כתוב במדרש בפרשתנו אודות המבול (בראשית רבה פ"ה, א. ראה עד"ז איכה רבה פ"א, נב): "מתחילת בריאתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים . . עמד דור המבול ומרד בו . . אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם, הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", שמזה מובן שענין המבול אינו אלא קילוסו ושבחו של מקום, שהקב"ה מתקלס במים.

והנה, ענין המבול בפשטות הוא שבא, כלשון הכתוב (פרשתנו ז, יב) "לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים", וא"כ צריך ביאור היאך יתאימו הדברים עם המבואר במדרש הנ"ל אשר ענין המבול הוא ענין נעלה עד מאוד, שהי' "קילוסו של הקב"ה עולה" מן המים?

ויובן זה ע"פ משל פשוט מעניין אהבת האדם לבנו, דכשנתבונן במה שיש בליבו של האב נמצא רק אהבה וטוב, שלבו גדוש אהבה אמיתית לבנו, אך לעיתים תגרום אהבה זו שכשיחטא הבן יענישו האב בשבט. ומובן, שגם העונש תוכנו הוא אהבה צרופה, ועד שניתן לומר שככל שיגדל העונש תהי' הוכחה שאוהב האב את בנו ביותר (ועד שה"חושך שבטו שונא בנו" (משלי יג, כד)).

(ע"פ לקוטי שיחות ח"ל עמ' 16 ואילך)