פרט אחד "פצפון" - המכיל בתוכו "המון".

   וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל ה' אֱלֹקָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה: (יונה ב' א' - ב').

   ביום הקדוש "יום הכיפורים", אנו קוראים בהפטרה על יונה הנביא אשר מקבל נבואה מה' "להוכיח את אנשי נִינְוֵה", אך הוא לא חפץ לבצע את התפקיד - ובורח באמצעות ספינה לתרשיש.

   על פניו נראה שבסיפור הזה אין חידושים, וכל מי שהיה בגן של ציפי ושושי - כבר מכיר את ההמשך. את הסערה, הצעקות של אנשי הספינה, שּׁנתו של יונה בבטן האוניה, ואת סיום הפרשייה - בה יונה הנביא מושלך אל הים הסוער - ונבלע על ידי דג.

   אך דווקא מפני שיש אנשים שמכירים את הפרטים הללו רק מהגן - ומעולם לא העמיקו בסוגייה, חובתנו להאיר את עיניהם בידיעה מאוד בסיסית ומהותית:

   כאשר קוראים את הפסוקים בתנ"ך, מתקבל הרושם שהיתה ליונה הנביא "מעידה" ביראת שמים. ישנה תחושה שהוא "ברח מה' " - כמו שנאמר (יונה א' ג') וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'. אצל רבים יונה הנביא מקבל תדמית "רעועה". וכיוון שכך, כאן המקום לעשות סדר בבלגן ולהגדיר נכון את הדברים, ובטרם נעשה זאת - נקדים הקדמה קטנטונת.

   למען הסר ספק: "נביא" איננו אדם "מלומד וכישרוני" בעל תואר b.a. או בעל השם b.b., כמו כן "הנבואה" איננה תוצאה של תעמולת בחירות, ואינה תלויה בפרסומים על הקירות - וגם לא בכמות השמשים שחגים ומקרקרים סביב האדם, גם אי אפשר לרכוש אותה בחנויות, או להשיג אותה בעסקת "טריד-אין" תמורת כמה דירות. אם כן כיצד ניתן להשיג את מעלת הנבואה?

   התשובה נמצאת ברמב"ם (הלכות יסודי התורה ז' א') וזו לשונו הטהורה והמתוקה: אין הנבואה חלה, אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו... מתגבר בדעתו על יצרו תמיד... והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן... רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח - תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים - וייהפך לאיש אחר...

   אכן "הנבואה" היא תוצאה של עבודת המידות, מתוך עמל התורה והזדככות והתקדשות ופרישות מוחלטת מהבלי העולם, ושליטה גמורה ביצר הרע - עד הדבר הכי קטן!

   כעת שקיבלנו "קצת" מושג מה זה "נביא", אם נאמץ את הראש וננסה לפתור את התרגיל המסובך של 1+1, נקבל את המסקנה הבאה: יונה + נביא = מתגבר על יצרו תמיד, ולא שייך אצלו מעידה חד פעמית - וכל שכן שלא לברוח מה'. כעת מתברר לנו שיונה היה נביא קדוש וירא אלוקים - ומעולם לא התגבר עליו יצרו. ממילא את כל הדעות הקדומות שאגרנו, נלחץ עליהם delit או שנשלח אותם למיחזור.

   אלא שכעת התמיהה רבה ועצומה. משום שאם מדובר בנביא קדוש עליון, מדוע באמת הוא ברח מה'?

   את החידה הזו פותרת הגמרא (ירושלמי סנהדרין פרק יא דף ל) וזו לשונה: אמר רבי יונה, יונה בן אמיתי נביא אמת היה... בשעה שאמר לו הקב"ה קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי, אמר יונה יודע אני שהגוים קְרוֹבֵי תשובה הן, והריני הולך ומתנבא עליהם - והם עושין תשובה - והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהן של ישראל. ומה עלי לעשות? לברוח! וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'. עכ"ל.

   רבי יונה מכריז בגמרא שיונה הנביא היה נביא אמת, וממילא כל מה שאמר הרמב"ם - תקף עליו. אם כן מדוע הוא "כבש נבואתו" וברח מה'? משום שהוא ידע שאם הוא יוכיח את אנשי נִינְוֵה שהיו גויים, הם עלולים לחזור בתשובה, ואז תעלה מידת הדין ותקטרג לפני בורא עולם ותטען כך: לגויים שלחת נביא שיוכיח אותם - וברגע אחד הם השתנו ועשו תשובה. ואילו עם ישראל, שלחת הרבה נבואות ואזהרות - ועדיין אינם מושלמים בתשובה, וכיוון שכך - צריך להעניש אותם.

   יונה הצדיק מאהבתו את אחיו בני ישראל, לא רצה לעורר עליהם קטרוג - אפילו לא בעקיפין. זו הסיבה שמחמתה הוא "כבש נבואתו" וברח מהשליחות. ולמי שלא יודע, אלוקים התייחס לטענתו של יונה - וענה לו עליה, ואכן לאחר שיונה קיבל הסבר משכנע מאלוקים מדוע אין לו לחשוש מלגרום קטרוג על עם ישראל, מיד הוא יצא לבצע את השליחות והלך לנִינְוֵה (עיין מלבים יונה ד' י"א ותחכים).

   מתברר שיונה היה נביא קדוש ומנהיג אמיתי אשר אהב את עם ישראל בדביקות נפלאה, וחרד לגורלם כאב החרד לגורל בנו. זו סיבת בריחתו והשתמטותו מהנבואה - ולא חס ושלום מפני שמעד ונפל ביראת ה'.

   עד כאן "העדכון" החשוב מהגן של ציפי ושושי. לאחר שהפנמנו זאת, ניתן  בס"ד להמריא לגופו של עניין.

   מי שמתבונן בלשון הפסוקים "שבהפטרת יונה", חייב להרים לפחות גבה אחת - והמחמיר מרים שתיים!

   הרי כאשר יונה נזרק אל המים, הוא נבלע על ידי דג, וכמו שנאמר (יונה ב' א') וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג - בלשון "זכר". ואילו מיד בפסוק הבא כותבת התורה וַיִּתְפַּלֵּל... מִמְּעֵי הַדָּגָה בלשון "נקבה".

   "מדוע התורה מחליפה את לשונה "מזכר לנקבה"?

   על מדוכה זו עמדו גדולי המפרשים ובניהם רש"י הקדוש, ועל פי מה שביארו - מתיישבת השאלה.

   באמת יונה נבלע על ידי דג "זכר". אך מחמת שהדג היה גדול, יכל יונה לעמוד בתוכו ברווח. ומכיוון שכך, לא היה צערו גדול - ולא נתן לבו להתפלל לה' שיוציאו משם. ראה זאת ה', והורה לדג להקיא את יונה לתוך פיה של דגה גדולה "נקבה" - שבטנה הייתה מלאה עוברים. ומחמת שאת חלל בטנה תפסו העוברים, לא נותרה ליונה ברירה - אלא להדחק בניהם - וזה גרם לו צער גדול. כעת כבר לא הייתה ליונה ברירה - והוא התפלל לה'.

   [נ.ב. אין מטרתנו לנתח את הפרטים הללו, ומי שעולות במוחו קושיות בעניין והוא מוטרד מהם, לדוגמא: כיצד יתכן שיונה לא נשם שלושה ימים? כמה זמן חיכה יונה במים עד שבלע אותו הדג? ועוד קושיות בסגנון זה, מומלץ לו לעיין במפרשים ולהחכים. (מצודת דוד, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם)].

   עד כאן הסיפור של יונה הנביא. אכן זהו "סיפור מההפטרה" - תרתי משמע. אך מה שאותנו צריך לעניין, זה המכונה המשותף שלנו עם הסיפור הזה. מה כוונת המשורר?

   לפני כמה אלפי שנים, עלה רצון מלפניו (א"ס המכונה סיבה ראשונה - כמובא בחוט המשולש, שאלה שלישית פיסקה וכדי וכו') לברוא את העולמות, והיו לכך ארבע מטרות. המטרה הראשונה היא "להיטיב עם הנבראים - במאקסימום האפשרי" (שומר אמונים - הקדמון - וויכוח ראשון אות נ"ג).

   ואומר הרמח"ל (דעת ותבונות סימן י"ח) שכדי שההטבה עם הנבראים תהיה מושלמת, ברא אותנו הבורא "בעלי חסרונות" ובעלי תאוות ומידות לא מעובדות, וכלשון הנביא: עַיִר פֶּרֶא - אָדָם יִוָּלֵד (איוב י"א י"ב).

   במילים אחרות, מי שהוזמן לבקר ידיד לרגל הולדת בנו, היה צריך להגיע לבית חברו ולומר כך: "מזל טוב להולדת החמור הקטן והחמוד". נו, למי הוא דומה?

   אין בכך כל גוזמה! שהרי האדם נולד עם תכונות רעות ואנוכיות, בעל תאווה ומוקף בגאווה, יש לו תחושה שכל העולם שייך לו (לכן הוא נולד עם אגרופים קמוצים), הוא לא יודע להגיד תודה ובבקשה, וכאשר מתחשק לו לאכול, גם אם השעה תהיה שתיים אחר חצות - זה לא יעניין אותו - והוא יפתח ביללה כמו צופר של אמבולנס - עד שהוריו יצעדו לעברו קוממיות עם הבקבוק. אכן אין יותר דייקנים מחכמינו שהגדירו אותו במילים "עַיִר פֶּרֶא".

   ומהי תכליתו של אותו "עַיִר פֶּרֶא"? אָדָם יִוָּלֵד! להוליד ולעצב בתוכו את "האָדָם", את "הנשמה". (אדם זהו תואר הנשמה, עיין שומר אמונים - הקדמון - וויכוח ראשון אות ס"ג).

   תכלית האדם כל ימי חייו היא לכבוש את יצריו ולעבד את מידותיו ולהתעלות על תכונותיו ורגשותיו, לחייך לשני - גם אם בא לו לאכול אותו בלי מלח, לוותר לאשה (יש דבר כזה), לשמור על העיניים (למרות שהיום זה לא באופנה), לדייק ולדקדק במצוות.

   אלא שלפעמים אין לאדם כוח לעבוד על עצמו ולשנות את מידותיו הרעות, (עבדא בהפקירא ניחא ליה - כתובות יא.), נוח לו לשמור על "השטנץ" שבו נולד, וכך גודל אותו תינוק והופך "מעיר פרא קטן לחמור גדול", כמובן שהוא מתחתן עם אחת כמוהו (אתון בלע"ז), ומביא לעולם עוד כמה חמורים...

   ויושב בשמים ישחק, לא מוכן לוותר על האבידה היקרה הזו, והוא שולח לאותו אדם את האיתות הראשון. סכרת נעורים. בד בבד מכניס בורא עולם במחשבתו של אותו אדם שייסורים אלו נועדו להזכירו שיש ה' בעולם והוא השליט היחיד, וכיוון שאין הוא עושה את רצונו - לכן משמים מייסרים אותו - בשביל לנווט אותו לדרך הנכונה!

   אלא שאותו עיר פרא לא נלחץ! במקום לשוב לה' ולהיכנע לתורתו, הוא מחפש את ד"ר סקנדלוביץ וקובע אצלו תור. וכאשר מתברר לו שמשהו במנגנון שלו התקלקל, ד"ר סקנדלוביץ הצדיק לא מניחו ליפול לזרועות היאוש והיתוש, ומודיע לו שלא אפסה תקווה, ובעזרת מזרק רב פעמי תוצרת סין וכמה בקבוקונים המכילים אינסולין, הוא יוכל לחזור לשגרה.

   תוך תקופה קצרה - מתרגל העיר פרא שלנו למסלול. שתי זריקות ביום, אחת לפני השינה ואחת אחרי, למרבה המזל אין לו לחץ כלכלי מכך, משום שהדוד הו-במבה מאמריקה מממן את התרופות.

   ה' רואה שהעיר פרא החמוד עדיין לא מבין את השדר, והוא מגדיל את המינון - ושולח לו "ממתק נוסף". בעיה בכליות.

   פתאום המנגנון שוב משתבש, האיש חש ברע, שוב פעם הוא עורך סידרת בדיקות, אלא שהפעם הבעיה לא נפתרת עם מזרק רב פעמי וכמה בקבוקוני זכוכית, הפעם זה כבר נהיה מפחיד, מדובר "בדיאליזה".

   כאן כבר הבן אדם נלחץ! הרי הוא מכיר את המושג דיאליזה טוב מאוד, הוא הספיק לשמוע על זה מהאחיין ז"ל ומהשכן זצ"ל ומהדוד בקנדה שלא הצליחה לו ההשתלה וגם הוא הצטרף לרשימת ת.נ.צ.ב.ה. ואז הוא נזכר להוציא ספר תהילים מהארון, ולזעוק ולהתחנן לה', הפעם הוא כבר קלט היטב את השדר השמימי, ונתקיים בו הפסוק וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ (איוב י"ט כ"ב).

   מי ששם לב, הבחין שהסיפור הנ"ל מקביל להשתלשלות שקרתה עם יונה הנביא - אחד לאחד!

   יונה קיבל שליחות משמים להוכיח את העיר נִינְוֵה, האדם קיבל שליחות משמים לתקן את מידותיו ולהפוך את עצמו מעַיִר פֶּרֶא - לאדם. יונה מנסה לברוח מהשליחות הזו והוא מפליג בספינה לחוץ לארץ, האדם בורח מהשליחות שלו ומתעלם ממשימתו בחיים וממשיך להפליג עם תאוותיו ולפטם את יצריו. יונה נתפס בלב ים ונבלע על ידי דג, האדם נתפס לפתע ונבלע בתוך צרה (סכרת נעורים). יונה מתרגל למצבו והוא מתנחם בכך שבטנו של הדג גדולה ומרווחת, האדם מתרגל למזרק הרב פעמי ולבקבוקונים, והוא ממשיך את השגרה בה הוא נמצא.

   כעת ה' מגדיל את המינון! יונה עובר מהמקום הרחב בו הוא שהה, למחסן צר ואפל ועמוס - בטן הדגה המלאה בעוברים, האדם עובר מסכרת נעורים קלילה לבעיה חמורה בכליות. יונה רואה שכלו כל הקיצים והוא זועק לה', האדם רואה שכלו כל הקיצים והוא מוציא את ספר התהילים ופותח בזעקה גדולה ומרה וקורע את השמיים.

   עד כאן נוכחנו לראות "שיונה זה בעצם אנחנו", ומאורעותיו משקפות את צורת חיינו - בדיוק נפלא, אלא שאצלו הכל היה לכבוד בני ישראל - כנ"ל, ואילו אצלנו זה...

   וכפי שכבר ידוע, "מאורעות התנ"ך" אינם "מקבץ סיפורים" (עיין שומר אמונים "הקדמון" וויכוח ראשון אות י"ט), אלא הם עשירים במסרים ועצות לדורות, ומהם אנו מתאלפים בינה ומחכימים בעבודת ה'.

כיוון שכך, בואו נאמץ לנו מתוך הנ"ל,

פרט אחד "פצפון" - אך המכיל בתוכו המון,

וניקח אותו "צידה לדרך" עד 120:

א) ה' הוא אבא רחמן, וכל יהודי יקר בעיניו - יותר מיהלום היקר לבעליו. וכאשר האדם מועד ומורד בתפקידו, אלוקים לא מוכן להפסיד את אותה נשמה יקרה - והוא שולח לה איתותים.

ב) אי אפשר לברוח ולהסתתר מה'.

ג) אלוקים פועל עִם האדם "בהדרגה", ורק כאשר האדם מתעלם מהאיתותים (מהצרות), רק אז אבאל'ה מגביר את המינון.

ד) אדם שחוטא, אל לו להתנחם בכך שמינון הצרות שלו נמוך, כיוון שאם הוא לא ישנה את מעשיו וייטיב את דרכיו - המינון ילך ויגדל "עד שהוא ישבר וישתנה"!

   שאלה לסיום: האם יש איזה אדם על הגלובוס, מימי המלכים טיטוס והורדוס, ועד דור הפרימוס והשטיכמוס, שיכול לומר שמצבו הרוחני בפלוס ולא במינוס?

   זו הסיבה לכך שמצבינו "על הקרשים", ואנו מוקפים תמיד צרות וייסורים, וכאשר שואלים אותנו כיצד אנחנו מרגישים, אנו יורים את התשובה "סוחבים".

   אכן מטען חיינו כבד עד מאוד, ולצערנו מתעצם עוד ועוד, ומהיכן שלא נמדוד, לא נמצא בו את הצבע הוורוד.

   כעת למדנו את סוד העניין, והבנו שהייסורים הם "שדר מוצפן", ומאחוריהם עומד אבינו הרחמן.

   ובאמת אם נשנה את דרכנו, ונתאמץ ונתקרב לאלוקינו, אבינו היקר יחבקנו, "וכל טוב" ירעיף עלינו.

   ועכשיו שבאופק נמצא יום הכיפורים, יום בו בוחנים את כל המעשים, ובהתאם מחלקים ממתקים ופינוקים, איכות ונוחות ללא ייסורים.