שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעה ימי תענית ציבור, שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש.
בשבעה עשר בתמוז, לאחר תקופה של מצור, הובקעה חומת ירושלים – והחורבן הפיזי החל, כאשר שיאו התחולל שלושה שבועות מאוחר יותר, בתשעה באב – חורבן בית המקדש.

ידוע הדבר שמצוות התורה מתחלקות לשניים: מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו.

בית המקדש הראשון חרב על מצוות שבין אדם למקום – והגלות אחרי חורבן בית ראשון נמשכה שבעים שנה בלבד.

בית המקדש השני חרב על מצוות שבין אדם לחבירו - ואילו הגלות אחרי חורבן בית שני נמשכת אלפי שנים, ומאז ועד היום בית המקדש עדיין לא נבנה.

יש השואלים, מה כואב לקב"ה יותר? כשאדם עובר על מצווה שהיא בין האדם לאלוקיו (שבת, תפילין וכדו') או על מצווה שהיא בין האדם לחברו (לשון הרע, הלבנת פנים, גזל וכדו'). אין תשובה מפורשת על נושא זה בכתובים, אך ניתן לענות על שאלה זו מאורך זמן הגלות לאחר חורבן בית ראשון ובית שני.

קיום המצוות בין אדם לחבירו והחיבור בין אדם לחבירו הוא חשוב, עד כדי כך שהקב"ה, כביכול, שוכח לעם ישראל את פגם העבודה זרה שהם עובדים, כפי שמצינו במדרש: "דורו של אחאב כולן עובדי עבודת כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהן דילטורין (בעלי לשון הרע) היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (ויקרא רבה כו, ט).

וכן מובא בגמרא (מסכת יומא, דף ט): "מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלושה דברים: שהיו בו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

שמירה על יחס של כבוד לחבר, לאישה, לילדים וכדו' – דורשת מהאדם שיעבוד על החלק הפנימי שלו. לומר לאדם לא לנטור ולא לשנוא אדם שהכעיס אותו, זו בקשה קשה שבעתיים, המצריכה ממנו לעבוד על החלק הפנימי שלו, על נפשו.

הפגם של שנאת חינם הוא פגם שורשי יותר מהפגם של שאר העבירות, מכיוון שפגם שנאת חינם נוגע בחלק הפנימי של האדם, בנפשו, ולכן צריך זמן רב יותר על מנת לתקנו. לכן תיקון מצוות שבין אדם לחבירו מצריך אלפי שנות תיקון.

ויהי רצון שתרבה האהבה, האחווה, השמחה והגילה בבא הגאולה, ובבנין בית הבחירה בירושלים הבנויה. אמן כן יאמר ד'.

מתוך הספר: "לקראת שבת" מאת הרב חנניה מלכה.