זה לא סוד שראש השנה הוא "יום הדין", בו נשפט האדם על "תכולת החבילה" שאגר במשך השנה - ואף לפני כן. אך אל דאגה. אַחַי וְרֵעָי, אין צורך להילחץ!

   ברוך ה' יש לנו סנגורים טובים שעושים עבורנו את העבודה. יש לנו ראש של כבש - ואפילו ראש של דג, שניהם מסתכלים עלינו מקצה השולחן ומקרינים עלינו עוצמה והוד ומשדרים לנו שיהיה בסדר, חוץ מזה יש לנו "סימנים חזקים" אשר באמצעותם הצלחתנו מובטחת, מה גם שזכינו ואנו נמצאים בדור יצירתי ומתקדם בו כל פרי וירק הופך "לסימן מובהק" - ומשנה לשנה הרשימה גדלה ומתארכת, ממילא כבר אין ספק שיש לנו את מירב הסיכויים לצלוח את הדין בגאון, ולזכות לשנה טובה ועסיסית.

   למי שלא בעניינים, נגלה כעת מקצת חידושים וסימנים מתוקים אשר נוספו בשנים האחרונות, ותפסו מקום נכבד בלילה זה:

   כל שנה יוצא מבית מדרשו ומבית מסחרו של הצדיק התורן או הירקן היקרן עוד איזה "סימן חדש", וברוך ה' - הם לא מפסיקים להפתיע.

   כמובן שזה נפלא, זה אפילו טעים (אם מבשלים ומטבלים נכון), אך צריך לזכור שכל זה רק "אביזרים קדושים" - ולא הבסיס של החג.

מה כוונת המשורר החזן והפייטן?

   ימי הרחמים והסליחות, אין מטרתם שנתרוצץ ונטרח בשוק ובמטבח ונשקיע את ראשנו במתכונים וסימנים. מטרת הימים הנפלאים הללו היא להשמיד את החבילה של העבירות שבאמתחתנו, לכבס את הלב ושאר האיברים, ולהגיע למשפט נקיים ושלמים - קדושים וטהורים.

   לצערנו, במקום לנצל את הימים הנדירים הללו כהוגן ולעבוד על טהרת הלב וקרצוף וניקיון הנפש - ולהגיע למשפט נקיים ומושלמים בעבודת ה', במקום זה אנשים מחזרים אחר סגולות וסימנים - וחושבים שעל ידי כך יסתדרו להם בשמים כל העניינים.

   משל לאדם שנמצא באזור מלא חיידקים ומגיפות קשות וקטלניות, ובמקום לברוח משם - הוא מקבל על עצמו לשתות כל יום "ויטמינים". היש שטות גדולה מזו? קודם כל תשתנה! תברח מהסכנה, תיקח אנטיביוטיקה ותקטול את החיידקים ששאפת, אחר כך תיקח "תוספות".

   הנמשל הוא "האדם". כל השנה הוא אוגר חיידקים רוחניים קטלניים, עבירות שבעיניו קלות - אך בשמים הם נוראות וכואבות, והנה מגיע רגע מרומם ונשגב, ימי רחמים וסליחות, ובמקום שהאדם יקח אנטיביוטיקה (תשובה) ויקטול את החיידקים (העבירות) ויתנתק מהרפש והזוהמה הרוחנית ויתקרב לבורא, תחת זאת הוא מחפש ויטמינים ותוספות (סגולות) ומשקיע רק "בסימנים".

   הוא לוקח תרמיל ומקל ויוצא לשוק ומחפש את הראש של הדג הכי יפה, ובאותו רגע שהוא מסיים את העסקה עם הדייג ומקבל את הראש המיוחל - הוא כבר מרגיש "חצי צדיק".

   לאחר מכן הוא ממשיך במסעו לאתר הבא, הלוא הוא מושיקו הירקן. שם הוא מעמיס מכל טוב "לכבוד החג" (הבטן), ובסיום הקניה הוא כבר מרגיש "צדיק שלם". משם הוא ממריא לאטליז ובוחר ראש כבש מכובד, כעת הוא בטוח שהוא מסודר. מפני שאם ראשו של הדג לא יצליח לסנגר עליו בשמים, הרי שראש הכבש יסיים עבורו את המלאכה.

   הוא נכנס לראש השנה עם חבילות חבילות של סימנים ופינוקים, וגם... חבילות חבילות של עבירות שצבר שנה שלימה.

   איננו באים חלילה לזלזל, כמובן שכל מנהגי ישראל קדושים וטהורים - ויש עניין להכין "גם" סימנים, בתור "כוח עזר נוסף" להצלחה בדין.

   אך מה עם "התשובה"? כמה זמן אנו מקדישים לכבודה? האם אנחנו מרגישים את אימת הדין וגודל המעמד של יום "ראש השנה"? האם בכלל יש לנו מושג מה זה "פחד" אמיתי?

   בשביל חידוד העניין נביא כאן סיפור אשר יעזור לנו לחדד את הרגש והשכל והלב, ועל הדרך נזכה גם לקיים "שיחו בכל נפלאותיו".

   מעשה שהיה (י"ח אייר התשנ"ה). משפחה שגרה בצפת זכתה להגיע לרגע מרומם ונשגב, בנם הראשון הגיע לגיל "בר מצווה". כמובן שהלב גאה על גדותיו והשמחה הייתה רבה, ובפרט משום שהמשפחה החליטה לעשות את העלייה לתורה בכותל המערבי - ולערוך בקרבת מקום את סעודת המצווה.

   האמא והסבתות עמלו ובישלו ותיבלו ואפו והכינו את האוכל לכל המוזמנים, דאגו לפריטים הכי קטנים, צררו את התכולה כראוי, והמתינו לרכב שיסיע אותם לירושלים - אל הכותל הנכסף.

   בערך בשעה אחת בלילה הגיעה ההסעה, הציוד הועמס, המשפחה התמקמה, והרכב פתח בהפלגה. אומנם מדובר בנסיעה ארוכה ומעייפת, אך אין ספק שהמטרה מאוד מרנינה ומעודדת. הרי בעזרת ה' בעוד מספר שעות הבן היקר יעלה לתורה, בנץ, בכותל המערבי, ביום מאוד משמעותי בחייו, ובשביל זה הכל כדאי.

   ברוך ה' הנסיעה התנהלה על מי מנוחות, חלפה שעה, שעתיים, שלוש, הנה כבר מגיעים... לפתע הנהג מודיע שהוא רוצה "לחסוך זמן", ולכן הוא עושה "עקיפה קטנה" דרך סמטה מסוימת המובילה לאזור ערבי - אבל אין מקום לדאגה. מדובר בסמטה קצרה אשר לפני סיומה יש פִּרצה המובילה חזרה אל הכביש הראשי, וזה לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. תוך כדי שהנהג    מדבר הוא גולש לסמטה המדוברת, ובכך לא מאפשר לנוסעים לסרב.

   חלפו מספר דקות, לפתע הנהג מאט - ולאחר מכן נעצר. "מה קרה" שאלו הנוסעים? לא היה מנוס, והנהג גילה שהפרצה שדרכה תכנן לברוח - נסגרה - וכעת הם בבעיה.

   הנוסעים ניסו למצוא פיתרון, אך למרבה הצער לא נותרו להם הרבה ברירות. אחורה - אי אפשר לפנות, מחמת שיש מכוניות. הצדדים - חסומים בגדרות. הכיוון היחיד הזמין - הוא קדימה, לתוך לוע הארי.

   בלית ברירה הנהג המשיך להתקדם עם הכביש - תוך כדי שהוא פוזל לצדדים ומחפש מפלט, אך הנתונים אכזבו. הנהג ניסה לבצע כל מיני מעקפים, אולי משם תבוא הישועה, עד שמרוב ניסיונות התבלבל לגמרי - ולא ידע היכן נמצא.

   הנץ המיוחל כבר עבר, והרכב עדיין מסתובב - אבוד - באזור ערבי. כבר הגיעה שעה שבע בבוקר, והרכב עדיין ממשיך בנסיעתו העיוורת - ולפתע הוא מוצא את עצמו במרכז השוק ברמאללה.

   המילה "פחד", עדינה וחיוורת מאוד לעומת מה שחשו הנוסעים באותו רגע! א) התאריך היה 12 יום אחרי יום העצמאות, ועל הרכב עדין היו שתי דגלים "גדולים". ב) באותה תקופה הייתה האינתיפאדה בשיאה. ג) הרכב מאוכלס באברכים נשים וילדים שאין להם שום דרך להתגונן, אשר נפלו כפרי בשל לידי אויביהם.

   לפתע מתוך השוק מגיח בריון ערבי ופונה אל הרכב. הוא פותח את הדלת ומסתכל על הנוסעים, ומסביבו התקבצו ארחי פרחי הממתינים להוראות.

בואו נעצור רגע, וננסה להיכנס לליבה של אותה משפחה. האם ניתן לאמוד את עוצמת הפחד שהם חשו באותם רגעים? האם הנייר יכול לספוג את עומק הזעזוע וההלם שעבר עליהם? נשאיר את זה בממתינה.

   לפתע קורה "נס". במקום שהערבי ינצל את המצב ויפיק את זממו ויחלק הוראות לאלה שמסביבו, הוא מודיע למשפחה בזו הלשון: אם אתם לא עפים מפה הרגע, נהרוג את כולכם.

   הנהג החיוור גמגם "בסדר", ופתח בדהירה עיוורת - מבלי לדעת לאן. הוא ניסה לשאול עוברי אורח היכן היציאה, אך הערבושים בלבלו אותו והכניסו אותו יותר למעמקי רמאללה. אין לתאר את תחושת הנוסעים באותם רגעים. השעון מתקדם, והם חשים את המוות בכל רגע.

   לפתע קרה נס נוסף, הנהג פוגש חוליית סיור של צה"ל, והם מכוונים את הרכב עד ליציאה.

   המשפחה נסעה מהר לכותל, והפעם למטרה כפולה א) להודות לה' על הנס הגדול. ב) לכבוד החתן בר מצווה, שיעלה שם לתורה. כמובן שהתפילה הייתה ברמה אחרת!!! עם רצינות, כוונה, איכות, מתינות, אף אחד לא העיז לקצר ולצנזר ממנה חלקים...

   למען הסר ספק מלב עיקש ומפקפק, אני מצהיר שהסיפור הזה אמת 100%. מהיכן אני יודע? משום שאני כותב השורות הייתי ברכב הזה. ליתר דיוק - אני הוא החתן בר מצווה שלמענו בעצם נסעה המשפחה לכותל.

   רמאללה, לב השוק, שיא תקופת האינתיפאדה, שני דגלים מלמעלה, הערבי פותח את הדלת וסורק את הנוסעים - ומסביבו ממתינים "חיות צמאות דם" להוראות, אני זוכר את אותם רגעים, את הפחד הנורא מהעתיד המעורפל, לעולם לא ניתן להביע תחושות דרך נייר - אך תאמינו שזה היה פחד איום ונורא - ואף יותר מכך.

   אך דבר אחד ברור. אותו פחד עצום, עדיין חלש וחיוור לעומת מה שצריכים לחוש בחודש אלול! מדוע?

   בראש השנה אנו ובני ביתנו נשפטים אצל בורא עולם, ובמשפט זה קובעים וקוצבים לנו את כל העתיד. אם נזכה לשלום בית - ובאיזו עוצמה, אם יהיו לנו ילדים - וכמה נחת נקבל מהם, האם תהיה לנו בריאות, פרנסה, חיים, אם כן -באיזה מינון ואיכות...

   הרי אנו מודעים לכך שגם אלו שנמצאים "בבית לווינשטיין" - זכו בראש השנה להיכתב "לחיים". אלא שאנו לא רוצים חס וחלילה חיים כאלו. אנו חפצים בחיים עם נוחות מושלמת לנו ולבני ביתנו, עם שמחה וחיוך ונחת ושלווה...

   ואת כל זה קובעים בראש השנה - על פי מצב הכרטיסייה הרוחנית שלנו שבשמים. האם זה לא דורש מאיתנו קצת רצינות ויותר הכנה לקראת ראש השנה?

   הרי אם נשקיע קצת מאמץ ונתקרב לבורא עוד צעד, אם נוסיף איזה חיזוק ונהרהר בתשובה "מלב אמיתי", בכוחנו לדלג ולצנזר מעלינו הרבה גזירות קשות, דמעות וסבל, ייסורים ודם... לא חבל להחמיץ את השעה?

   כן כן, בידנו להשתנות ולשנות את המשפט לטובתנו, ולגרום לכך שחיינו יהיו באמת נוחים ונעימים ומושלמים. וכיצד אנו מתכוננים?

   אנחנו עסוקים בלבחור "כסא טוב" קרוב לחלון או לחזן (תלוי מה מעניין אותנו יותר), וכל ההכנות שלנו לראש השנה מסתכמות במילה "סימנים". ראש של כבש, רימון, דבש... הפחד אצלנו הוא בסך הכל סִמְלִי "וחלק מתפריט החג".

   הגדיל לעשות אחד הסידורים, ובכמה מקומות בתפילה כתב "כאן ראוי לבכות". מרוב שהתכהו לנו החושים והרגשות, צריכים לרגש אותנו עם הוראות. כאן בוכים, שם צוחקים, פה רוקדים, הכל נעשה על פי תוכנית ועם הנחייה, כבר איננו מסוגלים להגביר את הרגש ולהתרפק על אבא'לה שבשמים בחיבוק ודמעות, ולבקש ממנו חנינה.

   נו, אם זה היה רק בראש השנה, עוד הצרה הייתה קטנה. אך למרבה הצער, כל השנה אנו מתנהגים כך. אני זוכר מתקופת ילדותי, שכאשר היה החזן מכריז בתשעה באב למילים הכואבות "היום כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו", אפילו הקירות היו בוכים! הטקס הזה לא היה אורך 10 שניות על השעון, אלא היה לו עוצמה לא פחות ממה שיש "לקול נדרי"! והיום?

   כאשר מוצאים ס"ת בשחרית בתשעה באב ואומרים את הקינה הידועה "קומי וסיפדי תורה... צעקה גדולה ומרה... מבכי לא אחדל...", זה נשמע איום ונורא! אך בשטח... מישהו בוכה? הרי המילים הללו פוצעות כמו חרבות, נוקבות עד התהום, הלב צריך לרתוח מצער מחמת עוצמתם. ובפרט שהמילים הללו נאמרות במצב מאוד קשה, בו ארון הקודש ערום מפרוכת, ספר התורה ללא רימונים ומפה, התורה והשכינה באבל, וזה אחרי שבלילה ישננו על הרצפה, עם אבן מתחת הכרית, אנו גם ללא נעלים, בלי מקלחת, שרויים בצום, מה צריך עוד כדי לעורר אותנו? ובכל זאת, רק הצום יוצא - ואנחנו כבר עסוקים בקייקים ובארגון טיול...

   אין מה לעשות. אנו חיים בדור של "הסתר בתוך הסתר", כמו שנאמר "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" (דברים ל"א י"ח). זו בעצם הבעיה שעדיין איננו נגאלים ונושעים. מחמת שבפנים הרגש שלנו קפוא, ואיננו משדרים כיסופים וגעגועים "אמיתיים" לאבאל'ה.

   אנשים הולכים לבאבות, קונים חוטים בכל הצבעים, שַׂמִים בוויטרינה עין של דג, כרבולת של תרנגולת, כנפיים של זבוב, זכורני שביקרתי פעם אצל יהודי שהיה לו מול הדלת חמסה ענקית ובתוכה היה כתוב שלוש פעמים "טפו טפו טפו", אנשים מנסים הרבה שטויות, הכל - חוץ מדבר אחד. לפתוח את הרגש, להשתנות, להתכופף לאבאל'ה שבשמים, לדקדק במצוותיו ולקבל את מרותו, האם יש החמצה גדולה מזו?

   יהודי יקר, איננו מייאשים חס ושלום. אדרבא! כל מטרתנו היא לעודד ולהזכיר שהמפתח להצלחה בידינו ולעולם לא מאוחר, ואם נשתנה "באמת", בעזרת ה' הצלחתנו מובטחת.

   מטרתנו לעורר מתרדמה ולהזכיר שאבאל'ה היקר אוהב אותנו למרות מעשינו, ומרוב אהבתו אלינו - הִקְצַה לנו 40 יום נפלאים אשר זכו לשם "ימי רחמים וסליחות" ובימים אלו אבאל'ה קרוב אלינו יותר מתמיד, ואין ספק שאם נתייצב לפניו ונצהיר בלב אמיתי: חטאנו, עווינו, פשענו, ונבטיח "להתאמץ" ולהשתנות, אין ספק שאבינו שמכונה "אב הרחמים" - יקבל אותנו בזרועות פתוחות ויעניק לנו משפע מתנותיו.

   ננסה להעמיק יותר את הרגש: בעיר אלמונית, אי שם בקצה העולם, היה אדם שעבר על חוקי המדינה - תוך כדי שהוא ממצֵה את כוח הרשע והפשע שבו עד תום. הוא רצח, גנב, מרד במלך בפומבי, קילל וגידף... יום אחד הצליחה המשטרה לשים עליו את ידה ולאסור אותו, הוא הוכנס לכלא עם התנאים הכי גרועים, כלא שמתאים יותר "לבהמות" ולא "לבני אדם", והמתין ליום המשפט.

   נו, כיצד מרגיש אותו אסיר? אין לו ספק שהוא חי על זמן שאול - ושעון החול של חייו נוזל ואוזל. הרי עם עבירות נוראות כמו שלו, ובפרט על כך שמרד במלך בפומבי, אין לו שום סיכוי לצאת חי מהעניין.

   והנה, בעוד הוא מהרהר במשפטו העתידי ומבכה את מר גורלו, דלת תאו נפתחת, ומי ניצב שם? לא פחות ולא יותר - המלך בכבודו ובעצמו!

   המלך מתיישב על המזרון, מתקרב לאסיר, מחבק אותו, ומודיע לו את ההודעה הבאה. דע לך שלפני שנים אבד לי בן, ורק הבוקר נודע לי שאתה הוא בני האובד אשר אני מחפש אחריו כבר שנים ארוכות. דע לך שדם זה לא מים, ואכן אני אוהב אותך אהבה עזה - למרות מְרִדתך בי.

   דע גם שאני מוכן למחול לך על כל העבר ולפתוח איתך דף חדש, אם תיכנע למלכותי ותקבל עליך להיות לי "בן נאמן". חשוב על כך, ואת תשובתך אני מעוניין לשמוע בזמן המשפט שיערך בעוד 40 יום.

   נו, כיצד ינהג אותו אסיר? האם הוא יסרב לעיסקה?

   יהודי יקר! אנו מועמדים למשפט לפני מי שאמר והיה העולם, אנחנו מואשמים במרידה במלך העולם, אנו מלאים בחטאים ועוונות לאין מספר.

   אך מתברר שאותו מלך העולם ושופט עליון - הוא בעצם אבינו היקר, כמו שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם (דברים י"ד א') ואותו אבא יקר מכריז בפנינו דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נ"ה ו').

   אבינו היקר שנקרא "אב הרחמים" מודיע לנו שאם נקבל את מרותו ונחליט להיטיב דרכנו, הוא יתעלם מכל העבר שלנו - ויפתח איתנו דף חדש.

   וכיצד אנו מתכוננים? במקום להתכונן כראוי ולקבל את מרותו, במקום לכבס את הלב ולעבוד על הנושאים החוצצים בינינו לבינו, אנו משקיעים באביזרים הקדושים הנ"ל.

   אין ספק שלראשו של הדג יש מעלה גדולה בשמים, וגרעיני הרימון מוסיפים המון. אך כל עוד לא נפתח את הלב ולה' נתקרב, העיקר חסר - וזה כואב.

   כמובן שכולנו יודעים שצריך להתכונן כראוי לראש השנה, ולא רק "בסימנים" - אלא גם "במעשים". אלא מה? יצר הרע מייאש אותנו מראש. הוא משדר לנו שאי אפשר להתגבר על "הררי המצוות", שזה למעלה מכוחותינו... היצר משדר לנו שהמשחק מכור מראש - ואין טעם שנתאמץ ונעשה תשובה.

   אך החכם לא נכנע! הוא זוכר שחז"ל הבטיחו "שהבא ליטהר מסייעין אותו".

   פירוש: כל אדם, יהיה מי שלא יהיה, ואפילו אם קוראים לו ירבעם בן נבט שהעמיד צֶלֵם בהיכל, אם הוא יעשה stop ויחליט להשתנות, לא תהיה לו שום בעיה.

   משום שאפילו אם יגיע האדם הזה למצב שלא יוכל להתמודד איתו, ובפרט בהתחלה - שהקשיים גדולים, מובטח לו שהוא יקבל כוחות עליונים "המסייעים ומסיעים" אותו כמו במעלית - עד לנקודת היעד!

   אסור לנו להיכנע ליצר ולהיבהל מנתוני השטח הקשים וממיעוט כוחותינו. עלינו לזכור שאיננו נמצאים לבד. יש לנו אבא גדול, אב הרחמים, ואם רק נקרא אליו מעומק ליבנו, מובטח לנו שהוא יושיענו, וכמו שנאמר "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" (תהלים קמ"ה).

   אין חכמות. מי ששואף ומתאמץ, משמים עוזרים לו להצליח - למרות חוסר הנתונים שיש לו.

   אם כן מדוע אנו נרתעים מלעשות "שינוי פיזי" ולהתקדם לפחות "צעד נוסף" בעבודת ה'? היכן כתוב בתורה שכוחו של ראש הדג וגרגרי הרימון - חזקים יותר מכוח התשובה האמיתית?

   טיפ לסיום: בביתו של אחד מחכמי ישראל היה מנהג מיוחד בראש השנה. לאחר שכולם אכלו את הסימנים ואמרו יהי רצון וכו', לאחר מכן היו כולם עוצמים את עיניהם דקה אחת, ובאותו רגע היו כולם עושים בשקט "תשובה" וחשבון נפש זריז, וכל אחד היה בוחר "בשקט בתוך ליבו" נקודה אחת בעבודת ה' לחיזוק. (לברך בלי לבלוע מילים, להיזהר יותר בלשון הרע, להתאמץ יותר בצניעות, בשמירת העיניים...), ואחרי שכולם עשו תשובה וקיבלו קבלה אישית, היו כולם אומרים כך: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שכשם שזכינו ברגע זה להשתנות ולהתעלות ולעשות לך נחת רוח, כך נזכה להתרומם ולהתקדש לפניך תמיד.

   אותו חכם ידע לשים את הדגש במקום הנכון, ובמקום להוסיף לשולחן עוד איזה סימן חדש מהמקרר או מאיזו קופסת שימורים, הוא שם על השולחן את הלב שלו ושל בני ביתו והכניס משמעות לכל הערב, והפיק ממנו תועלת עצומה. הוא פַּרָט בשמים על הנימים הכי רגישים, ואין ספק שחולל שם מהפכה עצומה.

   מה דעתכם לאמץ את המנהג הזה?