פרשת תרומה

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה,ב)

בודאי לא רצה הקב"ה בנידבת המשכן כדי לבנותו, רק העיקר היה נדבות לב ישראל מה שנתנו בחשק ובאהבה, מזה נבנה המשכן – שישכון ה' בלב ישראל (פי צדיק).

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב)

התרומה צריכה לבוא רק מתוך נדיבות לב, רק מתוך רצון טוב באמת. לא כולם חייבים להביא תרומה של למשכן. רק מי שיש לא רצון מלא, רצון זך וטהור ונקי, רק מכאלה אנשים, עם כזה רצון, מבקשים תרומה. הרי סוף סוף בונים משכן, מקום בו תישרה השכינה, מקום שכל מי שיבוא אליו יתעורר לבו בגעגועים וכיסופים ורצונות אין סופיים לה' יתברך, אז חייבים לבנות מקום זה מחומרים מושלמים, מרצונות אמיתיים וטהורים.

עם ישראל קדושים, תוך יומיים הרימו את תרומותיהם בשיא ההתלהבות,  בשיא השמחה, הרבה יותר ממה שהיה דרוש ולכן נאלצו להודיע להם להפסיק. לא צריך יותר תרומות. אומרים חז"ל (תנא דבי אליהו רבא) המשכן לא נחרב, הוא נטמן, הוא קיים עד היום הזה, הוא נמצא. אי אפשר להפסיק דבר שנעשה בנדבה, ברצון טוב וזך וטהור, בטהרת הלב, כל זה יוצר מציאות נצחית שאי אפשר להפסיקה.

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם, מכן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

בפרשת תרומה מבקשים מאתנו להשתתף בהקמת המשכן. ומה מבקשים שניתן? זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן... זהב וכסף ונחושת מרמזים על הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל. בכל אחד, אפילו בפחותים שבהם, אפילו בגרוע שבגרועים, אין דבר כזה ששם ישראל נקרא עליו ואין בו לפחות נקודה טובה אחת. אם לא זהב אז כסף, ואם לא כסף אז נחושת, אבל משהו טוב אפשר למצוא בכל אחד.

בזכות זה נבנה המשכן. במהלך יומו של כל יהודי אפשר למצוא נקודות של אור שהן מחשבות טובות, הרהורי תשובה, התגברות על היצר, כל נקודה כזו היא תרומה נפלאה לבניין המשכן, הן זה הכללי, והן הפרטי, בתוכך פנימה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד. יהודי, כפי טהרת וזכות לבו, כך הוא מכין מקום לשכינה לשכון בתוכו, כך הוא זוכה להרגיש את הנועם של ה'. "לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו" סופי תיבות תרומה.

משכן בונים כשלומדים לוותר. אתה קצת מוותר על עצמך, אתה זוכה שאור אלוקי חודר אליך.

שלושה מוחלים להם על כל עוונותיהם: חתן – שמשעבד עצמו לאשה, גר – שמשעבד עצמו לעם היהודי ושעולה לגדולה – שמשעבד עצמו לציבור.

רות מוותרת על הכל, הולכת בעיניים עצומות אחרי נעמי וזוכה להיות הסבתא של מלך המשיח.

רחל מוותרת את הוויתור הכי גדול שאנחנו מכירים, מוותרת על הזיווג שלה כדי לשמור על כבוד אחותה וזוכה להיות האמא של כולנו, אמא רחל.

ויתור זה קדושה, זה להקדיש לה', זה לעשות לשם שמים. "ויקחו לי תרומה", לי – לשמי. (רש"י). שהתרומה תהיה לכבודי, לא לכבודכם. אומנם כל המצוות צריכות להיות לשם שמים, אבל בעניין הצדקה יש יצר רע מיוחד לתת אותה לכבוד עצמנו. לכן דווקא כאן, בענין הצדקה, נאמר לשמי. באנו לפה לשרת את הבורא, לא שהבורא ישרת אותנו. תפקידנו לחפש מה ה' רוצה מאיתנו עכשיו, לא מה אנחנו רוצים מה'.

זאת הסיבה שיש חסידים שנהגו לסיים את ההתבודדות ואת התפילה ולומר לה' – עד כאן ביקשתי לפניך בקשות רבות, מכאן והלאה תעשה איתי כרצונך, ואני מקבל באהבה את כל מה שאתה תרצה שיעבור עלי.

מי שרוצה שה' ישכון לו בלב, מי שרוצה להגיע למעלה, להתקרב אל ה', לא יכול להתעלם מהאחים שלו. "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (כה, כ).

השמחה שיש בנתינה, היא השמחה הכי גדולה. אנחנו מבקשים מה' שפע, כדי שנוכל לתת לילדים, לשכנים, לחברים, לכל מי שצריך. איך מתחילה פרשת תרומה? "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה,ב). תרומה לוקחים? תרומה נותנים! אלא חסד עשה עמנו ה' יתברך, שכל מי שנותן מקבל שפע, על ידי נתינתו מתרבים נכסיו ומתברכים. נעשה שהוא לוקח ולא נותן.

כשנותנים, מיד לוקחים, מיד מקבלים בחזרה. מה מקבלים? שמחה, קירבת ה', נועם ה'. תרומה מרוממת, מרימה את היהודי למעלה, מעל האדמה, מעל הארציות, מרחיקה אותו מהרצון לקבל רק לעצמו.

כשאנחנו עם ה', עם הנשמה, אז הכל כל כך נפלא, אנחנו שמחים, מאושרים. כשנמצאים עם הגוף גם שמחים, בטח ששמחים, אבל אחרי רגע הכל מתקלקל, הכל איננו.

כדי לבנות משכן צריך ללמוד לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. זה כל רגע מלחמה מחדש, כל רגע מבחן מחדש, "לרגעים תבחננו".

אתה רואה מישהו שעושה איזה דבר, ואפשר לפרש את מעשיו שהוא התכוון לטוב, ואפשר לפרש שהוא התכוון לרע, אתה חייב לחשוב שכנראה הוא התכוון לטוב שזה בעצם לדון את חברך לכף זכות. נכשלת וחשבת שהתכוון לרע? תעשה תשובה ותהפוך את המחשבה שלך. כי אם אתה חושב רע על השני, איך תקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך"?

אסור לך להרגיש שאתה לא סובל מישהו ולא רוצה קשר איתו. יש לך כלפיו איזה טענה? אתה לא רוצה למחול לו על זה? צריך להגיד לו. החפץ חיים אמר שמי שנמנע מלדבר עם מישהו במשך שלושה ימים בגלל שהוא כועס עליו, הוא נחשב שהוא שונא אותו והוא עובר על "לא תשנא". מישהו יכול היה אך לא רצה לעזור לך, אסור לשמור את זה בלב, בטח לא להחזיר לו באותה מטבע. צריך לוותר, לשכוח, אפילו שהוא לא התנהג טוב.

אתה רוצה משכן בלב, אתה חייב לנקות את הלב. תוותר, תסלח, אל תשמור טינה. תחשוב טוב. כמו שאתה רוצה שיהיה לעצמך טוב, ככה אתה צריך לרצות שלשני יהיה טוב.

אתה רוצה משכן בלב, צריך לזכור מי נתן לך את כל הטוב שיש לך וכל הזמן להודות. אתה כל כך טוב אלי אבא שאין לי מילים. כשכל הזמן מודים, אז הלב מתמלא באהבה, אז מרגישים כל כך קרוב אל ה', בלי מחיצות ממש. אדם יכול לזכות לקירבה עצומה ונפלאה להשי"ת אם ימצא בתוך היסורים את הרחמים של ה'. דוד המלך היה מהלל ומשבח את בוראו לא רק בימים של שמחה וישועה, אלא גם בימים של צר ומצוק בעת שעברו עליו גלים ומשברים קשים, תמיד תמיד הרבה בשבחו של מקום. "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". תמיד עיניו אל אביו שבשמים שיושיעו וגם אם אינו רואה מיד את הישועה בעינו, מייחל ומצפה כי יודע שרק ביד ה' להושיע.

העיקר לא להיות בעצבות. עצבות זה כפירה. השכינה לא שורה אלא מתוך שמחה.

קשה לך? פגעו בך? קרה פתאום משהו שמאוד מדאיג אותך? תזכור את ה', תזכור שאתה לא לבד, תזכור מי מנהל פה את הכל ותפנה אליו. אדם חייב להתגבר על העצבות ולהיות שמח, להרגיש שבשמחה שלו הוא מולך על הכל.

משנכנס אדר מרבים בשמחה". הנה מגיע חודש שלם שכל עניינו – שמחה. רבנו הקדוש אומר "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" כי השמחה היא התרופה לכל המחלות. שעה ביום, בהתבודדות, אומר רבנו תפנה אל ה' בלב נשבר, ותדבר אתו על כל מה שעובר עליך, תבקש כל מה שאתה רוצה וגם זה לא בעצבות ח"ו כי עצבות היא מרה שחורה, יאוש, חוסר תפקוד ואילו לב נשבר זה להתרפק על ה' כמו בן המבקש מאביו.

הרבה פעמים בחיים, כשחושבים שזה הסוף, אז מתחילה הישועה. כל מה שה' עושה הוא טוב, גם מה שנראה בעיני האדם כלא טוב, "אלא שנסתרה דרכו מאתנו כדי שנלמד לבטוח בו ובישועתו" (לב השמחה).

משכן בונים רק מתוך ענוה ושפלות רוח. קצת גאווה, קצת יישות ויש חסימה, האור של ה' כבר לא יכול לחדור. אדם הולך וכל שניה הוא חושב, אני הכי נפלא בעולם, עשיתי ככה, ועשיתי ככה. כל שניה. זה שאני יודע את זה כבר טוב, זה כבר התחלת הביטול. ואם אני זוכה להתקרב לצדיק שאצלו כל ה -24 שעות ביממה זה אין עוד מלבדו, אז אני בדרך הנכונה כי המחובר לטהור טהור. צריך להתקדש עוד ועוד כדי שהאור יעבור דרכנו בלי חסימות.

["אדם, הכל נכשל אצלו, הכל לא טוב לו, הכל לא מוצלח אצלו, רק דבר אחד מוצלח – שהוא יודע שהכל כאן אין ושם למעלה היש. ה' ברא את העולם יש מאין. מאיזה אין? מהבחינה של להיות אין, להתבטל לשני, מהבחינה של ואהבת לרעך כמוך שזה כלל גדול בתורה ומה זה הכלל הזה? זה להתכלל אחד בשני. אם האדם יהיה בשפלות, ירגיש את עצמו שהוא אין, אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני, תמיד למצוא בשני משהו שחסר לי"] (באור פני מלך).

כשמוותרים, כשמלמדים זכות, כשנותנים צדקה, כשעושים חסד, מקבלים לב. בונים משכן בתוך הלב. אנחנו אוהבים אותך אבא, אוהבים את הקדושה, אוהבים את התורה, אוהבים לחיות בתוך ציבור יראי שמך, אוהבים את הרגעים הנפלאים האלה שאנחנו מרגישים אותך, מחוברים אליך, פתאום רוצים לבכות, רוצים להשתפך לפניך בתוך המילים הקדושות של התפילה, בתוך המילים הפרטיות שלנו, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים אותך בתוך כל הצרות שיש לנו, פתאום מרגישים אותך בתוך הלב. כמו בסיפור הבא:

המעגל שנסגר

הסיפור שאני רוצה לספר התרחש לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. היינו תלמידות  בסמינר ידוע וחשוב. בלטו בכיתה שלנו שתי בנות, נאוה ואביטל (שני השמות בדויים), שהחברות ביניהן היתה ניכרת לעין בצורה שלא ניתן היה לפספס. היו שראו בה חברות לוחצת מדי, והיו שראו בה אות ומופת לנאמנות ולשיתוף. אלה כמו אלה הביטו בחברות הזו בקנאה בלתי מוסתרת. יום אחד הגיע אביטל לסמינר, כשכולה אחוזת אימה. היא סיפרה שקיבלה מכתב מסתורי ובו איומים על חייה. בתחילה חשבנו שהיא צוחקת, אך היא הבטיחה שתביא את המכתב למחרת. ואכן, כשראינו את המכתב נחרדנו. היה זה מכתב עם איומים מפורשים לשלום אביטל ולשלום משפחתה. משהו שמעולם לא נתקלנו בו. נאווה כמובן הייתה צמודה לאביטל וניסתה להרגיע אותה, אך המכתב הזה היה משהו שגם אנשים מבוגרים היו אמורים לפחד ממנו, קל וחומר נערה בת 18. למחרת היא הגיעה, נפחדת כולה: מסתבר שהגיעו לביתה שיחות טלפוניות שבהן קול מוזר השמיע איומים קשים והפחדות שהפחידו לא רק אותה, אלא גם את כל בני הבית. היא ניקראת לשיחות עם המנהל ועם היועצת. העניין הפך לשיחת היום בסמינר. שבוע עבר, ההטרדות נמשכו, אביטל נראתה כמו צל של עצמה. ואז, באחת, היא הפסיקה לדבר עם נאווה.

אף אחת לא הבינה מה קרה ביניהן, עד שבהפסקה אחת הכל התפוצץ: נאווה ניסתה לתפוס את אביטל באיזו פינה בחצר ואז שמעו כולן, את אביטל ספק צועקת, ספק צורחת: "אם אתה תדברי אתי שוב אני אזמין משטרה". כל הסמינר כמעט דיבר על כך. המסקנה הייתה פשוטה: נאוה היא זו שהטרידה את אביטל. וכאן באו השאלות: מדוע שתעשה זאת? הרי היא החברה הכי טובה שלה? שבוע נורא עבר. דיברו שחוקר פרטי נכנס לתמונה, שנאווה נשלחה לבדיקת פוליגרף, שיצאה דוברת אמת, שיצאת דוברת שקר. זה היה נושא שתפס את כולן. לאחר כשבוע הן חזרו לסמינר, אך לא אחת לשנייה. שוב לא החליפו מילה ביניהן, והנתק היה מוחלט. נאווה נתפסה אשמה בכל מה שקרה. אמנם איש לא האשים אותה בגלוי, אך גם איש לא ניקה אותה בגלוי. מבחינה חברתית זו הייתה מכת מוות בעבור נאווה. בעוד אביטל תפסה לה חברות אחרות והמשיכה בדרכה, נאווה מצאה עצמה מבודדת לחלוטין. אמנם לא כולן הפסיקו לדבר אתה, אבל לא נמצאה אחת שתסכים להתחבר עם מישהו שכולן בטוחות ששלחה מכתבי איומים, ועוד איזה. נאווה נותרה בודדה, עצובה ושקטה.

עברו שנה ושנתיים, אביטל התארסה ראשונה, כולן השתתפו בחתונתה פרט לאחת: נאווה. חצי שנה אחריה התארסה נאווה. נטלתי יוזמה, הלכתי מאחת לאחת וממש הכרחתי את רוב הבנות להגיע. מה לא עשיתי? דיברתי על דמעותיה של כלה, על הקפידא שעלולה להיות לה, וכן, גם עם האפשרות הזו שבאמת לא היא עמדה מאחורי מסע האיומים. דווקא את הטיעון האחרון אף לא אחת קיבלה כולן דחו אותו בביטול, "נו, באמת", "אלא מי?" אבל בגלל הטיעונים האחרים הסכימו לבוא, ואכן, לפחות חתונתה הייתה שמחה וכל הבנות רקדו ושימחו אותה כאילו לא אירע דבר. חצי שנה לאחר מכן התארסתי אני. היא הגיע לחתונתי, אף שברור לי שלא ידעה דבר על הפעילות שעשיתי למענה. היא נישאה והקימה בית למופת. נולדו לה שבעה ילדים בזה אחר זה. גם אני הקמתי משפחה וגם לי נולדו ילדים, התגוררנו באותה שכונה, אמנם כל אחת בקצה השני, אך עדיין היינו נפגשות.

ילדינו גדלו, נכנסו לישיבות ולסמינרים, ואז הגיעה העת לחתן אותם. יום אחד מתקשרת אליי נאווה. היא סיפרה לי שהציעו לבנה שידוך והיא מבקשת לברר על הבת שלומדת עם בתי באותה כיתה. ביקשתי ממנה לומר את שם הבת המוצעת כדי שאוכל לברר. "אני פונה אלייך, כי את מכירה גם אותה וגם את אמא שלה", אמרה נאווה, "זו  הבת של רבקה, זו שלמדה אתנו בכיתה".

"אני אברר", אמרתי ומיהרתי לסגור את הטלפון. הרגשתי רע. לא ידעתי מה אני עושה עכשיו. רבקה היא החברה הכי טובה שלי, עוד מימי הסמינר.

כשבעלי הגיע הביתה, הוא מצא אותי חיוורת כסיד. "מה קרה?" הוא שאל. "הציעו לנאוה את בתה של רבקה". "ומה הבעיה?" "איני חושבת שאני יכולה לתת לשידוך הזה לצאת לפועל". "את מתכוונת לסיפור שהיה בסמינר?"
"כן", אמרתי, "אני מתכוונת לזה". "האם אינך חושבת שהזמן עבר ודברים השתנו?" "אני בטוחה שהזמן עבר ושדברים השתנו, אבל יש דברים שפשוט אסור שייקרו". "מה יש לך?" שאל אותי בעלי, רבקה יודעת בדיוק את מה שאת יודעת, ואם לא מתאים לה, היא תשיב תשובה שלילית ושלום על ישראל". "אבל זו הבעיה, שהיא ענתה תשובה חיובית", אמרתי. "יופי", אמר בעלי, "אף שהיא יודעת מה שהיא יודעת, היא החליטה שמריבות הנעורים לא רלוונטיות והיא מוכנה שבתה תתחתן עם בנה של נאווה. איזו זכות יש לך לחבל בזה?" "איני יודעת", אמרתי, "אבל רבקה היא האישה הכי חלקה שאני מכירה, למה שאתן לה להיכנס למיטה חולה? אני חייבת לפחות לשוחח איתה על כך, להזכיר לה, קשה לי לראות אותה מכניסה את בתה לשוויגער מתוסבכת כזו".

בעלי לא הסכים אתי. הוא חושב שזה לא בסדר, אך אני לא שמעתי בקולו. הרגשות שלי גברו עליי, וכבר למחרת נפגשתי עם רבקה באמתלא כלשהי והתחלתי לשוחח אתה על הנושא. "לא תאמיני מי התקשרה אליי לברר על הבת שלך", אמרתי. "מי?" שאלה רבקה. "נאווה, זוכרת אותה?" ניסיתי לגשש. "כן", אמרה רבקה, "ודאי שאני זוכרת, ואני גם עניתי תשובה חיובית". "את בטוחה שאת זוכרת?" שאלתי באיטיות ובהדגשה. "כן", אמרה רבקה, "אני יודעת למה את מתכוונת, ובכל זאת אני ניגשת".  תגידי, את בסדר? יש לך את הבית הכי רגוע ונורמלי בעולם, למה שתיכנסי למיטה חולה?" רבקה הביטה בי במבט ביקורתי ואמרה: "את שמה לב מה את עושה כאן? את פשוט מנסה להרוס שידוך. את יודעת שזה לא מתאים לך?" נפגעתי. "אני בסך הכל דואגת לך", אמרתי, "את החברה הכי טובה שלי. אני יודעת כמה את אישה חלקה וכמה הבת שלך מיוחדת, פשוט קשה לי לראות אותך מסתבכת כך. את לא מבינה שממשפחה כזו בורחים כמו אש?"

רבקה הגיבה כמו מישהו שקיבלה מהלומה בפניה.  "תרשי לי לא להגיב", אמרה והחלה לקום וללכת. רצתי אחריה. הלב שלי לא נותן לי לאפשר לך שתעשי שידוך עם מישהי שהטרידה את חברתה ואיימה עליה בצורה כזו. גם אם עברו למעלה מעשרים שנה, בני אדם לא משתנים". רבקה עצרה. "בני אדם לא משתנים, אה?, "לא", אמרתי. "הם לא". רבקה ניסתה כיוון אחר: "תגידי, מאיפה הביטחון שלך שנאווה היא זו שאיימה?. הרי דיברו שבבדיקת פוליגרף היא יצאה דוברת אמת". "נו באמת", אמרתי. "ואם אני אתן לך הוכחה חד משמעית שלא היא זו שאיימה?" "יש לך הוכחה כזו?" "יש לי", הודיעה רבקה. "אני מקשיבה". רבקה הביטה בי. מבטה היה מלא בכאב ובכעס ובעוד משהו שלא יכולתי להגדירו. ולפתע שמעתיה אומרת: "כ י  ז ו  ה י י ת י  א נ י !!!" "מה???" "כן, אני זו ששלחתי את המכתבים. אני זו שאיימתי על אביטל. נאווה המסכנה לא עשתה דבר!!! אמרה רבקה.

הייתי בהלם. לא אמרתי דבר. רבקה התיישבה לידי וסיפרה לי על תקופה קשה שהייתה לה, על תסבוך וקנאה בחברות של נאווה ואביטל ועל המעשה שאותו היא לא מבינה כיצד עשתה, ושעליו היא לא סולחת לעצמה עד היום הזה. "כשהחוקר הפרטי עלה על עקבותיי, הוריי מיד נחלצו לסייע לי. הם שלחו אותי לטיפול, ואבי, שהוא בעל מעמד כידוע לך, הזהיר את הנהלת הסמינר שלא לגלות לאיש על נפילתי. אבל לנאווה לא היו הורים כאלה חזקים. הם אמרו תודה על זה שהסכימו להחזיר אותה ולא חשבו שמגיע לה קצת יותר... ,סמינר שלם חשד בילדה על לא עוול בכפה, נאווה הפסידה את חברתה הטובה, הפכה למצורעת חברתית ואיש לא ניסה לעזור לה. ואני, ברוב פחדנותי, שתקתי והתרחקתי כמו כולן. רצית לדעת את האמת. אז הנה האמת!!!"

התחלתי לבכות. לפתע הבנתי מה רציתי לעשות למישהי שלא חטאה ולא פשעה. לפתע הבנתי מדוע רבקה הסכימה לשידוך הזה. כאשר הציעו את השידוך אמרתי לעצמי שהמעט שאעשה כדי לתקן, הוא לחתן את בתי, בידיעה גמורה שרק אני יודעת שהיא נכנסת לבית טוב ולחמות טובה, ואחרים אינם יודעים את זה, ואולי אאזור אומץ ואספר לה את האמת וגם אבקש את סליחתה, כעת, כשסיפרתי לך, אני חושבת שזה רק יעשה לי טוב לספר".

חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי כל מה ששמעתי. הוא היה המום. שתק קצת ולאחר מכן אמר משהו שכלל לא חשבתי עליו. "נאווה ביקשה לברר על רבקה. מה תאמרי לה עכשיו?" הסתכלתי עליו באי אמון. "אתה לא מנסה להגיד לי שאני צריכה לספר לה". "האם תתני לה לעשות שידוך עם זו שהרסה את חייה?" הלכנו לרב, והוא שמע את כל הסיפור ונדהם. אמר שכזה דבר באמת לא הגיע אליו ושהוא מתלבט מאד. הוא ביקש מאתנו שהות של יום כדי לדבר עם רב גדול ממנו. למחרת זימן אותנו אליו ואמר לנו כי קיבל פסק הלכה, שמאחר ונשאלנו על כך, עליי להזהיר אותה מהשידוך ולומר לה כי יש לי מידע מהעבר על האם שיגרום לה שלא לרצות את השידוך. זה כל מה שהתיר לי לומר. ואז הלכתי ועשיתי מעשה שעד היום אין לי מושג איך היה לי האומץ לעשות אותו. התקשרתי לחברתי רבקה וספרתי לה מה הרב אמר לנו לעשות. "אני לא אתן לה פרטים, אבל כן ארמוז לה שיש לי מידע שיכול לגרום לה שלא להסכים לשידוך. לא רציתי לעשות זאת מאחורי גבך, לכן אני מודיעה לך את זה". רבקה שתקה כמה שניות שנדמו כנצח, ולאחר מכן, להפתעתי, אמרה: "את יודעת מה? זה יקל עליי מאד. אני שמחה שאת הולכת לעשות זאת. זה הדבר הנכון לעשות, אף שלדעתי הוא יוריד את השידוך".

וזה מה שעשיתי. התקשרתי לנאווה, התנצלתי על שלקח לי יומיים, ואז אמרתי: "תראי, נאווה, אני חייבת לומר לך יש לי מידע מהעבר על רבקה, שאם תשמעי אותו, זה עלול לגרום לך שלא לרצות את השידוך". "מידע מן העבר", אמרה נאווה. "זה יכול להיות רק דבר אחד". שתקתי. "היא זו שהטרידה את אביטל?" שתקתי. "היה לי חשד", אמרה. "אני שמחה שלפחות אני יכולה להיות בטוחה". דיברנו חצי לילה. נאווה סיפרה עד כמה האירוע הזה שינה את חייה וכמה שבר את לבה ואת האמון שהיה לה בבני אדם.

שבועיים לאחר מכן התקשרה נאווה: "אני לא רוצה שתשמעי זאת ממקום אחר. רציתי לספר לך שבני בכל זאת מתארס עם.. בתה של רבקה". הייתי בהלם. נאווה סיפרה לי שהיא פשוט החליטה להרים טלפון לרבקה ולבקש לשוחח אתה בארבע עיניים. הן נפגשו בלי שאיש ידע. נאוה אמרה לה: "אני חייבת לדבר אתך על משהו מהעבר. יש לי חשד גדול שאת זו שהטרדת את אביטל. האם זה נכון?" רבקה פרצה בבכי והודתה בכך מיד. סיפרה שהייתה במצב חברתי קשה וקנאה בחברותה עם אביטל. עם זאת, הבטיחה שזו הייתה מעידה חד פעמית ושבעקבותיה הלכה לטיפול ארוך וכיום היא אדם אחר לגמרי. "ומה אתי?" שאלה נאווה ופתאום החלה לבכות בכי עמוק שנמשך למעלה ממחצית השעה. "לא הייתי צריכה לומר כלום", אמרה נאווה. "הכל היה שם בבכי הזה, הכאב, הבדידות, הכעס, חוסר הצדק. הכל היה שם. התקשרתי אלייך כדי לומר תודה ושלא תרגישי לרגע שאולי חיבלת בשידוך. עשית את הדבר הנכון בייעוץ עם רב וגרמת לי לתקן משהו מאד שבור בחיי, ועל כך אני חבה לך תודה כל חיי. אל דאגה, רבקה לא תדע לעולם שסיפרת עליה..."

"תני לי להפתיע אותך", אמרתי. "היא יודעת שרמזתי לך. לפני שהתקשרתי אלייך, קיבלתי את הסכמתה לכך..."

השידוך אכן קם והיה. הזוג הקים בית לתפארת וגם המחותנים נראים מסתדרים היטב. רבקה נותרה חברתי הטובה, ונאווה קיבלה סופית את ההכרה החברתית, המאוחרת אמנם, שאכן לא היא זו שהטרידה. כולם סמכו על רבקה שלא היה לוקחת לבתה שוויגער שעשתה דבר כזה... איזה עולם מצחיק עצוב יש לנו...

ואני, מלבד המסר החשוב על החובה שיש למחנכים לשים לב לתלמידים שאינם יכולים להגן על עצמם, למדתי משהו גדול על הצורך לדון כל אדם לכף זכות ולהבין שעיני בני האדם קצרות רואי עד כדי עיוורון. ועוד דבר למדתי: על היכולת לסלוח ולמחול, יכולת שמסייעת לסולח – לא פחות מזה שפגע בו.

תפילה

רבונו של עולם

הרבה פעמים כשאני כועס על מישהו, זה כי אני בטוח שהוא התכוון לעשות רע,  בשביל הכבוד, בשביל הממון, כל מיני סיבות. תעזור לי אבא לא להגיע למצבים כאלה, תמיד לחשוב שהכוונה של השני היתה טובה, שהרצון שלו היה טוב ובסך הכל הוא טעה בדרך.

תעזור לי לזכור שכל פעם שכעסתי, כל כך התביישתי אחר כך, כי מה זה לכעוס, זה לאבד צלם אנוש, זה לנתק את הקשר איתך, תציל אותי מהכעס אבא, תעזור לי לחשוב שכולם מתכוונים לעשות טוב, תעזור לי תמיד ללמד כף זכות.

רבונו של עולם

כל כך הרבה מדברים על היחד, על להאיר פנים לכולם, ולאהוב את כולם, ולהתייחס לכל אחד ואני, אפילו שאני משתדל, אני אוהב להיות לבד אבא. אין לי כוח ליותר מדי יחד, בטח לא להמולה וגם לא לשיחות סרק. אפילו כשנוסעים או הולכים לאותו מקום ביחד. נכון שתמיד אפשר לדבר דברי תורה בדרך אבל אני אבא מעדיף את הלבד, מעדיף להיות רק איתך, לדבר איתך, לחשוב. תעזור לי אבא לקיים את רצונך ולהאיר פנים לכל אדם, להרגיש אחדות עם כולם, ובטח כשמישהו צריך אותי לוותר על הכל כדי להקדיש לו את הזמן.

אך לא לוותר על התענוג הזה להיות רק איתך, גם כשאני בין אנשים.

רבונו של עולם

יותר מדי פעמים אנשים מעצבנים אותי, ואין לי סבלנות אליהם, ואני רואה את החסרונות שלהם, ולפעמים אפילו אומר כמה מילים עליהם ואז בעצם איך יכול להיות לי משכן בלב? תעזור לי אבא לזכור שכולם ילדים שלך, ושאתה אוהב אותם, ומתפאר בהם, ומוצא בהם הרבה נקודות של אור, ואם זה ככה אז גם אני צריך.

תעזור לי להרגיש איך כל אחד מישראל הוא בעצם אח שלי כמו ששומעים  אנשים שלא מכירים אחד את השני פונים אחד אל השני בשם "אח שלי". תעזור לי אבא להבין שמשכן בלב שאתה תשכון בו אפשר להכין רק עם אוהבים את כולם, רק אם מסתכלים עליהם בעיניים טובות, כמו שאתה אבא מסתכל.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי