* מובא באבות דרבי נתן (ה,א) בעצם דברי אנטיגנוס איש סוכו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,  אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם, כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא.

 ויש לבאר איך מתיישבת הדרישה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס, עם השאיפה לשכר כפול בעוה"ב.

* וכיוצא בזה הקשה הרב חרל"פ במי מרום מסביב למסכת אבות , על הא דאיתא בברכות כח: ת"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו לבקרו. אמרו לו רבי למדנו ארחות חיים ונזכה בהן לחיי העוה"ב. ולכאורה תמוה מה ראו על ככה לבקש אורחות חיים כדי שיזכו לעוה"ב. והלא בפירוש שנינו על תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ואיך באים תלמידי ר"א ומבקשים בפירוש ארחות חיים כדי לקבל פרס?!

* קושיה זו עולה גם ביחס למאמרי חז"ל נוספים: רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות ד, טז),  וכן בדברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם כדי שיכנס בה לעולם הבא (אבות דר' נתן, יד, ה). 

* ובסוטה יד. דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה היה צריך או לשבוע מטובה היה צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימים אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם, שנאמר לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע לכן אחלק לו ברבים...

והקשו שם המפרשים[1] וכי לא עבד משה את ה' רק למען קבלת פרס, והרי אמרינן במשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

* הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פרק י"ב, הלכה ד) כותב: לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שבארנו בהלכות תשובה[2].

     והקשה בהגהות עמק המלך (הלכות מלכים): כדי שיזכו לחיי העולם הבא, וכ"כ בפרק ט' בהלכות תשובה. ותימה לי דהא ודאי החכמים והנביאים שנתאוו לימות המשיח בשביל התורה והמצוה לא בקשו עוד לזה תכלית שני דהא זה משמש ע"מ לקבל פרס, ולנביאים ולחכמים הלא יפה שעה אחת בתורה ובמעשים טובים בעולם הזה.

* את קושית עמק המלך, ניתן להציג גם כסתירה, לכאורה, בתוך דברי הרמב"ם.  שכן בניגוד לדבריו הנ"ל שהחכמים והנביאים נתאוו לימות המשיח כדי שיזכו לעסוק באין מפריע בתורה ובחכמתה "כדי שיזכו לחיי העולם הבא", כותב הרמב"ם בפרק י מהלכות תשובה שמדרגת גדולי החכמים היא לעבוד את ה' מאהבה, לשמה, מתוך חפץ במצוות ולא בשכרן, מתוך תכלית אחת והיא השגת השי"ת, "עושה האמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא בגללה"[3].

הסבר מדוע ניתן לעבוד לשמה "כדי שיזכה לעולם הבא"

א.  למצוה ולשכרה מגמה אחת.

בחידושי מהר"ץ חיות במסכת סוטה כתב: אולם כבר בארו המפרשים מה שאמרו ששכר מצוה מצוה. דכל ענין העבדות נערך בכל עת להשגה. וכל מה שהוא חכם ומבין יותר מגדולת יוצר כל כן תרב השמחה עת כי זכה למלאות רצונו יתברך. והמצוה בעצמה היא השכר. ומשה נתאוה לא"י כדי לקיים מצות התלויות בה, ופעולות אלו המצות יהיו שכרם אשר זכה למלאות רצונו יתברך. ומזה הצד אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש רק לקבל שכר, היינו שכר עשיית המצוה, דהמצות בעצמם שכרם אתם, מעלה אני עליך כאילו עשיתם והרצון בעצמו מספיק.

בדומה לדברי המהר"ץ חיות הנ"ל, ניתן לומר בענייננו שמה שכתב הרמב"ם "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה ובחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא" – היינו שרוצים החכמים לקיים מצוות ה' ולהגות בתורה ובחכמתה לשמה, מאהבת השי"ת, לשם התכלית האחת של ידיעת השי"ת, ולא לשום תכלית אחרת זרה. אך בעצם קיום המצוה לשם דבקות בה', זוכים לקבלת שכר של עולם הבא בו, כי "המצוה בעצמה היא השכר", שתכלית לימוד התורה ותכלית העוה"ב חד הם. כלומר, אין העוה"ב שכר חיצוני מנותק מעצם המצוה, אלא מגמת שעבוד כל כוחות הנפש לעבודת ה' ומגמת העוה"ב אחת הן, להשיג מאמיתת הקב"ה ולדבוק בו ית'. ותאוות החכמים והנביאים לעוה"ב היא היא תאוותם לדעת את ה'[4].

בדומה לאמור לעי"ל, מבאר הרב חרל"פ,  את דברי אנטיגנוס איש סוכו "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", שיש הבדל רב בין "פרס" לבין "שכר". השכר הוא מעצם המצוה, והפרס הוא מחוץ למצוה. ובזה בא אנטיגנוס איש סוכו ללמדנו שלא נעלה על דעתנו שהשכר הוא בתור "פרס", שהוא דבר חיצוני נוסף לקיומה של המצוה, אלא יש לדעת שהעוה"ב הוא חלק מעצם המצוה ופעולתה[5]. עולם הבא נקרא בשם זה, כי הוא באמת עדיין לא נוצר ולא נתהווה, אלא הוא ההולך ובא מחדש שעדיין לא בא. כשם שכל היצירה כולה נוצרה עפ"י התורה, כן בכל ענין של תורה יש בו כח יצירה. בכל לימוד תורה ובכל מצוה הנובעת מהתורה, מוכרח שתבוא עמה יצירה חדשה, עולם חדש, ארץ חדשים ושמים חדשה. ולא שייך כלל להגיד שלא לעשות המצוה מצד השכר הזה, והרי זה כאילו תאמר תיעשה המצוה בשלימות אלא שיחסיר חלק מהמצוה. ולכן אין לחלק את המצוה מהשכר, שהרי כך הוא שורש המצוה לקיים רצון ד' וליצור שכר.

ב. זכייה בעוה"ב מעידה על טיב העבודה.

עוד נלע"ד להסביר זאת בדרך נוספת, כי תורה לשמה בה רוצים ומתאווים החכמים והנביאים לעסוק למען שמו באהבה, היא תורה שנעשת סם חיים שהפועל היוצא ממנה היא שסוף הטובה לבוא כך שעובד ה' זוכה בעבורה ללכת מחיל אל חיל, לעמול ולקבל שכר, לרוץ לחיי העוה"ב[6]. כלומר, "כדי שיזכו בה לחיי העוה"ב" איננה הסיבה ללימוד התורה אלא סימן לכך שלמד כראוי. זו איננה מגמה נוספת מעבר לעצם התכלית של לימוד תורה וחכמתה לשמה – אלא היא סימן שעבודת ה' נעשתה לשמה כך שיש בה להחיות את האדם בזה ובבא, ולזכות אותו ללכת מחיל אל חיל, ולהמשיך את דבקותו בה' כך שידע וישיג "מאמיתת הקב"ה מה שאינן יודעים בגוף האפל השפל".

וכתב הרב חרל"פ, במי מרום: ובכונה זו אנו מתפללים "יה"ר שנשמור חקיך בעוה"ז ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העוה"ב" – ששמירת החוקים תהיה בטהרה גדולה שעל ידם נזכה לחיי העוה"ב.

 ויהי רצון שנזכה כולנו בעזרתו ית' לעבוד את ה' באהבה וביראה, לשם דבקות בו יתברך, לזכור את תכליתנו בעולמנו, ולזכות ללכת מחיל אל חיל לשם שמים.

[1]  מהרש"א שם, מהר"ץ חיות בשם באר שבע. ניתן לראות הפנייה למפרשים רבים נוספים הדנים בביאור דברי הגמרא בסוטה דף יד ע"א  באתר מפתח לפירושים על אגדות התלמוד של מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.

 [2]  עיין בפרק ח בהלכות תשובה מבאר הרמב"ם שהעוה"ב היא הטובה הצפונה לצדיקים ואין בה אלא נפשות "שיודעים ומשיגין מאמיתת הקב"ה מה שאינן יודעים בגוף האפל השפל... וזה השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים... וכמה כָמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". וע"ע שם בפרק ט, הלכה ב, ובהלכות יסודי התורה סוף פרק ד.

 [3]  ועיין ברמב"ם בהלכות תשובה פרק י (א-ב,ד-ה), בהקדמתו למסכת אבות – שמונה פרקים פ"ה, בפירושו לאבות פרק א משנה ג, וכן בהקדמה לפרק חלק במעלת מי שתכלית כל כוחות נפשו היא רק ידיעת השי"ת.

 [4]  ועיין היטב במסילת ישרים בפרק א שם מבוארים מגמת האדם בעולמו, התכלית של דבקות בה' ומשמעות העוה"ב ומשמעות העוה"ז כפרוזדור לעוה"ב. המעיין שם יראה כי תפקיד העוה"ב איננו שכר חיצוני עבוד עבודה בעוה"ז, אלא מקום הדבקות בה' שהיא התכלית של כל עבודת האדם. 

 [5] יש הבדל בין מושגי העוה"ז לבין מושגי העוה"ב. במושגי העוה"ז יש הפרדה בין עצם השכר למקבל השכר, ומשום כך היא עבודה שפלה. אולם בעוה"ב, עולם האחדות, מתגלה שמקבל השכר ועצם השכר אחד הוא. עצמיות המצות והדברים הישרים הם עצמם העינוגים הרוחניים, ובזה אין שום ציור של קבלת שכר, כי אם גילוי האורות של התורה והמצות. וההתאחדות היא כ"כ גדולה עד שאין שום מציאות של קיווי לשכר, כי אין מקוה ואין דבר מקווה, הכל אחד באחדות גמורה (מי מרום).

[6] ובדומה לכך ביארו תר"י את הגמרא בברכות כח: "אני רץ לחיי העוה"ב והם רצים לבאר שחת", שזהו עניין שונה מ"אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר", אין כאן כפילות. אני רץ לחיי העוה"ב – לא בא לתאר את מטרת הריצה שלי ואת גודל שכרהּ (שכן עניין זה הוזכר כבר שאני מקבל שכר על עמלי), אלא את מהותה של הריצה. חיים מתוך מודעות לכך ש"אני רץ לחיי העוה"ב" הם חיים של מודעות למגבלות העוה"ז, למיתה המתקרבת בכל יום ולצורך בהכנת הצידה לדרך.  אם חיי מוכוונים לחיי העוה"ב, אות הוא שהם נבדלים מהותית מחיי מי שרץ לבאר שחת, בלא כל מודעות לזמניות חיי העוה"ז ולמסקנות הנגזרות מכך.