ספריו בהיכל ישיבת וולוז'ין המפורסמת. כישרונותיו העילאיים כבר הקנו לו מקום של כבוד בספסלי בית המדרש. הכול ניבאו לו גדולות.

אלא שאז התעוררה שאיפה גדולה בלב העילוי, רבי יוסף-דב סולובייצ'יק הצעיר, שיתפרסם לימים כרבה של בריסק ואבי שושלת סולובייצ'יק הנודעת. "עד כה רכשתי בקיאות בתורה ועסקתי בפלפול ובלימוד בחריפות", הרהר בליבו. "הגיעה העת שארכוש ידיעה בהלכה הפסוקה".

לאוזניו התגלגל שמעו של הגאון המפורסם רבי שלמה קלוגר, מגדולי פוסקי ההלכה בימים ההם, שמקום מושבו היה בעיר ברודי. רבי שלמה, המכונה גם מהרש"ק, קיבל שאלות מכל רחבי אירופה. עז היה רצונו של רבי יוסף-דב הצעיר לקבל תורה מפי הפוסק המפורסם.

אלא שבינו ובין הגשמת החלום הפריד המרחק העצום שבין וולוז'ין לברודי. נסיעה ארוכה כל-כך עלותה גבוהה מאוד, והוא עני מרוד, ואין לו אלא הבגדים שעליו. איך יממן את הנסיעה היקרה?

צימאון התורה הכריע את מכשולי הדרך, ומוחו היצירתי הגה רעיון: הוא השיג בגדי עגלון, ופנה אל שוק העגלונים בהצעה כי יהיה מוכן לשמש שוליית עגלון בחינם בנסיעה לברודי.

עגלון אחד, שלא הכיר את הבחור הצעיר, סבר שהלה מתאים לעבודה מעין זו וקיבל את ההצעה. העילוי החל במלאכה המפרכת של הכנת העגלה לנסיעה הארוכה. תחילה נצטווה לשמן את צירי העגלה. אחר-כך הוטלו עליו עוד משימות שדרשו מאמץ רב, והיו כרוכות בעיסוק בסוסים וברתמותיהם. בקושי רב הצליח הצעיר להשלים את עבודתו לשביעות רצונו של העגלון.

עתה לא נותר אלא להמתין לנוסע שיבקש לנסוע אל העיר ברודי. חלפו כמה ימים והגיע סוחר עשיר שביקש לנסוע לברודי. שמחה גדולה מילאה את ליבו של רבי יוסף-דב: הנה יוצאים הם לעירו של רבי שלמה קלוגר, בעל שו"ת 'האלף לך שלמה'.

העגלה יצאה לדרך ורבי יוסף-דב התמקם בירכתי העגלה ושקע במחשבות תורניות. כעבור כמה שעות עצר העגלון את העגלה וקרא לשולייתו: "בוא ואחוז במושכות הסוסים, ואני אנוח קמעה".

הצעיר התיישב על מושב העגלון ואחז במושכות בחוזקה. הסוסים המשיכו בדהירתם, חולפים על פני עיירות וכפרים בדרכם דרומה.

ככל שהתקדמה העגלה גברה התרגשותו של רבי יוסף-דב. בעוד זמן קצר יפגוש את הגאון המפורסם! הוא החל לחשוב על הסוגיות שבהן חפץ לשוחח עמו וצלל במעמקי התורה. הנופים הכפריים כמו נעלמו מנגד עיניו, והוא ראה מולו רק דפים מן הבבלי והירושלמי ומספרי הראשונים והאחרונים.

בהיותו שקוע בסוגיה העמוקה לא שם לב כלל שהסוסים נטו מדרך המלך והחלו לגרור את העגלה בשבילים צדדיים, שרק הרחיקו אותם מיעדם...

פתאום נפלה העגלה למהמורה והיטלטלה בחוזקה. ראשו של העגלון, שהיה שקוע בשינה עמוקה, נחבט בדופן העגלה והוא הקיץ משנתו בבהלה. הביט האיש הנה והנה, ומיד קלט את המתרחש. בזעם החל לגדף את עוזרו הבטלן על רשלנותו. ברוב כעסו אף הִכה את הצעיר מכות נמרצות. "בטלן שכמותך", סינן לעברו, "אינך ראוי כלל וכלל להיות עגלון!".

רבי יוסף-דב הרכין את ראשו ושתק. הלוא העגלון צודק. היה עליו להשגיח על הסוסים ולא לרחף במחשבותיו בין דפי הגמרא. כאב החבטות שספג נמהל בצער עיכוב הדרך. כאשר השיב העגלון את העגלה למסלולהּ התעודד רבי יוסף-דב, ושב לדמיין בחדווה את הרגע הגדול הקרב ובא...

בהגיעם לברודי נפרד רבי יוסף-דב מן העגלון בבקשת סליחה כנה, והחל לשאול אצל התושבים היכן מתגורר רבי שלמה קלוגר. הללו הביטו בבגדיו המלוכלכים ובכתמי השמן שעל פניו וידיו, ומשכו בכתפיהם. מה לעגלון פשוט ולגאון הגדול?!

בסופו של דבר הצליח רבי יוסף-דב לאתר את כתובת ביתו של הגאון. מיד בהיכנסו אליו פתח בשיחה תורנית, ורבי שלמה הבין מיד שה'עגלון' שלפניו איננו עגלון כל עיקר. הוא הזמין אותו להיות אורחו, וציווה עליו לנוח מעמל הדרך, להתרחץ ולהחליף את בגדיו לבגדים נקיים ומכובדים.

לקראת שבת פנה רבי שלמה אל אורחו וביקשו לשאת דברים באוזני המתפללים. בתחילה ניסה רבי יוסף-דב להתחמק, אולם רבי שלמה עמד על דעתו. באין ברירה עשה רבי יוסף-דב כמצוות מארחו. דבריו הותירו רושם עצום על כל הנוכחים, וכולם שחו איש לרעהו כי עילוי עצום בא לעיר. בתום הדרשה ניגשו זה אחר זה אל רבי יוסף-דב וביקשו ללחוץ את ידו ולהודות לו.

בין העומדים בתור ללחוץ את ידו עמד יהודי שדמעות זולגות מעיניו ורגליו כושלות. רבי יוסף-דב זיהה אותו מיד: זה היה העגלון שעמו נסע. "אנא יסלח לי", מלמל האיש, "לא ידעתי מי כבודו. מבקש אני מחילה וסליחה על שביישתי את כבוד תורתו".

"חלילה!", הזדעק רבי יוסף-דב, "הלוא צדקת לגמרי בתוכחתך. באמת אינני ראוי להיות עגלון!".

יהושע נולד בעיירה פולטוסק, במחוז מזוביה שבפולין. אביו שקד על לימוד התורה והתפרנס מעבודתו בחנות קטנה. סבו, מצד אימו, היה שוחט ובודק. בהיותו תלמיד בחדר המקומי פרצה מלחמת העולם השנייה, ובן רגע שינתה את חייו.

כבר בימים הראשונים של המלחמה חווה חוויה מזעזעת: "צעדתי עם אחותי ברחוב סמוך לביתי, והבחנתי במחנה קטן שהקימו חיילים גרמנים. נדף ממנו ריח חזק מאוד של מרק, ונכנסתי לתומי אל תוך מטבח המחנה. פתאום תפס אותי חייל גרמני ורצה להשליכני לסיר ענק של מרק רותח שעמד על האש. אחותי החלה לצעוק, החייל נבהל, והצלחנו לברוח".

משפחתו של יהושע נמלטה לרוסיה. בהיותם נתינים זרים גורשו לערבות סיביר, ושם שהו שנה וחצי. הרעב היה נורא. "אנחנו, הילדים, היינו יושבים ומדברים על מזון דמיוני", סיפר. את פסח בסיביר לא שכח: "סבא הצליח להשיג מעט חיטה, טחן אותה בעצמו והכין שתי חתיכות מצה. יין כמובן לא היה, וסבא השיג שזיפים יבשים והשרה אותם במים. המשקה הזכיר יין".

כעבור זמן הצליחה המשפחה לעבור לקזחסטן, וגם שם סבלו מרעב ומקשיים רבים. אחרי המלחמה חזרו לפולין ובהמשך נסעו לצרפת, ושם נקלט יהושע במוסד ליתומים של עליית הנוער. החיים בצרפת היו טובים יחסית. כשמלאו לו שלוש-עשרה לא חגגו לו בר-מצווה. "מדריך הביא לי תפילין, שאינני יודע מניין השיג אותן, ואמר לי להניחן", סיפר יהושע.

הוא עלה לארץ ישראל ונכנס ללמוד בישיבה בפתח-תקווה. לאחר שהקים בית בישראל עבד בנגרייה, ובהמשך בליטוש יהלומים ובמפעל טקסטיל. השתתף במלחמות ישראל, ובהן מבצע קדש, ששת הימים ויום הכיפורים, שבה לחם במובלעת הסורית.

ר' שרגא פישרמן, בנו של יהושע, סיפר לנו השבוע: "זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים הייתה שמחה משפחתית. אבא בא לבוש מדים וביקש מהמלצר בקבוק ויסקי. תהינו, והוא הסביר: 'את הבקבוק אפתח בכותל המערבי, אחרי הניצחון'. וכך היה. אבא הגיע לכותל עם הרב שלמה גורן".

ידוע על שניים מגדולי ישראל, רבי נתן אדלר, רבו של החתם סופר, ורבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, שבקביעות כמו השנה העדיפו אצלם לקרוא את פרשת שקלים בספר הראשון, מכיוון שפרשה זו כתובה כמה עמודים לפני פרשת השבוע. השיקול המכריע אצלם הוא הרצון לחסוך 'הוצאה' ו'הגבהה' נוספת, ולפעמים גם גלילת הספר השני למקומו. אך ברוב קהילות ישראל במרוצת הדורות נהגו, כתמיד, להוציא ספר שני.

וכן מפורש ברמב"ם: "כל פרשה מארבע פרשיות האלו, אחד קורא אותה בספר שני... ואם היה סדר אותה שבת 'כי תשא' עצמה [דבר בלתי-אפשרי לפי כללי הלוח שלנו], קורין שישה מ'כי תשא' עד 'ויקהל' [=פרשת השבוע], והשביעי חוזר וקורא בספר שני מ'כי תשא' עד 'ועשית כיור נחושת' [=פרשת שקלים]".

בטעמו של דבר מובא בלוח 'דבר בעתו', שלא תיקנו לגלול את הספר של פרשת השבוע לפרשת שקלים, כדי שיהיה הספר מוכן תמיד לפרשת השבוע. או "מפני היוצאים" באמצע, שכשיראו שיש ספר תורה אחד בלבד, יבואו לומר ששבת זו אינה פרשת שקלים.