"ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח,סה). 'אמר ר' יוסי בר חנינא ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום.. משה אמר (דברים כח, סה) ובגוים ההם לא תרגיע בא ירמיה ואמר (ירמיהו לא, ב) הלוך להרגיעו ישראל"' וכו' (מכות כד,א).מקשה התורה תמימה שהפס' הזה בירמיהו נאמר על יציאת בנ"י ממצרים, שעשו את רצון ה' והלכו למצוא מנוח לרגליהם, אז כיצד למדו בגמ' שזה על לעתיד?-ותרץ שכיון שנאמר על דור המדבר שהיו רשעים ובכ"ז ה' הרגיעם, מימלא זהו ההפך מדברי משה. אולם לכאורה הרי נאמר שירמיהו בטלה, אז מה שייך לומר על מה שהיה קודם (ביציאת מצרים) שזהו הביטלה?- לכן ניראה שלמדו בשל המשך הפס' “.. ואהבת עולם אהבתיך" (ירמיהו לא,ב) שמדבר לעולם ולכן למדו שמקשר את הפס' הקודם "הלוך להרגיעו ישראל" (פס' א) עם משך הדורות לעולם, ומימלא כמו שביציאת מצרים היתה הגזרה ללכת ארבעים שנה במדבר וה' ריחם ונתן להם מנוח, שנדדו רק קצת ב-38 שנה ("אלה מסעי" - למה נכתבו המסעות הללו להודיע חסדיו של מקום שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטולטלי' ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות.. נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות' וכו' [רש"י. במדבר לג,א]). מימלא אומר הנביא שאותו דבר יהיה לדורות, שמצד הדין צודק משה, כמו שה' גזר ארבעים שנות נדודים, אבל למעשה זה לא יהיה כך אלא יהיה מנוח כמו שה' נתן מנוח בפועל לדור המדבר. והנה בגמ' בנדרים (כב,א) מובא מהפס' כאן שהכועס שולט בו תחתוניות 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר: "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה". ולא עוד, אלא שהתחתוניות שולטות בו, שנאמר: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש". איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות'. לכאורה מה הקשר בגמ' שם שלכן הובאה דרשה זו?- ניראה שקודם נאמר על נדרים 'דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו נקרא רשע. אמר רבי אבהו: מאי קרא? "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", ויליף "חדלה" "חדלה". כתיב הכא: "כי תחדל לנדור" וכתיב התם "שם רשעים חדלו רוגז". אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא: "כנדרי כשרים" – לא אמר כלום. "כנדרי רשעים", נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה' מימלא ניראה שלמדו בפס' "רוגז" כמו שנאמר כאן "רגז". אבל מה הקשר בין כעס ונדרים?- ניראה שיש כאן ביטוי עמוק לומר מה גורם לאדם לנדור נדר, הרי מי שנודר נקרא רשע, אז מדוע בכלל נודרים נדרים?- אלא שלפעמים האדם כועס מאוד ומרגיש שחייב להוציא בפיו משהו חמור שיקבע בעולם איסור ויראה בזאת לכל את חומרת כעסו, ובכלל עושה כמו שבירת כלים של הכל, שמחייב עצמו או לאחרים מרוב כעס ולא חושב באותו רגע אלא כעסו שולט בו (כמו שבהפרת נדרים מפירים לו ע"י שמראים שלא חשב מספיק על מעשיו) ולכן באותו רגע ניראה לו שהנדר זה הדבר הראוי לעשותו, כאילו מקדש את העולם בזה ע"י שמחיל בעולם דין נדר כעין קדוש לה', כמו שנודר קורבן, אולם זה טעות בידו. זהו שמובא בהמשך (כב,ב) 'רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר: "כי כעס בחיק כסילים ינוח", וכתיב: "וכסיל יפרוש אולת"', שבכעסו שוכח את תורתו שלמד שזה רע לנדור והופך חולין כאילו הם קודש, וזה משום 'רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעוונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר: "ובעל חימה רב פשע"' שלכן העונות שבו שולטים עליו ומטעים אותו לחשוב שזה בא מחלק הזכויות שלו, שעושה לטובה, אבל בעצם זה נובע מפגם בחשיבות השכינה הקדושה, שזהו 'אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלקים כל מזמותיו"' ולכן הכעס בשיאו גורם לנדר, שמביע את החומרה של כל זה , שלכן 'דתניא, רבי נתן אומר: הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן' (כב,א) שפוגע בשכינה במעשיו, שכעין מחשיב את החולין לקדוש. לכן עונשו הוא תחתוניות, שהם למטה (וקשור לפתח יציאה של פסולת הגוף) כמו שהוא פועל מעשה פסול של פגיעה בקדושה כאילו היא שייכת לנמוך, לחול (כמו פסולת הגוף שהיא מה שלא משמש את האדם שיש בו צד רוחני) והיא (התחתונית) משפיעה על העינים לב ונפש ("לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש") שפוגע במה שמרמז על תפילין שביד (לב) ובראש (עינים) שמקשרים אותנו ב-אות להיותנו קשורים לרוחניות (שהתפילין גשמי שמעלה אותנו לקדושה, היפך ממעשיו) וזהו פגיעה בנפש, בצד הרוחני. לכן פס' הבא הוא "והיו חייך תלאים מנגד" (פס' סו) ודרשו חז"ל 'התולה תפיליו יתלו לו חייו, דורשי חמורות אמרו "והיו חייך תלואים לך מנגד" זה התולה תפיליו' (ברכות כד,א) שצד העונש קשור בפגיעה בתפילין, לומר כעקרון שאמרנו. כל זה דווקא בחו"ל אבל בא"י אנו דבוקים בשכינה, ואפילו הגשמי נישפע כאן מהקדושה עד שהגשמי כאן קדוש, ולכן 'קא תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב: "ונתן ה' לך שם לב רגז", בבבל כתיב' וכו' (נדרים שם) שהגשמי לא נילחם ברוחני אלא מושך לקדושה, ולכן אין את היסוד של הגשמי שפוגם ברוחני, ולכן אין את הכעס הטבעי הגדול. ורמז שנאמר בהקשר להריגה 'עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה' וכו', שהאדם הוא רוח וגוף, ובהריגה מפריד בניהם...