"ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" וגו' (במדבר יד,יז) 'וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה אין שלום בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? א"ל: היה לך לעזרני, מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת' (שבת פט,א). קשה כיצד למד ריב"ל את הפס' הזה על הר סיני, הרי הפס' הזה מובא במרגלים?- מביא הת"ת שני תרוצים: א. היה לריב"ל מסורת כזו (ואומר שזה דחוק). ב. צריך לתקן את הנוסח ובמקום 'לעזרני' לגרוס 'לברכני', וזהו כאסמכתא ע"פ המקרה של ר' ישמעאל בן אלישע (ברכות ז,א) שברך את ה', ובשניהם זה ברכות דומות. אולם קשה לומר שיש טעות סופר סתם כך, ובפרט שרש"י מביא 'מיד- בעליה אחרת אמר לו יגדל נא כח ה'' וע"פ הסבר השני מדוע לא ברכו מיד? אם זה לעזרו אז מובן שאותה הפעולה כבר הסתיימה ולכן לא שייך לעזרו, אבל אם סתם רצה ברכה כללית (כמו ר' ישמאל ב"א) אז תמיד יכול לברך כך? (וגם נוסח רש"י זה 'לעזרני' כמו בספרים שלנו). ניראה שריב"ל למד שגם בסיני היה מקרה כזה שהוצרך לעזור לה' כביכול, שלכן "כאשר דברת לאמר" מתפרש שה' אמר לו שצריך לומר זאת, וזה חל גם אחורה בפס' ל"יגדל נא". וזה קשור עם דרשת הגמ' בסנהדרין (קיא,א) 'דתניא: כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב ארך אפים, אמר לפניו: רבונו של עולם ארך אפים לצדיקים? אמר לו: אף לרשעים, א"ל: רשעים יאבדו, א"ל: השתא חזית מאי דמבעי לך. כשחטאו ישראל, אמר לו: לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים? אמר לפניו: רבש"ע, ולא כך אמרת לי אף לרשעים? והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר”' הרי שיש חיבור לסיני בפס', ולכן גם "יגדל נא" למדו לסיני. ולמדו "זה עשר פעמים" (פס' כב) 'תניא, אמר ר' יהודה: עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה- שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן' (ערכין טו,א) כל ניסיון היה פעמיים באותו דבר, חוץ מהעגל והמרגלים, מימלא כיון שכל דבר היה כפול גם העגל והמרגלים כעין צמד, ולכן קשורים (ששניהם עניין קבלת התורה בעולם, בסיני זה קבלת התורה משמים, ובמרגלים זה החלת התורה בארץ, שהתורה מיועדת ביקרה לא"י) ולכן כעין בסיני נעוץ הפתרון לכפרה שבמרגלים, שבשל הקשר (מעבר לדמיון העקרוני בניהם) בחטא, הקשר מביא להחלת פתרון מהצד הקדושתי. במקרה של "ארך אפים” זה מובן שה' ארך אפים גם לרשעים. אולם מה העניין של קשירת כתרים לאותיות?- בגמ' במנחות (כט,ב) 'אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך] חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק כך עלה במחשבה לפני' הרי שיש קשר בין מסירות הנפש של ר"ע למעלתו לדרוש על כל קוץ וקוץ (שלכן סופרו שניהם), מימלא יש עניין של קדושה במיתה על קידוש השם (שלכן זוכה לדעת תורה כזו). במצב נורמלי, ברחמים, לחוטא ה' מחיל "ארך אפים" ולבעל מעלה גבוה בקדושה יש מיתה על קידוש השם בקדושה. אבל כאשר יש כעס גדול ומידת הדין שולטת, אז הקדושה מחילה מוות על החוטא (שצד המוות מתבטא על החוטא במקום על קידוש השם) ולכן ה' ביקש ממשה שיעזרהו, כיון שזה תלוי בנו, במעשי אדם, ומימלא יש חשיבות לתוספת עזרה מצידנו. זהו "ואולם חי אני" (פס' כא) '"ואולם חי אני" אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שאמר לו הקדוש ב"ה למשה: משה החייתני בדבריך' (ברכות לב,א). שדברי משה במרגלים החזירו את הסדר הנכון לעולם, כביכול החייאת גילוי ה' בעולם בצורה הישרה. לכן הדרשה הבאה בגמ' בשבת זה '(אמר) ר' יהושע בן לוי: מ"ד "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום, אמר להן: באו שש, ולא השגיחו עליו. מת, ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן: כי זה משה האיש וגו'' כרמז לעניין מיתה שיכולה להיות קשורה לקדושה (מת בסיני) או חטא (העגל) תלוי בצד הנכון או המשובש. מימלא מובן שהכתרים קשורים אלינו, ולכן צריך את חלקנו, עזרתנו לה', כדי שיצא בצורה הנכונה, והכתרים ניתנו בסיני ולכן שם נאמר לעזרה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.