לכאורה, היתר גורף זה לאכול מכל העצים, סותר את האיסור על אדם לאכול מעץ הדעת (שנאמר להלן ב, יז).

למעשה, אפשר לומר שאין כאן היתר גורף, אלא בפסוק זה יש רמז לאיסור עץ הדעת:

כאן ה' מתיר לאדם כל עץ 'אשר בו פרי עץ זורע זרע' - משמע שעץ שאין בו פרי עץ זורע זרע אינו כלול בהיתר.

עץ הדעת ועץ החיים היו עצים בודדים - היה רק עץ אחד מכל סוג, ולא כמו עצים אחרים שהפיצו את עצמם. בגלל יחודיותם זו, הם לא היו זקוקים לזרעים, שהרי מטרת הזרעים היא להפיץ את העץ ולהרבותו (וגם אם העץ עצמו ימות, אפשר שמשאריות העץ יצמח עץ חדש ללא צורך בפירות וזרעים, דוגמת 'עוף החול' המוזכר בבראשית רבה פרשה יט, ה). אם כך, עץ הדעת (ואולי גם עץ החיים) אינם בכלל העצים שהתיר ה' לאדם.

ייתכן שיש סיבה נוספת שעץ החיים אינו כלול במשמעות "כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע":  חז"ל אמרו (בראשית רבה פרשה ה, ט) שה' ציווה על האדמה להוציא 'עץ פרי עושה פרי', והאדמה חטאה והוציאה רק 'עץ עושה פרי'. אבל ייתכן שעץ הדעת באמת היה 'עץ פרי עושה פרי', ולכן אינו כלול בהיתר של  "כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע".

[אפשר להסביר בצורה אחרת מדוע התורה הדגישה "אשר בו פרי עץ זורע זרע": הרי האדם נקרא "עץ השדה" (דברים כ, יט). לכן אילו נאמר רק "ואת כל העץ לכם יהיה לאכלה", היה אפשר להבין שמותר לאכול אדם; ובאמת זהו אחת מהקללות שבתוכחה: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כו, כט), וכן בפרקי אבות (ג, ב): "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". לכן ההתורה הדגישה שרק "עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע" מותר].

רמז נוסף לאיסור עץ הדעת יש במלה 'לאכלה', שמורכבת מאותיות המלים "לא כלה", או "לא הכל", כלומר לא כל העצים מותרים, אלא עץ הדעת אסור.