אפשר לומר שיונה היה הנביא המוצלח ביותר, מפני שהחורבן שהוא ניבא עליו לא התקיים, אלא נמנע מפני שבני נינוה שמעו בקולו. נבואה אינה ניבוי העתיד - שבכך אכן לא הצליח יונה (לכאורה) - אלא רמה מיוחדת של קשר לה'.

אבל לכאורה קשה, הרי הפסוק אומר: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא - הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'; בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּו" (דברים יח, כב). והרי נבואת יונה לא התקיימה אף שהיא קיבל את הנבואה מה'?

למעשה, יונה אמר "עוד ארבעים יום נינוה נהפכת", ואכן היא התהפכה, על ידי שחזרו בתשובה, והפכו את התנהגותם. ההבנה הראשונית של נבואתו, שלפיה נינוה תחרב, התבררה כמוטעית, והתברר שההבנה הנכונה של הנבואה היא שהתנהגות בני נינוה תתהפך לטובה.

צריך לדעת איך לפרש נבואה בדרך הנכונה, כמו שצריך לדעת איך לפרש חלום בדרך הנכונה (ולא כמו שאחי יוסף הבינו את חלומו), וכמו שהכהן הגדול צריך לדעת לפרש נכונה את תשובת האורים והתומים (כמו שכותב הגר"א, בקול אליהו על שמואל א, שעלי הכהן ראה שהאותיות "הכרש" באורים ותומים האירו, והבין שהכוונה היא שחנה "שִכֹּרה", ובאמת הכוונה היתה שהיא "כשֵרה"), וכמו שהמבול היה אמור להיות מבול של תורה, "אין מים אלא תורה", אילו האנושות היתה זוכה. הנביא רואה משהו במבואה, אבל מוחו יכול "לצפות" בו ביצירת אסוסיאציות, כמו בנבואת ירמיהו "מקל שקד אני רואה" (ירמיהו א, יא), ולכן ייתכנו לכך כמה פירושים.

[מצד שני, הקשבה קרובה מדי עלולה להיות משא כבד מדי על הנביא, כמו שהיה אצל ישראל, בשתי הדברות הראשונות מעשרת הדברות].