"וייצר י-הוה א-להים את-האדם עפר מן-האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"

 "את-האדם". “האדם" הוא הצדיק, ו"את" בא לרבות את כלל בני האדם, בבחינת "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה" ודרשו חז"ל "לצוותא לזה", היינו לצדיק, ולכן טפלים אליו.

"עפר" – נוטריקון עין, פה, רצון.

"מן" – בחינת תאוות ניאוף. ודווקא על ידי הצדיק יכול להתרפא מתאווה זו, כרמוז בסופי תיבות הפסוק המיוחס לו: "ערלה" "נחל נובע מקור חכמה".

"נשמת חיים". נשמת הצדיק. כי דווקא למאן דזכה למדרגת "יחידה דיחידה" ונכלל בשלמות שאין שלמות אחריה לקב"ה, היינו ל"חי החיים", שייך לייחס חיים אמתיים, שעליהם ציוונו ה' יתברך "ובחרת בחיים".

"האדם לנפש חיה" סופי תיבות "משה"

"נפש חיה" כתירגומו "רוח ממללא". וכתב רבינו הק' בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן כט, שדווקא דיבור הנשמע והמתקבל על ידי ה', נקרא דיבור, וזה מקורו בצדיק שהוא בחינת נשמת משה. לכן דווקא האדם הוא הצדיק נהיה לנפש ממללא / רוח חיה, כי הוא מקור החיות שלנו, השמחה, הקדושה.

"ויהי" לשון צער. כי במעשה זה ניתק מההכללות ומהדבקות המוחלטת בה' יתברך, והפך למציאות נפרדת בעלת בחירה, דבר שמועד ומאפשר פורענות, לא עלינו, כפי שקרה במהלך יום בריאתו.