"ופרעה הקריב וישאו בני-ישראל את-עיניהם והנה מצרים | נסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל- י-הוה: ויאמרו אל-משה המבלי אין-קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה-זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים"

    היאוש וכל העוונות באים מפני דחיקת השעה [ישאו – אותיות יאוש]. ותכלית הפחד והאימה שנתעורר לתפלה, לשוועה, לצעקה אל ה' – אך לא על ה'. היינו כן לבקשו שיושיע אותנו מצרותינו, אך לא שנאשים אותו חלילה במצב, ונתייאש ח"ו מישועתו. אלא שנבטח בו שוודאי יעמוד לצידנו, וננצל את זמן ההמתנה להודות לו על חסדו הרב שגמלנו עד עתה, ונעתיר בפניו שימשיך לעשות חסד עמנו, מאוצר מתנת חינם, למען שמו באהבה.

תפלה לקיום התורה

ריבונו של עולם, חזקנו באמונה ש"אתה נותן להם את אכלם בעתו" ובגודל חסדיך בוודאי אכן ניוושע וניגאל ברגע שנצטרך באמת, לפי הבנתך וידיעתך את המציאות והאמת...ואעפ"כ זכנו לראות זאת במהרה כמה שאמרנו לפניך בשמונת ימי החנוכה "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה, נקם נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה חשוף זרוע קדשך כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי רעה, דחה אדמון בצל צלמון, הקם לנו רועים שבעה!”.