כל יום מידי ערב בתפילת ערבית אנחנו מבקשים: "ופרוס עלינו סוכת שלומך ובצל כנפיך תסתירנו". כל יום ויום במהלך השנה אנחנו רוצים לחוות את המציאות הרוחנית שתתרחש בזמן הגאולה ובמובן מסוים כבר כעת בעולמינו בזמן השבוע הכה יקר של סוכות. אם כך, מה כל כך חשוב ומיוחד בה באותה סוכה שאנחנו מייחלים אליה כל השנה?

ברובד של הפשט הסוכה ביסודה היא זיכרון לחיי אבותינו במדבר, כפי שנכתב: "בַּסֻּכֹּת - תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים... לְמַעַן  יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג), אולם בעומק הדברים הזיכרון אינו רק זכר היסטורי למאורעות שהתרחשו לפני כמה אלפי שנה, אלא תפקידו להוות שיעור מחנך לחיים של אמונה, אחדות ושמחה ביום-יום של כולנו כאן ועכשיו.         

 

אמונה  

היציאה מן הבית והכניסה לסוכה למשך שבעה ימים מצביעה על האמונה בה', שהינו מגן, מושיע ופורס חסות. במשך השנה אנו יושבים ספונים בביתנו עם תקרה מעל לראשינו ובאופן סמלי הגג חוצץ בין השמים לבינינו, בעוד בסוכות אנו יושבים במבנים ארעיים שאין להם גג אמיתי. בעצם העובדה שהסוכה חייבת להיות נטולת קורת-גג, והסכך אינו אלא "פסולת גורן ויקב", האדם מעמיד את עצמו מבחינת התודעה העצמית תחת חסותו של הקב"ה.

המודרניזציה והפרסומות השונות מנסים לשכנע אותנו שאושר קשור לחפצים שאנו רוכשים, אולם היהדות מלמדת אותנו שאושר קשור לרוחניות. בסוכות התורה אומרת לנו: "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". אנו עוזבים את בתינו מלאי הרכוש, מתעלמים מנוחות וממותרות, ונכנסים לעולם הפשוט והרוחני לחלוטין של הסוכה. הסוכה אמנם נעדרת נוחות חומרית, אך עתירת קשר רוחני ומתקיים בה אושר אמיתי. חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"מרבה נכסים מרבה דאגה", ובלשון עכשווית – "פחות זה יותר". כשאנחנו יוצאים מהבית, עוזבים את מנעמיו הרבים ויושבים בסוכה, אחת המטרות היא להבין שפיתחנו יותר מדי תלות ב"צעצועים הגשמיים" של חיינו ולא במה שאנו תלויים בו באמת – בבורא עולם. הסוכה זה מקום שבו אין שום אחיזה לכל הרדיפה והשאיפה הזאת אחרי ה"עוד" ואחר החומר. היא נראית לא יותר מאשר עוד "חושה" מצויה בסיני, אולם מכילה כל כך הרבה רוחניות ומשמעות.

עצם הישיבה והמגורים במשך שבוע שלם בסוכה ארעית עוזרים לנו לבחון את ההרגלים ואת תבניות החשיבה וההתנהגות שלנו. כשאדם מוותר על המוכר והנוח, הוא מתחדש ולומד לבחון את אורחות חייו בשגרה. בסוכות אנחנו מפסיקים לדבר על העבירות. השארנו אותן מאחור ביום כיפור. כעת אנחנו יכולים לבחון האם גם בעשיית המצוות ועשיית הטוב אנחנו מקובעים ופועלים מתוך אוטומט? רבי נחמן אמר ש"אם אני מניח תפילין היום רק מפני שהנחתי אותם אתמול, אין כלל סיבה שאניח אותם... אני רוצה להניח תפילין בכל יום כאילו זו הפעם הראשונה". יש איכות נדירה בעשיית דבר מה בפעם הראשונה לפני שהוא נהפך ל"מוכר" ו"רגיל". חג סוכות קורה לנו להתחדש ולהתרענן גם בעשיות הטובות שלנו.

עיתויו של החג משמעותי ביותר. לא בכדי הוא נחגג לאחר ראש השנה ויום כיפור. העבירות דומות למחסום-בטון שבולם את הקליטה של התדר האלוקי. כפרת העוונות שלנו ביום הכיפורים הורסת את המחסום, כך שאנו יכולים לחוות קליטה בלתי משובשת של הנוכחות האלוקית. גג הסוכה, שחייב להיות מרווח דיו כדי שנוכל לראות דרכו את כוכבי השמיים, מבטיח קליטה מוחלטת של השכינה. 

באופן מופלא, חג סוכות, המכונה גם "חג האסיף", נחגג בזמן בו החקלאים אוספים את תבואתם וכביכול יש להם יותר כסף ואפשרויות חומריות. מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאווה אשר מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. מבלי להרגיש או להתכוון, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי ה"לא מוצלחים" וכלפי אלו "שלא הגיעו", בד בבד עם קינאה כלפי מי שזכה והרוויח יותר. כשאדם חווה את התחושות האלה (ובנינו – מי יכול לחלוטין להימלט מלהרגיש כך?) נזרע הזרע לפירוד בין הבריות. הריחוק בין בני האדם ורדיפת ההישגים החומריים הם השודדים הגדולים של השמחה.   

 

שבוע של אחדות ורעות                                                                               .

אותו פרוד ורדיפת ממון לא קשורים במהותם לחג הסוכות. חג זה הוא חג של קירבה, אחדות וסולידריות חברתית, ולכן מונח ה"אושפיזין" הוא כה בסיסי ומהותי. בעצם הישיבה בסוכה אנחנו מזמינים בלב שלם ובכוונה אמיתית כל יהודי ויהודי להיכנס ולהתארח אצלנו. מי שמסתובב בחג ברחובות הנכונים יכול לראות אנשים שעוברים ברוח חגיגית של אחווה מסוכה לסוכה, מבקרים זה בסוכתו של זה ובכל ערב מתאספים, רוקדים וחוגגים בצוותא. מאחר וכל הסוכות בעיקרן פשוטות ודומות זו לזו, היכולת "לנכר עיניים" בסוכה מפוארת כמעט ואינו קיים, וכך במשך שבוע שלם מושגות תחושות השוויון והאחווה. מעבר לכך, דפנות הסוכה העשויות בד דק מרמזות לנו על כך שהמרחק בין האנשים קטן הרבה יותר מבדר"כ, ובמקום ההסתגרות בשאר ימות השנה מאחורי קירות בטון ודלתות פלדה, אנחנו נגישים הרבה יותר אחד עבור השני בגשמיות וברוחניות כאחד.                                                                                                                                                                                                           

השימוש בארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדס וערבה) עוזר לנו להתחבר להבנות אלה. כל אחד מהמינים מסמל סוג אחר של יהודי. כדי לקיים את המצווה, כל הארבעה צריכים לגעת זה בזה ולהיות מאוחדים באגודה אחת. כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת ולא ניתן לקיים את המצווה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו משלימים האחד את רעהו. לאתרוג יש טעם וריח. לפירות הדקל (שעליו גדל הלולב) יש טעם אך אין להם ריח. ההדסים מפיקים ריח נעים, אך אין בהם טעם, ואילו ענפי הערבה הם חסרי טעם וריח כאחד. עם ישראל מאגד בתוכו סוגי אנשים שונים - יש העוסקים בתורה, יש העוסקים במעשים טובים, יש העוסקים בתורה ובמעשים טובים ויש, לצערנו, כאלו שאינם מתפנים כלל לעיסוקים רוחניים. על פניו היינו מצפים שהתורה תגיד שיש מקום רק לאותם אנשים עם "התכונות של האתרוג", אולם, למרבה הפלא והיופי, היא אומרת שלכולם יש מקום ועם ישראל שלם ומושלם רק כשכולם קיימים ובעיקר כשכולם מאוחדים.

 

שמחה

סוכות מכונה ע"י חז"ל "זמן שמחתנו". התורה מציינת ומדגישה במיוחד שעלינו להיות בשמחה בחג זה ועלינו להשרות אווירת שמחה בליבם של כל הסובבים אותנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז). הגאון מווילנה טען כי מדובר במצווה הקשה ביותר בתורה, שכן לשמוח שבוע שלם מבלי להפסיק בכך (אך שמח = רק שמח) זה דבר קשה מאוד (במיוחד לנו - יוצאי פולניה...). ניתן להבין כיצד אפשר לצוות עלינו לעשות עשיות פיזיות כישיבה בסוכה וכנענוע ארבעת המינים בעת התפילה, אולם עולה השאלה כיצד ניתן לצוות על בן אדם להיות בשמחה? כאן הגדולה של היהדות - נצטווינו לקיים תורה ומצוות לא מתוך תחושת חוסר ברירה, אלא מתוך רגש של אושר ושמחה. חג סוכות מחייב אותנו להסתכל עמוק פנימה ולעשות סדר בתוך ה"קישקע" כדי להגיע אל אותה שמחה. אם ניתנה לנו מצווה כה ברורה וחשובה משמע שבכוחנו לקיימה!                                                                                                               הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, אירוע משפחתי מיוחד או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה אמיתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית או במשכורת שמנה. שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאיתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול בא ממנו ולפיכך הכול לטובה.                                   

כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים, מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. היציאה החוצה אל מזג האוויר הסתווי והלא יציב והישיבה במבנה ארעי שכל רוח חולפת יכולה למוטט אותו, מחדדים לנו שאנחנו נתונים לחסדיו של הבורא ומזכירים לנו שאנחנו הבנים שלו ושעימנו הוא כרת ברית עולם. יש דבר משמח יותר מלדעת שמי שברא את העולם המופלא הזה ממש אבל ממש רוצה בטובתנו (גם אם בעיניים הגשמיות שלנו לעיתים זה עלול להיראות הפוך)?               

בעיית כל הבעיות הינה שהאדם אינו מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם נגזר משמים תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, ועל כן הוא ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית . אם אכן האדם זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. חובתנו להוציא לפועל את הפוטנציאל שהקב"ה הועיד לכל אחד מאיתנו. על פי האמונה היהודית, מתוקף הקדושה המיוחדת של חג הסוכות ומתוקף השמחה, הפשטות ותחושת ה"ביחד" שאנחנו חווים, מתבהר לנו יותר מה תפקידינו ומקומינו בעולם ואנחנו נטענים במוטיבציה ובכוחות לשנה שלמה לממש אותם.

בעומק הדברים – השמחה מושגת ע"י הכרה ברורה במקום האמיתי שלנו והשלמה עם מי שאנחנו.  מהבחינה הזו לסכך הסוכה תפקיד רוחני עצום בתהליך כפרת העוונות והגדילה שאנחנו אמורים לעבור. על פי ההלכה, הסכך עשוי, כאמור, מ"פסולת יקב וגורן", כלומר מהפסולת הכי זניחה ובזויה. ביום כיפור התפללנו להסיר מעלינו את כל הפסולת שקיימת בתוכנו, ואילו כאן באופן פלא לא רק שאנחנו משתמשים בפסולת (פסולת פיזית כמשל לזו הרוחנית), אלא אף שמים אותה מעל הראש שלנו! ההסבר למעשה משונה זה פותח לנו צוהר להבנות נפלאות על המשמעות העמוקה של "תשובה" – תשובה אמיתית אינה זניחת החטא והתעלמות מוחלטת מצדדים מסוימים באישיותנו (תהליך זה מתאים לתחילת הדרך בלבד), אלא הבנה וקבלה של מי שאנחנו (עם כל החלקים הפחות יפים ו"טהורים" שבנו), אולם לא על מנת שנשאר מי ומה שאנחנו, אלא על מנת שנמתק את המר ונהפוך את החיסרון ליתרון. בשפת הרחוב זה נקרא "להפוך את הלימון ללימונדה" ובשפת הקבלה "להוציא את ניצוצות הקדושה הטמונים ברע". דווקא בכל מה שפסלנו (לפסול זה מלשון פסולת) בעצמנו ובסובבים אותנו יש פוטנציאל רוחני אדיר. האר"י ז"ל נהג לומר שהאדם יכול למצוא את התשובה לשאלה מה הוא ייעודו בעולם דווקא באותן עשיות שקשות לו ובצדדים באישיותו שהוא היה מעדיף להפטר מהם. אחרי שהתנקינו מעוונותינו ביום כיפור אנחנו יכולים לגשת ממקום רגוע הרבה יותר ולבחון את עצמנו בעיניים אחרות  עד שנגלה שאפילו בפסולת ניתן למצוא זהב.

 

שנזכה כולנו לחוות את האור המיוחד של סוכות ושתהיה לנו שנה של אמונה, אחדות ושמחה אמיתיים, 

חג שמח, ניר אביעד j