כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח, י"ט).

ננסה לברר את המושגים "אמת" ו"שלום" שאהבתם היא תנאי להפיכת החושך לאור, הצום לששון ולשמחה ולמועדים טובים¹, או כפי שניתן היה לפרש, לענ"ד, שאהבת האמת ואהבת השלום יופיעו באופן מאוחד אמיתי ושלם כשיחדלו הצומות והזעקות.

כתב הרמב"ם² בפרק ד' משמונה פרקי ההקדמה למסכת אבות: ודע ש"אמת" הן המעלות השכליות מפני שהן אמתיות לא תשתנינה...  ו"השלום" הן מעלות המדות אשר בהן יחיה השלום בעולם.

דהיינו, האמת והשלום הם התורה והמדות, החכמה והמעשים.

ועי"ל לענ"ד פירוש נוסף כפי שעולה ממסכת סנהדרין³ וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו שנאמר "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון".

"משה אמת ותורתו אמת"⁴ לעומתו אהרון אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום. ומסביר המהרש"א⁵ "אל תחשבו שעשה אהרון כן במניעה מן הדין מפני שאינו יודע תורה או אינו יודע לסדר דבריו, דאינו כן שהרי תורת אמת היתה גם כן בפיהו לפסוק דין אמת, גם עולה לא נמצא בשפתיו שהיה יודע להיזהר בדבריו שלא ימצא בו עולה שמתוכו ילמדו לשקר, אבל עשה כן כי בשלום שהיא הפשרה שראה לעשותה בצדק ובמישור וכו'. ועל ידי כן רבים השיב מעון דאף אם הדין לא יטעה אפשר דבדין מרומה – היינו שפוסק כראוי על סמך הנתונים שלפניו, אך הנתונים מוטעים – הוא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב ויש עון בבעל הדין, ולפעמים שלא יהיה מתון יטעה הדיין לחייב הזכאי ולזכות החייב דחטא תלוי בו דנוטל מזה ונותן לזה... מה שאין כן בפשרה שהוא ברצון שניהם ואין כאן עון לא לבעל הדין ולא לדיין דפשרה הוי כמחילה".עכ"ל.

דהיינו בעלי תורת אמת יכולים לפעול באחת משתי דרכים: בצורת ייקוב הדין את ההר, ובצורה של רדיפת שלום. אהבת השלום אינה מכחישה את האמת אלא נובעת מתוך רצון למנוע קשיים ותקלות העלולים להופיע עם הצגת האמת במלוא עוזה בתוך מציאות שיש בה גם מזימות וחולשות. ודווקא מתוך ריבוי תורה ניתן להרבות שלום, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", משום שנתיבותיה של תורה – שלום.

חותמו של הקב"ה אמת⁶ ועלינו בני יעקב, איש האמת, לקיים דברי החסיד בחוה"ל⁷ "הכנע לאמת ואל תסטה ממנו". ויחד עם זאת ישנם מצבים שאינם מוכשרים להופעת האמת בפשטותה ובמלואה⁸. וכבר מצאנו שיעקב אבינו ע"ה מתאים התנהגותו לסיבוכי המציאות "אם לרמאות הוא בא אחיו אני ברמאות, ואם כשר הוא אף אני בן רבקה אחותו הכשרה"⁹. וכבר מצאנו רבים מתקנו חז"ל שכביכול מתחשבות בחולשות אנושיות ואינם דורשות להופיע את כל האמת ע"פ כל חומר הדין במציאות שעדין איננה מוכשרת לכך. למשל, אע"פ שהנושא אשה לשם ממון "חדש נכנס וחדש יוצא וממונן כלה"¹⁰ והממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר¹¹, עם כל זה תקנו חכמים תקנות "כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו – בנדוניתא – כבנו". לו יצויר שמתוך חשש לצדיקותו ולרמתו המוסרית של האיש היו נמנעים מלתקן תקנה שיש בה כביכול "לפני עור" במידת מה, היו בנות רבות מלבינות שערותיהן בבית אביהן. ובמצב המוסרי הנתון תקנה זו נחוצה, ולפיכך תקנוה ודווקא על ידה תושג ההתקדמות המוסרית, ולא רק על ידי שיחות מוסר ותוכחות בגנות "הנושא אשה לשם ממון".

ניתן לראות את הבדל הגישות שבן משה ואהרון מופיע ג"כ, באיזושהי מידה, בהבדל הגישות בן הלל לשמאי. "ת"ר מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו כמה תורות יש לכם. אמר לו שתים תורה שבכתב ותורה שבעל פה. א"ל שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל גייריה... שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה... שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח) ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד. אמר הללו למי. אמרו לו לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה... לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד אמרו קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

גדול כוחו של שמאי בדין, בגערה נזיפה ודחיפה באמת הבניין את מי שבחציפותם באים בתביעות החורגות מאמת המידה המקובלת בדין. לעומתו "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"¹² . אין הוא רק מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אלא גם אם נמצא אדם זה טועה ומחוצף הלל מקבלו מלמדו ומרוממו להיכנס תחת כנפי השכינה, על אף חציפותם ותסבוכותיהם, ובלבד שבאים בכוונה להתקרב.

מגמת "יקוב הדין את ההר" בולטת גם בפסקים רבים של בית שמאי הנלחמים בחריגה מן הדין, לעומת מגמת בית הלל לקדם את האדם המסובך, עם כל תסבכותיו, בשלום ובמישור¹³. "וזהו ענין הפלוגתא דב"ש וב"ה אי פוחת והולך כנגד פרי החג, דידוע דהם נגד ע' אומות ועל כן מתמעטים והולכים דכל כוונתנו למעטם. וכן בזה לב"ש שהם מצד מידת הדין והצמצום כנודע (זח"ג רמה א) דע"כ הם מחמירים בכל מקום, כל הכוונה בהבדלת נר חנוכה הוא לצמצם עצמנו ולהבדלנו מחכמת העמים ולמעטם ועל כן פוחת והולך. וזהו כנגד הימים הנכנסים, כי למעט חכמת האומות לא אכפת לנו במה שיצאו ונסתלקו, דאין לנו עסק עוד עימהם רק עם אותן שאנו צריכים עדיין לראות לסלקם מאתנו. אבל לב"ה דהלכה כותיה עיקר הכוונה להמשיך חכמת האמת דתורה שבעל פה בלבבנו, ועל ידי אור האמת ממילא מסתלק החושך והשקר כלה מאליו. וע"כ צריך נגד ימים היוצאים דכל חכמה שכבר השיג צריך לראות לקבעה ולהשרישה בלבו ומעלין בקדש מאחר שהוא רומז לחכמת הקדש... וצריך העלאה ולילך ממדרגה למדריגה מעלה מעלה. ועל כן מוסיף והולך כל פעם במדריגה, דגם ימים היוצאים לא יצאה מדרגתם ונסתלקה   ממנו, אדרבה הם עמו כשהולך למדרגה עליונה יותר"(רבי צדוק הכהן¹⁴).כלומר על מנת שהאמת השמימית האלקית תופיע בעולם הזה בתוך ההעלם של עלמא דפרודא ישנם מספר גישות. לב"ש צריך לתת לעולם העליון לנחות לעולם התחתון ע"י מידת הדין, הסרת כל חולשה ורשע וכדו'. ולב"ה צריך לגלות ערך בכל מדרגה ולרוממה עד שנוסיף מדרגות מעלה מעלה ונמצא שעל בסיס מדרגות העולם הזה נבנית המציאות של עולם חדש ומרומם. ואז מתברר שאף מדרגה לא הייתה לשווא וכולם נצרכות לבניין השלם המתמשך ונבנה.

מקובל ליחס הבדלי גישות אלו למחלוקת ב"ש וש"ה בבראשית רבה¹⁵ "בית שמאי אומרים השמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ. ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן. על דעתן דבית שמאי דאינון אמרין השמים נבראו תחילה ואח"כ הארץ משל למלך שעשה לו כסא, ומשעשאו עשה אפיפורין שלו. כך הקב"ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי. על דעתן דבית הלל דאינון אמרין הארץ נבראת תחילה ואח"כ השמים משל למלך שבנה פלטין, משבנה את התחתונים אח"כ ברא את העליונים, כך בים עשות ד' אלקים ארץ ושמים..."

לפי דברינו נמצא שהנביא אומר להם לישראל שעניין מאבקי הטהרה החול והטומאה בעולם הזה, באופן של צומות וצמצום, יחלוף ותחתיו יופיעו לבית יהודה ששון ושמחה ומועדים טובים. ואז "האמת", האידיאל האלקי הטהור, יופיע בעוה"ז בלא צורך בפשרות עם רשע, חולשות ותסבוכים. ונמצא ש"האמת והשלום אהבו" לפי שלא יהיה שום פער ביניהם והעולם יעמוד במלוא עוזו "על הדין ועל האמת ועל השלום"¹⁶.

ויתכן שזהו עניין "אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כב"ה" (עירובין י"ג), ושלעת"ל הלכה כב"ש, ודי בזה למבין.