"ויברא אלקים את התנינים הגדולים" (א, כא)

אם נדקדק בלשון סיפור הבריאה, נראה שלשון "בריאה" נאמר רק לגבי השמים והארץ, ולגבי האדם. השמים והארץ כוללים הכל, ולכן נאמר על יצירתם לשון 'ברא', שמשמעותו בריאה 'יש מאין'. גם בבריאת האדם נאמר 'ויברא' (א, כז), שכן הוא נברא בצלם אלקים וה' נפח בו נשמת חיים, והוא מיוחד בכך מכל הנבראים. לעומת זאת, בשאר הבריות כתוב "ויעש" (פרק א פסוק ז, טז, כה) או "וייצר" (ב, יט), אבל לא לשון "ברא".

אם כן, מדוע דווקא בתנינים כתובה לשון בריאה?

הנה, בפרשת קורח (במדבר טז, ל), אומר משה לקהל העומד סביב קורח: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם... וידעתם כי ניאצו... את ה'". מכאן, שהיה צורך בבריאה מיוחדת כדי להוכיח שמה' יצא הדבר.

גם כשמשה הלך לפרעה לדרוש שישלח את ישראל, הוא רצה להוכיח שמה' יצא הדבר, ולכן היה צורך בבריאה מיוחדת. משום כך, ה' ציוה על משה להראות לפרעה את האות של הפיכת המטה לתנין - תנין ולא נחש סתם. זה היה תנין גדול שהוכן כבר בבריאת העולם, מעין האמור בפרקי אבות (פ"ה מ"ו) שבערב שבת בן השמשות נברא כל מה שיידרש בעולם לנסים של העתיד. ולכן נאמר 'ויברא' אצל התנינים הגדולים, כדי שיהיה מוכן לאות שיש משה רבינו לפרעה.

[ואמנם גם חרטומי מצרים הפכו את מטותיהם לתנינים, אבל הבריאה המיוחדת הייתה יכולת הבליעה, ואת זה לא יכלו החרטומים לעשות; יתכן שלכן כתוב 'התנינים הגדולים', רמז ליכולתם  לבלוע את התנינים הקטנים של החרטומים].

יש רמז לדבר בפסוק שנאמר לפני הליכת משה אל פרעה: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה" (שמות ז, א). זוהי אמירה חריגה, אך היא מובנת לאור הנאמר כאן שמשה משתמש בבריאה חדשה, ולכן ה' אומר לו שהוא 'אלקים לפרעה'. [אצל קורח, משה אומר "אם בריאה יברא ה'...", כלומר שהדבר נעשה על ידי ה', ואילו אצל פרעה הדבר נעשה על ידי משה.]

רמז נוסף לכך הוא שהבריאה המיוחדת אצל קרח הייתה בריאה של 'בליעה', שקורח ועדתו נבלעו באדמה, וגם על מטה משה (שהפך לתנין) כתוב: 'ויבלע מטה אהרן את מטותם' (שמות ז, יב).  לשון בליעה רומזת להפיכת יש לאין, כמו אצל חלומות פרעה שהשבלים והפרות 'נבלעו' ונעלמו ללא שריד וזכר, ההפך מבריאה יש מאין.

רמז נוסף יש בפסוק שם: "כי ידבר אליכם פרעה... קח את מטך השלך לפני פרעה יהי לתנין" (שמות ז, ט). לא נאמר 'והיה לתנין' אלא 'יהי לתנין', לשון המזכיר את 'יהי אור' שבמעשה בראשית.