וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה' אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו: (בראשית י"ט י"ד).

   מובא במדרש (אוצר המדרשים): אמר לוט לחתניו: קומו צאו מסדום, מפני שאלוקים משחית ומכלה את העיר. אמרו לו חתניו: העיר מלאה כלי זמר ושמחה ואתה מזהיר ומתריע על כך שהמדינה מתהפכת?!

   והשאלה נשאלת: חתנים מתוקים! לוט מודיע לכם על אסון "עתידי". אם כן, מה הקשר בין ההווה הפורח והמשגשג - לעתיד הקודר והמאיים? נכון! עכשיו העיר מלאה משתה כלי זמר ושמחה. אך מדוע זה מאפיל ודוחה את אזהרתו של לוט שעד הבוקר סדום הולכת להימחק והמשתה יהפוך לאבל? להיכן נעלם שכלם באותו רגע?

   כך הוא טבעו של אדם. כאשר טוב ונעים לו, אם תיגש ותזהיר אותו על אסון גדול, כל עוד לא תראה לו מסמכים וראיות - הוא ידחה אותך בשתי ידיים. הוא יתעלם מהעובדה שתוך רגע יכול להתחולל שינוי של 180 מעלות. רוצים ראיה מלפני מספר שנים?!

  יום חמישי (ב' סיון תשס"א), השעה 10:43, קרן ואסף דרור קורנים מאושר, הנה הגיע היום הנכסף והמיוחל, הם באו בברית הנישואין. תמונות, חיוכים, לחיצות ידיים, כולם רוקדים - והשמחה היתה רבה. החתן והכלה כבר דאגו לדירה, רכשו מוצרי חשמל, תכננו תוכניות "ליום שאחרי", ולפתע...

   בלי כל הודעה מוקדמת, תוך רגע אחד... סדום ועמורה!!! הרצפה בקומה העליונה קורסת. גם הרצפה של הקומה האמצעית קרסה, וגם של הקומה התחתונה. בור ענק נפער, אנשים נשים וטף צללו פנימה ונחבטו -  עם השולחן והכסא. עוד בטרם הספיקו לעכל את הנתונים ולצעוק "שמע ישראל", הם התערבלו במערבולת ענקית של אבק בלוקים וחפצים כבדים. היו לכודים! 380 פצועים! 23 הרוגים! האסון היה נורא ואיום, טרגדיה שאי אפשר לתאר ולשער. בדפי ההיסטוריה האירוע נחקק בשם "אסון ורסאי".

   בין ניצולי האסון, היה שלומי סרור (דוד החתן שאיבד את אשתו ושניים מילדיו) והוא מספר: היינו ברחבת הריקודים, ניגשתי לבני ואמרתי לו "משה, הרצפה רועדת, משהו לא בסדר". ובני משה עונה לי, "לא. אולי ההרגשה הזו נובעת מההד של הבאסים".

   משה היקר בן ה27 היה בטוח שמדובר "בהד של הבאסים", הוא לא האמין שמשהו נורא מתרחש. הוא היה בטוח שבעוד מספר שעות הוא ישוב לביתו, והוא לא ידע שזה הלילה האחרון בחייו. ז"ל.

כמו כן יהודי נוסף סיפר (יצחק מלמד), חצי שעה לפני האסון - אשתי אומרת לי: איציק, תסתכל, התקרה זזה. אך לא האמנתי לה.

   אנשים לא הצליחו לקשר בין חתונה שמחה וצוהלת לאסון לאומי. הם תלו את זה בהד של הבאסים, בדמיונות סרק, ומה היה בסוף? אסון נורא! התחושות והאזהרות - אכן התגשמו.

   אותו דבר היה אצל חתני לוט. הם לא האמינו לדברי לוט שניסה לשכנעם לילה שלם (עיין רמב"ן). במקום להתייחס "לרצפה הזזה", הם התמקדו "בבאסים", במשתה ושמחה. היתה להם טענה אחת: כלי זמר ומשתה ברחובות, הכל וורוד ופורח, וכיצד זה עולה בקנה אחד עם האסון העתידי שאתה מזהיר עליו? הם התעלמו מכך שאסון יכול לבוא ברגע - ולשנות את התמונה.

   ובסוף, המציאות הכואבת טפחה על פניהם. חתני לוט נספו עם שאר אנשי סדום והפכו להיסטוריה.

   כלפי מה הדברים אמורים?

   עולם כמנהגו נוהג. אנשים אוכלים ושותים, שרים רוקדים ונהנים, יש מוזיקה טובה, יינות וכלי זמר, החיים נראים בעיני רבים כמסיבה טובה. מה הבעיה בכך?

   שוכחים דבר אחד! העולם הזה הוא עראי, אף אחד לא יודע מה יהיה בעוד שניה, עם ישראל כבר ממתין למשיח 2000 שנה, כל רגע המשיח יכול להתגלות, וכיצד נישא אליו פנים? הרי הוא לא יתעניין במרצדס שלנו או בכמות המזומנים שבכיסנו. מה שיקבע את גורלנו באותו רגע - יהיה מצבינו הרוחני. ומי שהשקיע בכיוון הזה והשתדל למצות את עצמו, יהיה לו עתיד. אך מי שדאג רק לגשמיות - ואילו מהרוחניות הוא "שמר מרחק", עלול לעמוד אז בפני שוקת שבורה.

   אם כן מדוע אנשים לא משתנים? מי יודע אם תהיה הזדמנות נוספת? מדוע הם לא חוששים שהמשיח יקדים אותם?

   התשובה נמצאת אצלנו בפרשה! לוט מזהיר את חתניו ומודיע להם שסדום הולכת להיחרב עד היסוד. חתניו שומעים את דבריו - ודוחים אותם על הסף! הם רואים ברחוב חינגות ומסיבות, כלי זמר משתה ושמחה, והם פונים ללוט ואומרים לו: הרחובות מלאים מסיבות וריקודים, על איזה אסון אתה מדבר? אל תדאג. אם יהיה אזעקה - נרוץ למקלטים. בינתיים... תן לנו להנות.

   אנשים לא מוכנים לעצור את מרוץ החיים, את חיי הגשמיות והתאווה, הם מעדיפים לחיות את ההווה, ומתעלמים מהעתיד. הם מתעלמים מכך שתוך רגע אחד הכל יכול להשתנות.

   חבל רק שאותם אנשים שוכחים דבר אחד. חתני לוט שילמו על כך ביוקר, הם נספו ביחד עם אנשי סדום והפכו להיסטוריה. אילו היו חושבים מעט קדימה, היו מרוויחים את עתידם.

   אנחנו לא נהיה כמותם. לא נתמקד בהווה - אלא נתכונן לעתיד. הרי אנו לא מדברים על "תחושות" - אלא על "נתוני שטח". היום זה לא סוד שהמשיח חייב להגיע בזמן הקרוב, בדור שלנו, מדוע? כי בתורה יש תאריך!

   חז"ל הקדושים נתנו לנו הרבה סימנים שיהיו בדור שיבוא בו משיח - וכל הסימנים כבר הגיעו. נזכיר את חלקם: (סוטה ט' ט"ו, סנהדרין צז:) החוצפה תתרבה, היוקר יאמיר... המלכות תיהפך למינות... חכמת זקנים תסרח, יראי חטא יִמַאֵסוּ... זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מקלל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אוֹיְבֵי איש אנשי ביתו... ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

   הסימנים כבר התקיימו! אין כל ספק שהגאולה באופק וקרובה מאוד. ואכן יהודים רבים קולטים את הנתונים ושבים למקורות. רחוקים מתקרבים, קרובים מתקדמים יותר.

   אך עם ישראל ערבים זה לזה, וכואב לנו שעדיין יש מתלבטים ומתעקשים שלא להשתנות. כואב לנו על אותם אחים שיכולים לפספס רגע שלא יחזור, אנו חוששים שהם ינסו להשתנות לאחר ביאת המשיח, שאז כבר יהיה מאוחר. לכן, יש לנו משל יפה לספר להם, אולי זה יחדד להם את התמונה ויגרום להם לשינוי.

   יהודי נקלע לקשיים. מכונת הכביסה שלו כבר זקוקה לבית אבות, השכן ממול עשה תוספת על חשבון האור בביתו, הרגל שלו התחילה לחרוק - והוא לא יכול לצעוד איתה רחוק, התברר לו שבניו רוחשים כבוד "לארנקו" - ולא "לו", בקיצור, חרב עליו עולמו.

   בצר לו, פנה אל ידידו וביקש את עזרתו. חלפו דקות, הורמו שפורפרות, נעשו כמה טלפונים, וכעבור חצי שעה, מחייך הידיד ואומר: לך לביתך, בעוד כמה ימים תגיע אליך הישועה. ידיד שלי יבוא אליך הבית, ויפתור לך את כל הבעיות - בהתחייבות.

   זה חייב להיות בימים הקרובים, אך אני לא יודע את התאריך המדויק. אבל ידידי נתן לי סימן אחד, שבעזרתו תדע את יום ישועתך. כאשר תשמע ליד הבית גיטרה מנגנת חזק, חצוצרה מחצררת בעוז, תופים מרעישים הרבה, תיגש לפינת הרחוב ותראה אותו שם.

   וכך היה! עברו שלושה ימים, לפתע שומע אותו אומלל "גיטרה חצוצרה ותופים". אך הוא התעלם מהם. במקום ללכת לקצה הרחוב ולהיוושע, הוא טמן את ראשו בכרית וביכה את מר גורלו ושאת ייסוריו.

   אין ספק שהוא שוטה! הרי במקום ללכת לכיוון הישועה, הוא יושב לבכות.

   לא נעים לומר, אבל... מי שמתעלם מסימני הגאולה - מתנהג בדיוק כך.

   מדוע? העולם מלא צרות ומחלות, גזרות קשות, ייסורים נוראים, אין בית שאין בו סבל וכאב, בעיות בריאות, שלום בית, פרנסה, חינוך הילדים וכו', גם מי שמדמיין שאצלו הכל בסדר, יש לו בעיות עם הכנרת, עם האירנים ושאר תימהונים, כולם צועקים ומתחננים ומשוועים לעזרה. היום חשים כולם דברי הגמרא שאמרה (סנהדרין צז:) אין לנו על מי להישען - אלא על אבינו שבשמיים. כולם מבינים שזו המשענת היחידה - ומבקשים כבר את הגואל.

   והנה, ברוך ה' מגיעים סימני הגאולה ומתקיימים אחד לאחד בדיוק נפלא. במילים אחרות, מכריז בורא עולם ואומר: אל דאגה בני היקרים. שמעתי את זעקתכם ונאקתכם, בעוד תקופה קצרה הגלות תגמר והמשיח יבוא. אומנם תאריך אני לא נותן, אבל "הרבה" סימנים נתתי לכם שמבשרים על בא הגאולה. וכיצד אנשים מגיבים? במקום לעשות הכנות ולהמתין למשיח, ממשיכים את המסלול כרגיל. האין זה גובל בשיגעון?

   תשאלו את חתני לוט, את החוגגים ב-ורסאי, הם כבר יודעים שההווה הירוק אינו ערובה לכך שזה ימשיך גם בעתיד. יתכן שברגע אחד יהיה מהפך מקצה לקצה. ומה נעשה כשיתברר לנו שכבר מאוחר???

   כאשר תבוא הגאולה ואלוקים יצעק "מי לה' אלי", כאשר הוא יבקש לראות כמה הקרבנו והתקדמנו לעברו, ואז יתברר לנו שאנחנו רחוקים וריקים, מה נעשה באותו רגע?