"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר" וגו' (ו,יז). 'ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה... אמרו כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן אמר הקב"ה בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים' (סנהדרין קח,א). מה המיוחד במים שעליהם אומר ה' שמכעיסים אותו במה שהשפיע להם טובה, הרי מובא שם כמה דברים שהיה להם טוב אז מה המיוחד דווקא במים?- אחרי הדברים הטובים שהיה אצלם מובא 'והיא גרמה שאמרו לא-ל "סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו"' ניראה שכוונתם היתה שאין צורך בקשר עם ה', שלכן אין טעם לעבדו כי זה לא משנה, לכן מובן מה המיוחד דווקא במים, שהגשם הוא ישירות מיד הקב"ה, שאינו ניתן ביד שליח 'אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים' וכו' (תענית ב,א), וכמו שמביא מרן גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'מועדי ישראל') שהטבע עומד ופועל ע"פ בריאתו ולא מושפע מידית ממעשי בני אדם, לעומתו הגשם מופיע ישירות ע"פ מעשינו. לכן באו אותם אנשי דור המבול ואמרו שאצלם הכל טוב, ככה שמה שנישאר שהוא ישירות ביד ה' זה רק הגשם, ולזה אמרו שסה"כ מה שה' עוזר זה רק 'טיפה של גשמים', אולם גם זה אינו ניצרך כיון שיש לנו נהרות ומעיינות, ולכן אין צורך כלל להיות קשורים לה' ולעשות רצונו. לזה אומר הקב"ה 'בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי' ולכאורה הרי הטובות שהובאו קודם אינם בגשם אז מה אומר שמכעיסים אותו שלכן יוריד מים?- ובפשטות אפשר שעיקר הטענה היתה מול הגשם ולכן הכעס על כלל הבגידה שלהם על הטובות, זה בא לידי ביטוי שיא בהקשר הגשם, ולכן עונשם במים. אולם ניראה יותר מזה שנאמר 'אמר רבי חמא בר' חנינא: גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, שנאמר "הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו" בראתים לא נאמר אלא בראתיו. אמר רב אושעיא: גדול יום הגשמים שאפי' ישועה פרה ורבה בו, שנאמר "תפתח ארץ ויפרו ישע". אמר רבי תנחום בר חנילאי: אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עונותיהן של ישראל, שנאמר "רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה"' (תענית ז,ב). שניראה שכולם זה אותו עיקרון, שכיון שנימחלו העוונות אז באה ישועה לעולם ומימלא הכל נעשה טוב כמו זמן הבריאה שהעולם היה תקין בקדושתו ובטובו. מימלא הגשמים קשורים עם ההטבה של העולם, ולכן 'ואמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, שנאמר "לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך"' (תענית ח,ב). כל זה נעוץ גם בדברי ר' יהודה 'אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנא' "יערף כמטר לקחי", ואין לקח אלא תורה, שנא' "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' וכו' (שם ז,א) שהגשמים מחברים את העולם לה', ולכן זהו כמו מתן תורה, ובכך יורד שפע קדושה והטבה לעולם. לכן אמנם הצד החיוצני של הטבע הוא שהוא כביכול פועל בעצמו, ואילו הגשם ישירות מה', אולם מצד האמת, כל הטוב שבעולם מקורו בקדושה שבעולם והיא מתחברת בטבע ע"י הגשם, שהוא המקשר בין הטבע לה', ולכן אומר ה' שעונשם בגשם, כי הכעיסו אותו בכל דבריהם שהחשיבו את הטוב בעולם כאילו הוא בעצמו במקום לראות שהכל בטוב מאת ה' דרך החיבור בגשם, ולכן העונש בא דרך הגשם שהוא נקודה מרכזית בהכעסה. ניראה שבחטאם זה יובן גם מה שנאמר '"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" א"ר יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל' (סנהדרין קח,א) שמדוע עשו זאת?- בפשטות זה מדבקותם בחטא עריות, אולם אפשר יותר מזה, שבאו לשבש את כל הבריאה, כעין לעשות מעשיהם שמקלקלים את מה שה' ברא, את הטבע שקבע בעולם, שכך כביכול באו להוציא את העולם מהקשרו לה' שבראו, כאילו שעכשיו הוא יהיה משהו אחר כי אין כבר קשר מה' ולכן בשיבוש ראשית הבריאה זה מנתק כל קשר לה'. ניראה שהטהרה במקוה פועלת ע"י הקשר הזה שאנו מתחברים לקדושת ה' דרך הגשם, ומעלת מעיין נובע "מים חיים" גדולה יותר בקדושה כיון שזה כביכול המים שמייצגים את החיבור לה', והם נובעים מתוך האדמה, כעין פועלים בעולם, כך כעין מתחברים לקדושה הפועלת ממש כבר בעולם. ואולי שורש החטא הוא עריות (שעץ הדעת הביא לתאוות היצר) ולכן טובלים במים כמו בהריון שאדם מוקף מים המחיים אותו, ושם לומד את כל התורה ואינו חוטא כלל, כך שזהו כשיא במעלה קדושה, ובמקוה עושים מעשה כעין ביטוי לחזרה לשלמות ללא חטא ודבוקים בתורה.