פרשת כי תצא

נכתב על ידי אלון, 23/8/2015

 

כי תצא

"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך" (כא, י).

מדבר הכתוב על המאבק בין האדם ובין אויבו הנצחי, הוא יצר הרע. "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו" (קידושין ל.)

"כי תצא למלחמה על אויביך" (כא,י)

עיקר המלחמה היא המלחמה ביצר הרע. אין תענוג יותר גדול מאשר לנצח את היצר הרע. כשאדם עומד בנסיון ומתגבר, הוא מרגיש תענוג נפלא, תענוג אמיתי, תענוג ששייך לנשמה, ששום תענוג גשמי לא ישווה לו.

אדם עומד בנסיון ושובר את הרצון שלו כדי לעשות רצון ה', הוא נהיה יותר מאושר, נהיה לו יותר טוב, הוא מגלה את עצמו כאדם יותר גדול ממה שהוא היה קודם,  אבל אם חלילה לא עומד בנסיון, הוא מרגיש מושפל וחלש, האמת היא שלכל אדם יש כוח לעמוד מול היצר הרע ולהתגבר עליו כי אין הקב"ה מעמיד את האדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. אם כן, למה אנחנו בכל זאת נכשלים? כי אנחנו לא מספיק מודעים לנזק שהוא עושה לנו. היצר מצליח לסמא לנו את העיניים שלא נראה את הנזק הרוחני שאנחנו גורמים במעשים הלא טובים שלנו. ועיקר הנזק זה ריחוק מה'. זה העונש הכי גדול שיכול לקבל יהודי שהוא מתקרר, שהוא מתרחק מה', שיש כבר עניינים אחרים שמושכים אותו יותר.

אדם מתגבר על יצרו, הוא זוכה להתקרב אל ה' וזה בעצם עיקר העבודה שלנו בעולם הזה, להתקרב אל ה'. בחיבור הזה בין האדם לבוראו נאבק היצר הרע בכל כוחו. כל תנועה שעושה יהודי בכיוון של הקדושה משגרת הסטרא אחרא רבבות של הפרעות ובלבולים. זהו המאבק של החיים. מאבק בין האדם לאויבו הנצחי. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת השם, אבל אסור להתייאש. זה היצר הרע שמכניס בנו יאוש ורפיון אך מי שהולך בדרך רבינו יודע כי רבינו כבר אמר שזה עבר ועובר על כל הצדיקים וצריכים להיות גיבור ואיש חיל כדי לנצח את היצר.

אל תתייאש, אל תישבר, זה שיש לך כרגע בזיונות מזה שאתה לא מצליח זה הכל לטובה, בשביל לתת לך עוד ענווה ועוד שפלות, בשביל שתדע שמי שבאמת יכול להושיע אותך זה רק ה' יתברך. בזכות הרצונות, הכסופים, הלב הנשבר, בזכות התפילות בהתמדה, בעקביות, בעקשנות גם אתה תזכה, גם השעה שלך תגיע.

 

לפעמים משמים מפילים אותנו למקום כל כך נמוך שאנחנו לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות לנו. מרגישים אז כל כך מושפלים, כל כך מבוזים, כל כך מתביישים בעצמנו עד שהמילים פורצות ויוצאות אז מתוך הלב, ממקום מאד מאד עמוק, מילים עם כוח עצום. סיפר אברך: "חויתי פעם תקופה של מלחמת היצר. יום אחד כשכבר נמאס לי מעצמי, מירידתי, חשבתי לעצמי הלא  זה לא אני, אני מכיר את עצמי, אף פעם לא ירדתי לכזה שפל, מה זה פתאום כאלו מלחמות, יצרים, אין זה אלא כוחו של השטן, המנסה להכניעני. באותו רגע התפרצתי ופניתי להקב"ה אני לא מוכן יותר! אני לא מוכן למצב זה שמאפשרים לשטן כך להשטינני, אני לא מוכן להמשיך כך עם כאלו מלחמות, עם כאלה נסיונות, סליחה אם אני נשמע קצת חצוף אך אני מבקש שיתנו סטירה לשטן שיעזוב אותי כבר, אני יודע שכל מה שקורה זה עם מטרה לקבל שכר על כל פעם שמתגברים, אבל אני לא מוכן למלחמה הזו בה יש גם אבדות, כשלונות, לא מוכן,, אני לא צריך לא עולם הזה ולא הבא, אני רוצה להיות יהודי שמור!!! היו אלו מלים שיצאו לי כנראה מכל רבדי הלב, כי באמת באמת לא התכונתי להתחצף חס ושלום, להגיד דעה, להתוכח, חס ושלום, רציתי להיות שמור! רציתי להיות יהודי! רציתי לשים סוף לחוצפה של היצר הרשע הזה! וכשהרשע הזה עבר את הגבול נלחמתי בו מלחמת חרמה בהתעקשות ותפילה לפני בורא עולם כי יביס אותו ויקח אותו ממני, תפילה שעזרה לי לחדשים ארוכים ארוכים". ("כי אתה עמדי חלק ד' ").

אם מאד רוצים, בסוף זוכים. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו! רבי נתן זכה יותר מכל שאר התלמידים של רבינו כי אחרי כל שיעור שהוא שמע מרבנו הוא רץ לשדה וצעק להשם כל הלילה שכל דיבור ששמעתי אני אקיים אותו. לכן הוא זכה, כי הרצון שלו היה יותר חזק מזה של אחרים.

אסור לך לחשוב אולי באמת זה לא בשבילי. כל כך הרבה פעמים התחלתי, כל כך הרבה דרכים ניסיתי, כל כך הרבה פעמים חשבתי שזהו זה, שהפעם אני באמת הולך לנצח אבל לא! אין פריצת דרך! רבונו של עולם עד מתי? והקב"ה עונה: אל תתייאש, תמשיך, אל תשלים עם המצב השפל שלך, אם תמשיך לייחל, לבקש, להתגעגע, אתה תגיע למחוזות נפלאים. כל תפילה פועלת! כל נקודת רצון בונה עולמות! אין שום תנועה שנאבדת! אדם מנתק את עצמו מעט מן הגשמיות, מן החומר, והוא פונה אל השם, הדבר הזה בעצמו הוא גדול ויקר מאד מאד, כדברי רבינו הקדוש "הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקו"ת מח).

תתחיל, רק תצא למלחמה, אם רק תתחיל אתה יכול להיות סמוך ובטוח שמן השמים יסיעו לך לנצח. אל תחשוב שאין סיכוי, לפי הטבע אולי אין סיכוי אבל כשאדם רוצה את הקדושה, אז ה' משנה לו את הטבע.

מורנו הרב: "כשאדם הולך לעשות עבירה, הבריאה מתקוממת כנגדו. "יגלו שמים עוונו וארץ מתקוממה לו". השמים והארץ כולם מתקוממים כנגדו. משמים מרמזים לאדם רמזים, שלא יכשל בעבירה. אפילו האתון של בלעם לוחצת אותו לקיר, ולוחצת אותו עוד פעם אל הקיר, ואומרת לו תתחיל להבין את הרמזים, רוצים להציל אותך! רוצים להציל את האדם שלא יעשה עבירה, אז האתון עומדת בדרך, פתאום הוא רואה איזה אוטו חוסם אותו, פתאום הדלת סגורה, לא מסתדר לו, הכל נגדו – הכל בשביל שלא תעשה את העבירה. כל הבריאה מסודרת בשביל שהאדם לא יעשה שום עבירה בחיים".

המלחמה הזאת היא למאה ועשרים שנה! לכל החיים! היצר הרע כל הזמן אומר לנו: אתה לא מסוגל להתגבר על התאוות שלך, אתה חייב את התאוות ואת המידות הרעות, צריך להחליף את המחשבות הרעות האלה במחשבות טובות: איך לעשות טוב, איך להשפיע טוב על כולם, איך לקדש שם שמים.

צריך להתקרב לצדיק הכי גדול, זה שהאור שלו הוא יותר זך, יותר צח, יותר יכול לחדור לגשמיות שלנו. כי הצדיק יותר ממה שהוא מוריד תורה לעולם, הוא מוריד אור לעולם.

 

אי אפשר לנצח את המלחמה הזו אלא אם בורחים אל ה'. כי לאן נברח? מי יעודד אותנו ויחזק אותנו כשאנחנו שבורים לגמרי?! כשאין לנו טיפת אויר?!

דוד המלך, בני משפחתו היו שולחים אותו עם הצאן למדבר מתוך תקווה שימות שם, "מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אימי", כאלה בזיונות שהוא עובר כל כך הרבה שנים והוא שותק. הוא כל הזמן מתחזק בה' אלוקיו, מדבר ומשוחח עם הקב"ה. מזלזלים בו, רודפים אותו, כל החיים הוא נרדף על ידי משפחתו, ושאול, והפלישתים, ובנו אבשלום ושמעי בן גרא שמקלל אותו קללות נמרצות, עד יום ההסתלקות שלו הוא כל הזמן עבר בזיונות ויסורים אבל בסוף המהלך יצא מזה התגלות משיח צדקנו, יצא מזה ספר תהילים, הספר שהוא הגאולה של העולם. רק מדוד המלך יכול היה לצאת ספר תהילים, כי הוא ברח לה', כי הוא צעק לה', כי היה לו כל כך לב נשבר. וכך גם רבי נתן תלמיד רבינו הקדוש, שסבל כל כך ומה יצא ממנו? ספר "ליקוטי תפילות" שאין אדם בעולם שלא ימצא את עצמו בתפילות האלה כי את מה שהוא צעק להקב"ה, דיבר להקב"ה, עם דמעות, עם לב, זה מה שהוא כתב" ("סוד ההתחזקות").

 

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה' ובשום אופן אי אפשר להגיע לזה אם אנחנו נשארים עם התאוות והמידות רעות שלנו.

התחליף לתענוגות השקריים והדימיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות, של חבור אמיתי עם אנשים, חיים של חיבור עם ה' ועם התורה ועם כל הדברים הנפלאים האלה.

אהבה כנגד תאווה. נתינה כנגד קבלה. אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית. כמה עונג וכמה נועם יש בנתינה. העונג שהאדם זוכה לו כאשר הוא נותן הוא גדול פי כמה מהעונג לקבל. בספר 'אלופינו מסובלים' מובא מעשה על אחד מגדולי ראשי הישיבות שכאשר נפטר אביו נשארה אמו הרבנית בודדה בביתה, קם הבן והביא את אמו הזקנה אליו הביתה. אשתו הרבנית, כלתה, קיבלה אותה בכבוד גדול אך לא די בזה. עז רצונה היה שחמותה תרגיש טוב בביתה ולא חלילה כנטע זר, מה עשתה? כל דבר שנעשה בביתה לא בוצע ללא התייעצות והסכמת החמות. הן בעניני מאכל והן בענינים אחרים שבבית הכל נשק על פיה, ובזה נתנה הכלה הרגשה טובה לחמותה עד שהרגישה שהיא 'אם הבית' ולא ח"ו כמטרד אלא אדרבה זקוקים לה ויש לה תפקיד חשוב בבית. יוצא שהכלה ויתרה על כל עצמאותה בניהול סדרי הבית, מתוך רצון טהור וקדוש להשגת המטרה הנכספת העולה על כל גדולה והיא נתינת כבוד לאם בעלה שכבודה זה כבודו וזלזול בה – ביזוי לו, ושמחת לבה – זה גם ששון לבו. ובנה של הרבנית – הכלה הנ"ל, בשעה שהיה מספר על גבורת אמו אצילת הרוח, ניכר היה עליו שמעשיה של אמו נחקקו עמוק בתוך לבבו כיצד אמו כיבדה זקנתו וכיצד נתנה לה את כתר המלכות של ביתה. ודאי שבן זה גם ילך באותה דרך שהלכה אמו, וכך יחנך בניו אחריו, שהרי תורת אמו חקוקה לא רק בשכלו בלבד אלא בלבבו עד עולם.

מתוך הפרשה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח "(כד, ה). צא וראה עד כמה מקפידה התורה על אושר האשה הנשואה, שבמצווה מיוחדת פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור. כל תפקידו לשמח את אשתו. אשה שמחה זה הברכה של הבית. "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו". וככה עם השכנים, וככה עם החברים, רק לשמח, רק להעניק. אתה צריך להחליט, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, בלי לצער אף אדם, גם מי שפגע בי, אני לא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו.

אנחנו כל הזמן חושבים מה טוב לנו, ומתאים לנו, והסגנון שלנו, וקשה לנו עם אחרים, יש לנו כמה אנשים שאנחנו סובלים אותם, ואת האחרים לא כל כך סובלים, הולכים לצד השני כשרואים אותם מרחוק, אבל התורה לא חושבת ככה. אתה לא יכול לאהוב את החברים שלך, אז אומרים לך – זו מצווה. לפני כל פעם שאתה מתחיל להתפלל אתה צריך להגיד "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וגם אם בינתיים אתה רק אומר את זה אבל לא מרגיש את זה, זה גם דבר גדול, כי לאט לאט זה חודר. כי בסוף תתבייש: מה אני סתם אומר ולא מקיים.

ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את הצער של השני, לא לחשוב רק על הצער שלי, וכשמרגישים את הצער של השני אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת.

צריך לעזור לכולם, לאהוב את כולם, זה דבר כזה מינימאלי, ופשוט, וקיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה דברי תורה. אין דבר שמקרב אותנו אל ה' יותר מאשר אהבת הזולת. ולא רק שנאהב את השני דורשים מאיתנו, אלא שנשפיע טוב לזולת, שנעשה למענו, הרחמים והסיוע של יהודי לזולתו היו תמיד לשם עולם.  יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הקצה, להתמלא באהבה עזה לכל איש ישראל, לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו, להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת, להרגיש ממש שכל יהודי אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לכל איש ישראל.

זאת התשובה לשקרים ולדמיונות שהיצר הרע מנסה "למכור" לנו. חיים של נתינה וחסד. חבור עם כל הטוב והיפה שבחיים. כמו בספור הבא:

...לא איכפתניק

אם היינו צריכים לתאר לפניכם את הטיפוס הכי אדיש לסביבה, אחד כזה שחוץ מעצמו, מזונו ותנאי מחייתו לא מתעניין בשומכלום שבעולם, אזי תום, המכונה טומי, הבן של יוסקה גליידנר מוותיקי של הקיבוץ, הוא האיש הנושא בתואר המפוקפק הזה, ואפילו בגאון.

מזכיר המשק גדליה רובין, פשוט תיעב את הבחור הנהנתן הזה, שרק עשה צרות צרורות, והרס וקילקל וחיבל כמעט כל ענף במשק אליו נשלח. לא, הוא לא שבר בידיים. הוא פשוט התעלם, עצם עין. "הוא חתיכת מזיק!" צוול המזכיר רובין בישיבות ההנהלה "ואילמלא יוסקה, שהוא אדם חרוץ וטוב ומוותיקי החברים, היינו עושים אסיפת הדחה ונפטרים אחת ולתמיד מהלא – איכפתניק הזה!" תום בן ה -27, המכונה טומי, נולד לשולה ז"ל ויוסקה, יבדל לחיים. כשהיה טומי בן חמש, אמו נפגעה למוות בתאונת פגע וברח בעיר הסמוכה לקיבוץ. הוא גדל כמו כולם בחדר הילדים, ישב לצידו של אביו בטרקטור, ומצא נחמה בזרועותיה של סבתא חווה הנדל, ניצולת השואה. כשהיה בן עשר, איבד עניין בקיבוץ. אביו וסבתו שיעממו אותו, ומאז כבר היה הולך בטל ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, וחיפש שעשועים אישיים. לא לומד, לא עובד. בגיל 19 הוא התיישב על מרפסת ביתה הקטן של סבתא הנדל, לעס אגס ובהה באויר. "אתה כבר ילד גדול", סנטה בו סבתא, "תעשה משהו עם עצמך". אבל שום משהו עם עצמו הוא לא עשה.

"תראי, סבתא", אמר לסבתו מפעם לפעם, "את צריכה להבין, אין לי שום עניין בקיבוץ, בקיבוצניקים, בעבודה המשעממת, וגם אלטרנטיבה לא מצאתי עדיין. לכן לא איכפת לי מכלום. אני שורד וזהו". הנדל מחתה דמעה ובסתרי ליבה בכתה. "חבל שלא זכית להכיר את סבא רבא שלך.. נורא חבל. היית מכיר יהודי גדול". בגיל 28 הוא אזר אומץ והחליט לברוח מן הקיבוץ. אסף פרוטה לפרוטה וטס לאירופה, קנה תרמיל, החל לנוע מפורטוגל מערבה. ספרד, צרפת, שוויץ, גרמניה, מדינה ומדינה, מחוז ומחוז, עיר ועיר. מחפש למלא את הבורות הנשברים של נשמתו הלא איכפתניקית. אולם אלה הבורות, פשוט לא מתמלאים.

מחנות ההשמדה. טומי מסתובב לו בין גדרות התיל של מחנות הענק, צועד על פסי הרכבת, נוגע בכבשנים האיומים, מביא על ערימות הנעליים והצמות והשעונים, אבל לא מתחבר לאסון הזה. נכון, סבתא ניצולת שואה, וגם סבא ז"ל. אבל הוא? הוא לא בעסק הזה. מה שהיה, היה.

"טומי? אתה טומי מקיבוץ משעולים, נכון?". טומי היפנה מבטו לרוכב האופנוע שעצר בסמוך והוריד קסדתו. "אני צחי מקיבוץ ניר שלמה. למדנו יחד בבית הספר האזורי עד כיתה ה', ומאז נעלמת מבית הספר... נכון?". טומי חייך. הוא זכר את צחי ברקוביץ. "עלה לאופנוע, יש לי עוד קסדה. נוסעים לאוקראינה. אני מחפש עיירה קטנה בשם נוביק רייל. עשיתי בכיתה ח' עבודת 'שורשים'. קבורים שם, כנראה, כמה מבני המשפחה שלנו". טומי חייך במלוא פיו. "אתה כנראה טיפוס רגשן, צחי, מחפש איזה שורש להתלות עליו. אני? לא איכפת לי מכלום". "אז מה אתה מחפש בחיים, בעצם?" שאל צחי. "שוםדבר. פשוט להעביר את הזמן והחיים". "אז אם לא איכפת לך, עלה על באופנו ובוא נפליגה יחד כמה אלפי קילומטרים, אולי נמצא משהו שיעניין אותך, שירגש אותך, שיהפוך אותך ליותר איכפתניק", ציחקק צחי. טומי עלה, והאופנוע פרץ בדהרה לאוקראינה, חוצה גבולות אירופאיים בקלות רבה. הכל פתוח.

 

אוקריאנה.

שלט: "נוביק – ריל עוד 26 ק"מ.

העירה הזו כיום ריקה מיהודים. רובם הובלו למחנות ההשמדה, חלק מהם הם בני משפחתי". שלט : "בית הקברות היהודי". צחי כיבה את האופנוע, הוריד את קסדתו וצעד לתוך בית העלמין. "אני נשאר כאן", עדכן טומי, "לי אין מה לחפש שם". צחי פתח את שער הברזל, וסקר בעיניים סקרניות את מאות המצבות, רובן שבורות, עקומות. טומי ירד מן האופנוע והתיישב על ספסל סמוך לשער המחליד. הוא הבחין מרחוק באיש זקן וכפוף, עם מקל בידו, וקסקט צמר אפור לראשו, צועד באיטיות לכיוון בית הקברות. הזקן הזדקף שני מטר מטומי, הוריד את משקפיו, ושאל באידיש מהולה באוקראינית : אתם יהודים, נכון?". "נכון", השיב טומי. "מישראל"? שאל הזקן. "כן, כן", הפטיר טומי. "נעים מאד שמי תום בורובסקי", הושטי הזקן את ידו, "אני היהודי האחרון שנותר כאן, בעיירה. כל השאר נרצחו בשואה... והשרידים שנותרו, נסעו לאמריקה, או לישראל. אבל אני נותרתי כאן, לשמור על הקברים... לתקן את המצבות... ולהגיד תהילים לעילוי נשמתם", טומי הזדקף. בורובסקי? השם הזה לא זר לו, פעם הוא שמע מסבתא הנדל, שבורובסקי זה שם נעוריה. "בוא אראה לך את קבריהם של שני בני. הם נורו למוות כאן, על ידי האוקראינים האכזרים ששיתפו פעולה עם הנאצים. אליעזר הי"ד, וצבי הי"ד, שני תינוקות של בית רבן..." מחה בורובסקי דמעה. הפלאפון של  טומי כמעט ולא היה בשימוש במשך הטיול הארוך שלו. שתיים שלוש שיחות עם אבא, שבת שלום לסבתא, ותו לא. חברים לא היו לו. הוא לחץ על מתג ההדלקה. "תום בורובסקי, גם לי קוראים תום", הרהר, "סבתא הנדל בנעוריה..". הם צעדו כתף ליד כתף, הזקן והצעיר. צחי כבר מגיע לקצה בית הקברות, עובר משורה לשורה, בולש ומחפש שורשים. "הנה , כאן קבורים הילדים שלי", הצביע בורובסקי על שתי אבני בזלת שחורות, עליהן חרותות המילים "פ.נ. . הי"ד". "אני הצלחתי להימלט מהציפורניים שלהם... אבל אשתי נחמה, ואחותי הצעירה חווהל'ה, נלקחו על ידי העמלקים למחנות המוות... השם יקום דמם", סיפר הישיש בקול רועד. "חווהל'ה? חווה בורובסקי...?" תזזית קטנה בלתי ממושמעת הרקידה את הלב של הקיבוצניק. טומי לחץ על מתגי הפלאפון בידים רוטטות. "סבתא, שלום, זה טומי. אני נמצא כאן בעיירה קטנה באוקראינה נוביק – ריל. לצידי עומד יהודי זקן, שומר בית הקברות, שריד אחרון... שמו תום בורובסקי... השם הזה אומר לך משהו?". שתיקה ארוכה. "סבתא , את שומעת? השם הזה אומר לך משהו? בורובסקי?". "כן, תן לי לדבר איתו בבקשה". ומכאן ואילך יורד לו מן השחקים חוט של חסד שקוף, כמו מיתר של כינור  הנשזר ונכרך בנשמה אחת בארץ ישראל, לנשמה רעותה באוקראינה, והוא מנגן את עצמו באידיש עסיסית ודמעות, ופורט על נימים מרוסקים , עשויים שכול, יתמות, געגועים ופליאה עצומה. אחרי כמעט שבעים שנה, נרקם לו סוג של איחוד משפחתי, אח ואחות. חוהל'ה זכתה להינצל ממשרפות הזוועה, לעלות לארץ ישראל ולהינשא. תום, אחיה הגדול שנמלט מן הציפורנים האכזריות, נדד עד סוף המלחמה ביערות, בוודאיות, ובסוף חזר לעיירת הולדתו, כדי.. כדי להזדקן ליד קברי בניו שלעולם יישאר תינוקות של בית רבן.

"בוא, אחי, עלה לארץ ישראל", התחננה חווה, "עדיף למות בארץ הקודש". "לא, חווה, אני אקבר כאן, בבית העלמין של העיירה, לצד בני, אליעזר וצבי. הקברים שלהם הם מזכרת היחידה מאמא שלהם, שנעלמה מחיי...". "תראה לטומי את הקבר של אבינו, זלמן אנשל בורובסקי", ביקשה חווה הנדל. צועדים כתף אל כתף, הצעיר והזקן. טומי הצעיר מרגיש פתאום שקצת איכפת לו, ממש קצת, אבל יש בהרגשה הזו סוג של התרוממות רוח שהוא לא הכיר מעולם. "כאן קבור סבא רבא שלך, זלמן אנשל. הוא היה עד לפני המלחמה הרב של הקהילה, המוהל, השוחט, הדרשן, עורך הקידושין." בורובסקי שלף ארנקו והוציא תמונה מצהיבה של יהודי עבדקן, יפה תואר, שעיניו מאירות ושופכות נהרה של אהבה בלתי מוסברת. "הוא דומה מאד לך... טומי יקירי", מלמל בורובסקי וטומי הרגיש שפתאום עוד יותר איכפת לו. הוא לא ידע מאיפה זה בא, ולמה, אבל הדוד הזקן, שהגיח לתוך חייו משומקום לאף מקום, וקברי הילדים, והסבתא מן הקיבוץ שמצאה את אחיה... פתאום הוא הבין שהוא קרוי על שמו של הזקן, מפני שסבתו היתה בטוחה שהוא נרצח בשואה, והנה הוא מנציח אותו... ומעגל קטן נסגר. המנציח והמונצח צועדים כתף אל כתף. הצעיר והזקן. "בוא ואראה לך עוד משהו על סבא זלמן אנשל". צועדים כ -500 מטר, וברחוב הראשי של העיירה, ליד הבאר הקטנה, צריף עץ עם גג רעפים אדמדם. "זה בית הכנסת". בורובסקי הוציא מפתח משונה מכיסו ופתח את דלת העץ הכבדה. נר נשמה דלק ליד התיבה. על מדפי הספריה הרעועה הונחו כמה סידורים וחומשים בני מאה שנה לפחות. תום בורובסקי ניגש לארון זקן עוד יותר ממנו, ומשך מגירת עץ חורקת. הוא הוציא משם ספר גדול שכריכתו כמעט מתפוררת. "טומי יקירי, לא נותר לי הרבה זמן לחיות. זה הספר של הסבא הגדול שלך, זלמן אנשל, וכל בוקר אני מגיע לכאן, מתפלל שחרית, ואחר כך קורא בספר הזה פרקי תהילים לעילוי נשמת אליעזר וצבי ואמא שלהם הי"ד. הספר הזה, של אבא שלי שהוא סבא שלך, מלא אהבת חינם. הוא גדוש בתפילות ודמעות על עם ישראל. קח אותו, זו מתנה ממני. תן אותו לחווה שתקרא בו... שתתמזג עם אבא זצ"ל, ועם הצוואה שלו..".

הזקן נפל על זרועותיו של הצעיר ומירר בבכי. סוף סוף הוא זולג דמעות על כתפו של שאר בשר שגילה – כאילו באקראי – בבוקר אוקראיני לא ברור. טומי התיישב על אחד מכסאות העץ ופתח את הספר הגדול ודידפף בו. בכריכה האחורית הוא גילה דף צהבהב ועליו שמות כתובים בכתב צפוף. "לרפואת נחמן בן משה, וצבי בער בן אהרון ושרה חיה בת מנחם, לזיווג הגון.. ועוד שמות, לזרע של קיימא... ועוד שמות, לתשובה שלמה... ועוד שמות ועוד שמות... ולפרנסה טובה... ועוד שמות צפופים זה לצד זה, שם נושק שם, משפחה חובקת משפחה.. מאות שמות של יהודים שכבר אינם כאן, אך הם חיים על הדף של סבא. מחובקים באהבתו. ובסוף הנייר הגדול של השמות והבקשות, כתב סבא זלמן אנשל בורובסקי את המילים הבאות: "ריבונו של עולם, אבא יקר שלי שבשמים, אני משתדל לאהוב כל יהודי ויהודי כמו שאתה אוהב, ולכן אני מתפלל על כל יהודי ויהודי, כדי שיהיה לך נחת רוח מהם. אז סלח להם גם אם הם חוטאים ונופלים, מחל להם על טעויות ופשעים. חלק מהם היו היו תינוקות שנישבו... חלקם אמנם נפלו, אך הם יקומו... וישובו אליך, והם כולם אוהבים אותך... כולם בניך רחומיך... ותרשה לי, אבא שבשמים, לבקש בקשה קטנה על צאצאי. ברכם שיהיו צדיקים, שיהיו תמימים וכולם ילכו בדרך הישר, ישמרו תורה ומצוות, ושלא ידח מהם נידח לעד. לא מצאצאי ולא אף בן ישראל! עבדך, בנך הקטן, העלוב בבני ישראל, זלמן אנשל". טומי אחז חזק חזק את ספר תהילים הישן  של סבא רבה וצעד באיטיות אל השמש... לפתע הוא הרגיש בנחשול ענק של מים רוחניים תוקף אותו וממלא את ריאותיו באיכפתיות מכל יהודי, קטן גדול, רצון להיטיב לכל עם ישראל, והנחשול האדיר הזה לוקח אותו למחוזות שלא הכיר מעולם, לארצות החיים של אהבת חינם, לאוקינוסים של תפילה להצלחת כולם. כן, הוא עוד לא יודע איך מתפללים, איך מדברים עם אבא שבשמים. אבל הוא יודע בהחלט שסבא זלמן אנשל עליו השלום, חיכה לו שם בצריף המט ליפול, כמעט מאה שנה, כדי שיהיה אכפת לו. הוא יודע ומבין שבתא זלמן אנשל זרע זרעים של אהבה בעיירה הפצועה הזו, כדי שהם ינבטו בליבו של נידח קיבוצניק , שנבעט לכאן על ידי אלוקים. טומי נפרד בחיבוק חם ומשפחתי משומר בית הקברות, דודו הגדול תום בורובסקי. וכשצחי עצר עם אופנועו מול בית הכנסת, התיישב מאחוריו בחור יהודי לח, שופע איכפתיות ואהבה לא מוגדרים עדיין. "לא מצאתי כאן את קברי אבותי", עדכן צחי. "אני מצאתי, ועוד איך מצאתי!" לחש טומי. והאופנוע פתח בדהרה מלווה בענני אבק, לכיוון הדרך הראשית.

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לראות כל הזמן את האמת. שהתענוג האמיתי שייך לנשמה, לא לגוף. ששום תענוג גשמי לא מתקרב אפילו לזה של נשמה.

אל תתן לי להימשך אחרי התעתועים של העולם הזה, אחרי התענוגות השקריים והדמיוניים שהוא מציע.

הרי ראינו כבר כל כך הרבה פעמים שהאמת קשורה לנשמה, לא לגוף, אז איך זה שכל  הזמן מצליחים לבלבל אותנו?

רבונו של עולם, זכה אותי להיות מחובר לכל הטוב והיפה של החיים, מחובר אליך.

רבונו של עולם

תן לי כוח להתגבר על היצר הרע. כי כשהוא מתגבר עלי, אז אני מרגיש שאני כל כך מתרחק ממך, כל כך מתקרר שזה העונש הכי גדול שאפשר לתת לי. תעזור לי שרגע לפני אני אתגבר ולא אכניס לפה מה שלא צריך, ולא אדבר מה שלא צריך, ולא אכעס כי לכעוס אף פעם לא צריך, ולא אסתכל על מה שאסור להסתכל, וככה עם כל שאר הדברים שממש מנתקים אותי ממך.

תעזור לי להיות מחובר אליך 24 שעות. כל הזמן לדבר איתך, כל הזמן לחשוב עליך, זכה אותי להרגיש כל ה24 שעות מה שאני מרגיש בשעה שלנו בשדה, בחצות לילה, יותר מזה אני לא מבקש.

רבונו של עולם

אני רוצה את הקדושה, אני רוצה את התפילה, אני רוצה ללמוד כמה שיותר תורה כי כשלומדים אז לא רק המוח מתמלא, גם הלב. אני רוצה לחיות חיים של נתינה וחסד ואף פעם לא להרגיש שאני מפסיד משהו, זמן או ממון או כוח, לזכור שחיים כאלה הם החיים הכי מתוקים שיש, שאין שמחה יותר גדולה מזו, שמחת הנשמה שדבוקה בבוראה.. רבונו של עולם זכה אותי לראות את האמת הזו תמיד מול העיניים ואף פעם לא להתבלבל יותר. יותר אני לא מבקש.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה