"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ד' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (דברים כג, ד-ה)

פרשיה זאת אוסרת על עמוני ומואבי לבוא בקהל ד' לעולם. הכוונה היא שהם יכולים להתגייר, אך אינם יכולים לבוא בברית נישואין עם ישראל. למה יש את הניתוק החמור הזה מעמוני ומואבי? התורה מסבירה שהסיבה היא שהם לא קידמו את עם ישראל בצאתם ממצרים בלחם ומים.

ובניגוד בולט לעין ממשיכה התורה ואומרת: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ד' ". (דברים כג, ח-ט)

איך יתכן? הלא המצרים התעללו בנו כל כך הרבה, והתורה מתירה לדור שלישי לבוא בקהל ד'? ועוד, התורה מנמקת למה אסור לתעב מצרי "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ". איך יתכן שעל גרות כזאת, שהובילה את ישראל לעינוי במשך 210 שנים, אנו צריכים להכיר טובה למצרים? מה ההבדל בין המצרים למואבים והעמונים? רש"י מתמודד עם השאלה למה אנו מכירים טובה למצרים, ואומר: "אכסניא היו לכם בשעת הדחק".

מה פשר הדברים? הרמב"ן מסביר שהיחס לעמון ומואב נגרם בגלל כפיות הטובה שלהם. עמון ומואב הם צאצאים של לוט. בלוט אברהם מטפל במסירות גדולה, כאשר הוא מציל אותו במלחמת המלכים שבה נישבה. בתמורה, בני לוט, עמון ומואב, לא קידמו את בני אברהם, עם ישראל, בצאתם ממצרים בלחם ובמים. העונש שלהם הוא לא על שלא עשו חסד, עם הם לא היו צאצאיו של לוט, לא הייתה התורה מקפידה איתם. אלא שהתורה מקפידה איתם על כפיות הטובה. הלא אביכם (לוט) ניצל בזכות אבי ישראל (אברהם), איך אתם לא עוזרים וגומלים טובה לזרעו של אברהם?

לעומת זאת המצרים היו אכסניה ליעקב ובניו בשעת הרעב בארץ ישראל, ועל שנים אלו מגיע למצרים הכרת הטוב. זאת למרות שאחר כך המצרים עשו מעשים נוראים. מעשים אלו לא מבטלים את הטובה, ועל הטובה אנו חייבים להודות להם. על הרעות שהם עשו - הם יענשו, אך על הטובות חייבים לגמול טובות.

על כל מעשה אנו חייבים להכיר טובה, ולא משנה שבתמונה הכללית הדברים נראים אחרת - ההסתכלות הכללית לא תבטל את המעשה הקטן. לא ניתן לשכוח את הטובה שעשו לך, למרות הרעה שבאה אחריה. לכן, את מואב ועמון אנו לא מקבלים לעולם, 'גם דור עשירי', ואילו את המצרים אנו מקבלים כבר בדור שלישי.

תכונה נוספת המייחדת את בני ישראל היא היכולת למחול על פגיעה, הרמב"ם כתב על כך בהלכות תשובה (ב, י):

"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור. וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון".

הכרת הטוב היא תכונת נפש שצריכה להיות בעם ישראל, עד שאי אפשר להיכנס לכלל ישראל בלעדיה. הכרת הטוב היא הבסיס לאמונה. מי שלא יכול להכיר טובה לא רואה את כל הטובות שהקב"ה עושה איתו יום יום.

על מידת כפיות טובה כתב ה"פלא יועץ":

"כתיב (משלי יז, יג) 'מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ'. וחיובא רמיא על האדם שקבל כל שהוא טובה מחברו, שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים שלא לגמול עמו שום רעה ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו. אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו. וכתיב (ישעיה מט, טו): 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה' - שהוא מעשה העגל, 'וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ' -  שהוא קבלת התורה".