ראש השנה – מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה

ראש השנה שוב הגיע ועימו נישא באוויר משב רוח רענן עם ניחוח של התחדשות. רובינו נבלה את ערב החג עם המשפחה באכילת הגפילטע-פיש או החריימה המסורתיים, ונקווה, כמאמר השיר המפורסם של נעמי שמר: "שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילה לה היום". במאמר זה ננסה לעמוד במעט על המשמעות והעמקות שבחג נפלא זה.

על פי האמונה היהודית, יום א' בתשרי מציין את היום השישי בבריאה בו נברא האדם. חגי ומועדי ישראל אינם ימי זיכרון בלבד למאורעות שקרו בעבר וחשיבותם גדולה הרבה מעבר לכך. ביום זה אנו שבים מבחינה רוחנית אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בהתאם לכך, בראש השנה בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית בריאת האדם. במהלך החג אנחנו יכולים ל"החליף את הארד-דיסק" שבראש ושבלב שלנו ולהתחיל הכול מחדש. אנחנו יכולים להיברא מבראשית.

                                                                     

בנוסף, ביום זה עורכים בשמיים דין וחשבון שנתי, לאלו הישגים הגענו בשנה החולפת. דין וחשבון זה נערך בכמה מישורים: במישור הכללי, במישור הציבורי ובמישור הפרטי של כל יחיד וחברה. המסורת שלנו מציירת את הדברים בצורה חיה: "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" בשעה שאנו עוברים על פניו כצאן העובר אל מול הרועה שלו, ומתפללים ששמותינו ייכתבו על ידי האלוהים האוהב והמבין בספר האחד ולא בשני.

ראש השנה ושותפו, יום כיפור, הם מתנות שמימיות, בהן ניתנת לנו הזדמנות לחדש ולרענן את יחסינו עם הקב"ה ועם בני האדם הסובבים אותנו. ניתנת לנו האפשרות לבחון היכן אנחנו נמצאים למול היכן אנחנו רוצים להיות (בכל המובנים ואופני החיים), למחוק את העבר ולפתוח דף חלק. 

                                                                                               

יחד עם זאת, "הדף" לא מתנקה באופן אוטומאטי. התהליך צריך להתחיל בנו, בתחושת חרטה אמיתית וצער על חטאי העבר והחלטה רצינית שלא לחזור עליהם שוב. ההזדמנות ניתנת למי ששב ממעשיו ברצינות ובכנות, ולא למתחזה, שרק מדבר מן השפה לחוץ. ביום זה נערך בשמיים משפט וכל באי עולם נכתבים מה יהיה דינם בשנה הבאה. נכתבים אבל לא נחתמים, אלא אם כן היו צדיקים גמורים (נחתמים לחיים) או רשעים גמורים (נחתמים למיתה). רוב רובם של הבריות ייחתמו ביום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה ויום כפרת העוונות.                                                                              

מי שמבין שממש גורלו נכתב ביום זה, יחווה יראה ופחד בריאים מפני אימת המשפט והדין. כל מי שעמד בפני שופט בשר ודם (אפילו בעבירות תנועה זוטרות) מכיר את תחושת היראה והחשש מפני האיש והמעמד. רגשות אלה אמורים להתעצם פי אלף בעומדנו בראש השנה לפני מלך מלכי המלכים ששופטנו לחיים או למיתה. עד כדי כך יום זה גדול ונורא, עד שבגמרא התנהל דיון האם מותר לאחל אחד לשני "חג שמח", שהרי מה כל כך שמח ביום משפט בו נגזרים גורלות וחלקינו "מורשעים"?

מהבחינה הזו השילוב במסורת היהודית בין יראה ובין שמחה הוא ייחודי ועוצמתי. "גילו ברעדה" כותב דוד המלך בספר תהילים ומלמד אותנו שהשילוב הזה אפשרי ואף חשוב – מצד אחד זהו באמת יום מפחיד כי גורלנו נקבע בו, ומהצד השני זהו יום שמח בצורה בלתי רגילה משום שבו אנחנו נזכרים ומודים על שאנחנו בניו האהובים של בורא העולם וזכינו לחיבתו היתרה.

 

חשוב להבין שהמונחים "חיים" ולעומתו "מוות" לא מתייחסים רק לחיים ומוות במובן הגשמי, אלא בעיקר לאיכות החיים שתהיה או לא תהיה לאדם באותה השנה. אדם יכול פיזית לחיות עד מאה ועשרים, אבל להיות כבוי ונטול שמחה לחלוטין. ראש השנה, אם כך, זה הפתח לשמחה שלנו לכל השנה. ניתן לראות אנשים שנכלאו בבתי כלא, אולם בתוכם הם הר געש מהלך של שמחה, אופטימיות וחיוביות, ולעומתם אנשים בסיטואציות, שהחברה מגדירה כנחשקות (כגון בבית גדול ויפה, בילוי בחופשה מפנקת בהוואי, בעלי משרה בכירה או במעמד חברתי בו רוכשים להם כבוד רב), אולם הם שבויים בתוך כלא של עצבות, כעס וקינאה, שנמצאים בתוך ראשם וליבם. זה דמיון לחשוב שהמציאות החיצונית היא זו שמגדירה את מידת השמחה של האדם. האמת היא שהשמחה תלויה בעבודה הפנימית שעושה האדם ובהכרת התודה על מה שכן יש לו (מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו"). הפתח שלנו להגיע לאותם תחושות של סיפוק ושמחה נמצא בראש השנה. מי שיבין את משמעותו של יום זה ויגיע אליו מוכן ועם רצון באמת ובתמים להשתנות לטובה, יכנס אל השער הנכון של שנה טובה ומתוקה.

 

מוטיב-העל של ראש השנה ויום הכיפורים הוא המסוגלות "להשתנות". להשתנות ממה שהיינו קודם ולהפוך לאנשים חדשים, כשהרעיון העומד מאחורי זה, הוא "אחריות אישית". אנו אחראים למעשינו ואיננו חיים בריק. לכל מה שאנו אומרים או עושים, יש השפעה ותהודה בעולם. לא נגזר עלינו לצעוד לנצח במסלול טבעי ובלתי משתנה ויש לנו את היכולת, אם רק נבחר בכך, לשנות את דרכינו ולהתעורר מהתרדמה שהחיים ודפוסי החשיבה של השגרה כפו עלינו. על מנת להשתנות יש לעצור ולהתבונן בעצמינו, ברצונות שלנו וכמובן במערכות היחסים השונות שעוטפות אותנו. השלב הבא הוא כמובן להאמין שניתן להשתנות. ההתבוננות הזו כה חשובה בתוך השצף קצף של החיים. היא מאפשרת להתכוונן ולהשתפר, כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים – איך נגיע לארץ חדשה?!", או מזווית אחרת, כפי ששר בהתלהבות עצומה הרב שלום הרוש: "מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה. אבא תחדש אותי לגמרי, תדליק לי את הנשמה".

                                                                                                                                                                                                                                       

אדם ישן אינו משתנה. אדם ישן אינו מתחדש. אף אדם אינו הולך לישון בלילה עם מידות רעות, וקם בבוקר עם מידות טובות. אדם ישן הוא אדם יָשָׁן, הוא ממשיך את עצמו מכוח האתמול, פועל מכוח האינרציה. הוא עושה היום את מה שעשה אתמול, אך ורק מפני שכך הוא רגיל משלשום. אדם יָשָׁן צובר את האכזבות, את התסכולים, את הכישלונות ואת הייאוש שהם מולידים, ואיתם הוא מזין את יום המחר. אין ספק כי יום המחר שלו נראה בהתאם... בפתחה של שנה חדשה עומדת בפנינו האפשרות האומללה להיות בשנה הקרובה מה שהיינו בקודמתה ולעומתה עומדת בפנינו גם אפשרות חיה ואמיתית לקום ובאומץ לצעוד לקראת שינוי...

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שסיפקו לנו המקורות למה שארע בראש השנה הוא הסיפור על יוסף הצדיק. יוסף, כזכור, הושלך בנערותו לבור ע"י אחיו, שקינאו באהבת יעקב אביהם אליו והוא נמכר לעבדות במצרים. במצרים הוא נאסר לתקופה ממושכת לאחר שאשת פוטיפר, שניסתה לפתותו, העלילה עליו כי הוא ניסה לאונסה. ביום ראש השנה השתחרר יוסף מבית הכלא, לאחר שפתר את חלומותיו של פרעה, ומונה למשנה למלך ולאחראי על כספי הממלכה. הסיפור הדרמטי ורב התהפוכות מראה איזה כוח אדיר יש ליום זה - כוח המאפשר לאדם לצאת מבירא עמיקה (מבור עמוק) לאיגרא רמא (לגג גבוה.(

מעבר לכל אלה, ראש השנה הוא היום היחיד בשנה המוקדש כולו לרעיון שהקב"ה הוא המלך של כל העולם. מטרתו העיקרית של חג זה היא שבסופו של היום, לא רק נאכל תפוחים טבולים בדבש, אלא שנגיע לידי ההכרה, כל אחד על פי רמתו, שהקב"ה הוא באמת באופן הכי מעשי שיש המקור הבלעדי לכל האירועים בעולם.                                                        

מדוע ההכרה הזו כל כך חשובה למען חשבון הנפש האמיתי שלנו? משום שאם אנו נושאים בתוכנו ידיעה ברורה, שהקב"ה הוא מקור כלל התופעות והאירועים בעולם, בין אם מדובר באירועים גדולים ומשמעותיים, ובין אם מדובר במקרים קטנים וקיקיוניים, אזי כל המציאות מוארת בפנינו באור אחר.                                                                                                                     

אם ההבנה הזו הייתה נפוצה יותר בעולם, כולנו היינו נוטים פחות לכעוס על הנהג שחתך אותנו בכביש, פחות להתעצבן על הילדים ששוב רבו ולא שמעו בקולנו או פחות להיעלב מהערה לגלגנית ששמענו מהחבר למשרד. מי שמבין ומפנים שהקב"ה הוא טוב ומיטב ושכל שקורה בעולם הוא פרי החלטתו ותכנונו המדוקדק, לא ירגיש לעולם את הרגשות השליליים הללו כי הוא במילא יבין שיש מי שמכוון את השתלשלות האירועים ושהכול לטובה.                                                                                                 

בהקשר הזה, מדוע אנחנו מבקשים שנה "טובה" ו"מתוקה"? האם המלה "טובה" אינה כוללת כבר את המלה "מתוקה"? מאחר וכל מה שקורה לאדם הוא בעצם לטובה וגם דברים שנראים לכאורה "רעים", הם בעצם "טובים", אנחנו מבקשים שהשנה תהיה "טובה" אבל גם "מתוקה" – כלומר, שהשנה תהיה טובה מבחינה אלוקית, אך גם נעימה לנו.

 

כשמדברים על המלכת הקב"ה עלינו לזכור שכמו בקשר עם מלך בשר ודם, כך גם בקשר עם מלך המלכים - מידת הקרבה של האדם אל המלך נמדדת לפי כיוון הליכתו. אם פניו מועדות ללכת אל המלך – הרי הוא נקרא קרוב אל המלך, גם אם פיזית הוא עדיין רחוק. אך אם פניו להתרחק מהמלך – הרי הוא נקרא רחוק מן המלך, אפילו אם הוא נמצא בתוך הארמון קרוב אליו מאוד. כיוון ההליכה הוא הקובע! מי האדם הקרוב אל הקב"ה? זה ששאיפותיו להתקרב אליו ולהתחזק עוד ועוד בקיום תורתו. ייתכן שפיזית הוא עדיין רחוק ועדין שקוע בעולם החומר ובחטאים, אך יש לו רצון כנה להתקרב ולהתחזק. לעומתו, אדם שאינו הולך בכיוון הזה ואינו מנסה להתחזק ולשפר את עצמו, הרי הוא רחוק מן המלך. ייתכן שפיזית הוא נראה קרוב, הוא מתפלל שלוש תפילות ביום, מניח תפילין, שומר שבת ולבוש בבגדים ה"נכונים", אך למעשה ליבו רחוק מן המלך ה'.

הבנה זו מעודדת מאוד. פרושה שהתקרבות אל הבורא ואל הנשמה שלנו פירושה שינוי כיוון ההליכה והחלטה כנה ואמיתית ללכת מעתה בדרך הנכונה, להשתפר ולהתעלות אט אט. גם אם כעת אנחנו לא צדיקים גמורים וגם אם עדיין הלב וההתנהגות שלנו גסים, עדיין יש לנו מקום בספר החיים הטובים והבריאים, שכן הרצון שלנו לשינוי ולעשיית טוב הוא זה שבאמת חשוב ומכריע את הכף במשפט.

 

כולנו מכירים את סימני החג, שתפקידם להזכיר לנו את המהות של ימים אלה, כדוגמת התפוח בדבש (סימן לשנה מתוקה), הרימון (שנהיה מלאים מצוות כרימון), התמרים (תם מר - סימן לתום למרירות), סלק (שיסתלקו אויבינו) וראש הדג (שנהיה לראש ולא לזנב), אולם למרבה הפלא לא כולם יודעים שבתורה ציווי אחד ספציפי המתייחס לאופן ציון תחילת השנה - מצוות שמיעת השופר. לשופר משמעויות רבות. בראש ובראשונה השופר קורה לנו להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו ובכוחו ממש להרטיט את מיתרי הנפש. המילה "שופר" מרמזת על "השתפרות" וחכמי הקבלה הסבירו שעצם שמיעת קולות התקיעה נותנים לאדם כוחות נסתרים לשנה שלמה לעבודת המידות שלו, וזאת משום שהתורה ניתנה לנו בהר סיני לאחר תקיעה בשופר ("ויהי קול שופר הולך וחזק מאוד, משה ידבר והאלוהים יעננו בקול") ולכן התקיעה מעוררת בנו שוב את ה"נעשה ונשמע" של אבותינו שכה חשוב לעבודה הרוחנית. בנוסף, עקידת יצחק גם היא התקיימה בראש השנה והשופר מזכיר לנו את הקרן של האייל שהובא לקורבן לאחר שאברהם עמד בניסיון והיה מוכן להקריב את היקר לו ביותר למען קיום רצון השם.

מעבר לכך, השופר, שעשוי, כאמור, מהדבר הפשוט והטבעי ביותר – קרן של אייל, מלמד על חשיבותה של הענווה והצניעות. על פניו, יכלו היו לבחור בכלי נגינה מרשים הרבה יותר כצ'לו, כינור או סינתיסייזר חשמלי, אולם הבחירה בפשטות מכוונת אותנו לאותה תכונת הענווה עליה נאמר שהיא הפתח לכל התכונות הטובות האחרות.  

לגבי התפוח והדבש שכל ילד מכיר ומקשר אותם לראש השנה, ישנם פרושים רבים המסבירים מדוע אנחנו מציינים שנה מתוקה דווקא בעזרתם ולא, לדוגמא, בעזרת בננה ושוקולד, שגם כן ימתיקו לנו את החג. ההסבר העמוק ביותר ששמעתי היה מפי הרב שלמה קרליבך שקישר בין התפוח של ראש השנה לתפוח של אדם וחווה בגן העדן. בניגוד לתפוח ההוא שהביא על האנושות טעם של חמיצות וכאב, התפוח שלנו מעורר בדיוק את ההיפך, וכך אנחנו עוזרים לתקן את החטא הקדמון ההוא. כמו כן אנחנו משתמשים דווקא בדבש משום שאנחנו צריכים לרדות אותו מהכוורת ולסנן בין העוקץ ושאר הפסולת לבין החלק הטעים והמתוק. כך גם בחיים, אסור לנו להסכים ולקבל כל דבר שנראה מתוק ומפתה. ליצר הרע יש אינסוף טריקים כיצד להתחפש לדבר הרצוי והנכון ביותר, אולם עלינו לעמול, לחשוף את השקר שבנפילה לתאוות ולבחור רק במתיקות האמיתית והבריאה.

                                                                                                                                                                           

במה עלינו להתמקד במהלך ראש השנה? ראש השנה הוא ממש הראש של השנה ולכן צריך לשמור את הראש ממחשבות לא טובות. חז"ל הדגישו שוב ושוב כי חשוב ביותר להיזהר מלהיות עצובים ו/או כעוסים במהלך היומיים של החג. על פי ההתנהגות שלנו בפתחה של השנה יושפע לנו מלמעלה השפע או חלילה חוסר השפע לכל השנה. מי שעצוב או כועס מזמין לעצמו במו ידיו שנה של עצב וכעס. מומלץ בחום לשמור על רוגע ושלווה שבעתיים מהרגיל (אפילו אם זה מלאכותי ומבפנים אנחנו בוערים). מעבר לכך, חשוב ביותר לא לדבר שום דבר רע על אף אדם אחר מליל ראש השנה ועד ליום כיפור. כשאדם מקטרג על השני לא מן הנמנע שהוא בכלל שופט את עצמו. ישנו כלל רוחני שקובע כי "גזר דין בשמיים מחכה לאישור כאן בארץ". כשאדם עושה משהו רע מגלגלים אליו שהוא יראה אדם אחר שעושה מעשה דומה ועל פי היחס והמחשבות שלו כלפי מעשיהו של השני שופטים אותו עצמו. לדוגמא: מראים לאדם שנוהג לשקר שקרן אחר. אם הוא דיבר על השקרן השני רעות, אזי מה שהוא חשב על זולתו ו"איחל" לו בהכרח יהיה עונשו שלו עצמו.

 

לצד חרטה על מה שלא כל כך הלך לנו השנה, על הבטחות (בראש ובראשונה לעצמינו) שלא קיימנו, על המקומות שכעסנו, קינאנו, ריכלנו, דיברנו לשון הרע ובכלליות נתנו ליצר הרע והחייתי שבתוכנו לנצח, ולצד קבלה טובה לעתיד, למשאלות לב להיות אנשים טובים, נעימים וסבלניים יותר ולהחלטות על עשיות שונות וחדשות, לצד על אלה, ואולי אפילו קודם – יש לומר תודה רבה על השפע שכן ישנו ושזכינו לו השנה. גם אם לא הכול נראה לנו מושלם, וגם אם נדמה שלשכנים ממול טוב יותר, עדיין זכינו לבריאות (גם אם לא מלאה), לפרנסה בכבוד (גם אם לא הצלחנו לחסוך לחופשת הסקי החצי שנתית), למשפחה תומכת (גם אם פה ושם יש חילוקי דעות), למדינה נפלאה (גם אם לעיתים בני דודינו מזכירים לנו מה הם מייחלים שיקרה לנו ונבחרת הכדורגל שלנו עושה פאשלות), וכו. זכינו לכל כך הרבה שפע בשנה הזו ויש לנו כל כך הרבה יותר טוב מרע, כך שאי אפשר לסכם שנה ולהתחיל חדשה מבלי להכיר תודה על כל זה.

בהזדמנות הזו רציתי להודות לקב"ה על שזיכה אותי השנה להמשיך ולכתוב מידי שבוע את הפרשנות על פרשות השבוע ולחשוף בפני קהל גדול ומתוק מדבש את היופי ובעיקר את הרלוונטיות שמצאתי (בתור חילוני גמור עד לא מאוד מזמן) ביהדות. תודה לכל הקוראים שטרחו ושיתפו אותי ברשמים ובחוויות שלהם מהקריאה. הידיעה שיש בדברים משום סיכוי לסייע בדבר מה, ולו הקטן ביותר, אפילו ליהודי אחד, מחממת את הלב ומטעינה אותי בכוחות גדולים להמשיך מידי שבוע במשימה.

"תודה על כל מה שנתת" כתב עוזי חיטמן ושר בועז שרעבי באחד השירים היפים שנכתבו כאן. " תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת. על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על צחוק של ילד, ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת שבזכותם אני קיים". תודה!!

 

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

שנה טובה ומתוקה,

ניר אביעד j