"אביך ציוה לפני מותו לאמר" (נ, טז)

ספר בראשית רצוף בסיפורי קנאה ושנאה שהייתה בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו.

הקנאות והשנאות הללו הביאו לעונש של גלות: קין הרג את הבל - ונגזר עליו לנדוד. ישמעאל נהג בזלזול כלפי יצחק - והוגלה. יעקב לקח את הברכות, ועשיו איים עליו, ואילץ את יעקב לברוח מביתו לשנים ארוכות. יוסף הביא ליקב דיבה רעה על אחיו, אחיו שנאו אותו, ומכרו אותו למצרים, ומכירת יוסף גרמה לגלות מצרים.

אמנם בסוף ספר בראשית אנחנו מוצאים גילויי אהבה בין אחים: יוסף נותן חליפות שמלות לאחיו ופי חמשה לבנימין ולא קנאו בבנימין; יעקב נותן בברכותיו את המלוכה ליהודה, ולא לראובן, וראובן אינו שונא אותו; שני בני יוסף קיבלו מעמד של לשבטים ולא קנאו בהם; אפרים קיבל את ברכת הבכור ומנשה לא התקנא בו. אבל אחי יוסף עדיין חושדים בו או מפחדים ממנו, ואולי אפילו משקרים לו באומרם שיעקב ציווה להם לומר ליוסף שלא יתנקם בהם. לכן עדיין לא יצאו מהגלות.

רק כשמגיעים האחים  משה ואהרן, האוהבים זה את זה ואינם מקנאים כלל, אלא אדרבה, ה' מעיד על אהרן: "וראך ושמח בלבו" (שמות ד, טו), הם המביאים את ישראל לגאולה.