האדם הוא יצור גשמי וגם רוחני. מחד גיסא, הוא נברא בצלם אלקים ובדמותו, ומאידך גיסא, נאמר: "עפר אתה ואל עפר תשוב". יש קשר בין המאפיינים השונים של מהות האדם לבין הלשונות השונות שמתארות את יצירת האדם.

1) מהפסוק "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו", יוצא שצלם האלקים שבאדם קשור ל'בריאה'.

2) מהפסוק "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (ב, ז) יוצא שהחלק של האדם שהוא 'עפר' קשור ל'יצירה'. כמו כן, בפסוק על יצר הרע נאמר: "וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום... כי עשה את האדם בארץ" (ו, ה-ו) - מפני שהיצר בא מהיצירה שהיא מעפר. זאת משום שהאדמה פעלה נגד רצון ה', ובמקום להוציא "עץ פרי עושה פרי", היא הוציאה "עץ עושה פרי" (בראשית רבה פרשה ה, ט), וממילא, כשה' ברא את האדם מן האדמה, הוא קיבל את הכוח לפעול נגד רצון ה', היינו יצר הרע.

3) מהפסוק "ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אותו" (ה, א), יוצא ש'דמות האלקים' שבאדם קשור ללשון 'עשייה' (לשון עשייה נזכרת גם ברעיון לברוא אדם: "נעשה אדם", וכן ברעיון ליצור אישה: "אעשה לו עזר כנגדו" - ב, יח).

בזה אפשר להבין את הפסוק "ויולד בדמותו כצלמו" (ה, ג): כשאדם מוליד, הילד אינו 'בצלמו' אלא 'כצלמו', אבל הילד הוא 'בדמותו', מפני שיש לאדם כוח העשייה (כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות" [ב, ג] - מה שברא ה' צריך עדיין עשייה של האדם), ולכן יכול לעשות "דמות", אבל לא כח הבריאה, ולכן אינו יכול לברוא "צלם".