"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב)

הפרשנים מעלים שאלה לגבי הלשון המשונה של הפסוק שלנו. בני ישראל מתבקשים לנדב מרכושם לבנית המשכן, וממילא לא ברור למה כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" שהיא לשון קבלה, במקום שיהיה כתוב "ויתנו לי תרומה" המבטא את עצם הנתינה.

כדי לקבל תחושת מילוי וסיפוק על האדם דווקא לתת מעצמו, לחלק ולהשפיע על הסובב אותו. ככל שהאדם ייתן ויתרום יותר, כך הוא יצור מקום בפנימיותו לקבל יותר. לכאורה, נראה כי ברגע שאדם נותן משהו, הרי מיד זה מחסיר ממנו, מכיוון שהוא נתן ולכן נשאר לו פחות.

על כך שואל  ה"בן איש חי", כאשר אדם הרוויח 100 ₪ ונתן 10 ₪ לצדקה. כמה נשאר לו? מיד אנו אומרים: 90 ₪. אך האמת היא שנשאר לו 10 ₪ בלבד! מכיוון שאת 10 ₪ שהוא נתן לצדקה, זה מה שיישאר איתו לעולם. שאר הכסף ילך לפה ולשם ויעלם.

החוכמה היא לתת ללא תנאים ודווקא בזמן שזה לא קל. הנטייה הטבעית של האדם היא לקחת ולצבור רכוש, אך יש לזכור כי החיים הם - הדרך עצמה, ולא המטרות הסופיות, וכי כל דבר גשמי "שלנו" הוא לא ממש שלנו. כשהאדם נפטר מן העולם הוא לא לוקח איתו את רכושו. למעשה, באופן פרדוכסלי, הדברים היחידים שהם שייכים לו, הם רק  אותם הדברים שהוא נתן במהלך חייו.

ים המלח (שנקרא גם ים המוות) הוא מת מכיוון שהוא רק מקבל מים (מים כנרת), ולא מעביר ונותן מים החוצה...

עשיר הוא לא בהכרח מי שיש לו הרבה, כי אם זה שנותן הרבה. אדם קמצן שדואג בחרדה לרכושו ולממונו הוא בעצם אדם עני.

לכן ניתן לפרש "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" - כי על ידי הנתינה אנו בעצם לוקחים, את התרומה שהאדם נותן - הוא לוקח לעצמו! מי שמסוגל לשמוח בחלקו, להעריך את מה שיש לו, וגם לתת מעצמו -  הוא העשיר האמיתי!

התורה מלמדת אותנו שהתרומה מרוממת את האדם, וכדברי בעלי המוסר: "הגשמיות של החבר שלך היא הרוחניות שלך".

מאת: הרב דוד אמיתי, מתוך האתר: "מוסדות בית המדרש אלון מורה" www.yelm.co.il , רפאל כהן.