בפרשת בראשית, מלמדת אותנו התורה כיצד מגיע האדם לחטוא - ומה סופו: א. האדם מושפע מהחֶברה. ב. השקפתו התורנית מתעוותת. ג. האדם חוטא. ד. ההתדרדרות "ממשיכה ומעמיקה" הלאה. ה. אלוקים מעמידו למשפט. ו. האדם "מארגן" תירוצים והסברים. ז. בסופו של דבר החוטא משלם את המחיר - והמחיר יקר.

   א. האדם מושפע מהחֶברה: יצר הרע בא לאדם בכל מיני דמויות והזדמנויות: בדמות השכן מלמעלה, חבר לספסל הלימודים, ידיד מבית הכנסת, ואומר לאדם: מה אתה כזה "אדוק"? חבל עליך! בו ל..., תעשה חיים ב..., תְבָלֶה ותִתְבָלֶה עם החבר'ה..., ואותו "אדוק" משיב לו: אלוקים כתב בתורה לא לעשות את מה שאתה רוצה שאעשה, הוא מעניש על כך. (וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ... וּמִפְּרִי... אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ... פֶּן תְּמֻתוּן).

   החֶברה לא מוותרת - וממשיכה ללחוץ! עזוב אותך מקטנות, שטויות, בסך הכל זה רק... ה' לא יעשה מזה "עסק", תשאל אפילו את מושיקו..., אל תדאג, "יהיה בסדר". (וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי...).

   ב. השקפתו התורנית מתעוותת: בסופו של דבר החֶברה מצליחה לשנות את השקפת האדם ולעקם אותה! הוא מקבל ראש חדש, פתאום העבירה נִרְאֵת לו "מגרה ונוצצת". ("וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה" כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל).

   ג. האדם חוטא: האדם לא עומד בפיתוי ובלחץ החברתי - והוא נכשל. (וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל).

   ד. ההתדרדרות "ממשיכה ומעמיקה" הלאה: הדרדור הראשוני הוא "רק התחלה". לאט לאט החוטא הופך להיות חלק מהחבר'ה, עד שבסוף "הוא בעצמו" כבר מכשיל אחרים (וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל).

    ה. אלוקים מעמידו למשפט: (וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל הָאָדָם... וַיֹּאמֶר, הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?... וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית?).

    ו. האדם "מארגן" תירוצים והסברים: לאחר שיצר הרע מפיל את האדם, הוא לא נותן לו לחזור בתשובה. במקום זה הוא "מארגן" לו תירוצים לעולם הבא, הוא מנחם אותו שזה יעבור בהצלחה, וכך האדם מגיע לעולם האמת בלי תשובה ראויה, (וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי... וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל).

   ז. בסופו של דבר החוטא משלם את המחיר - והמחיר יקר: מאלוקים אי אפשר לברוח!!! אחד משלושה עשר עיקרי האמונה, זה שבורא עולם נאמן לשלם שכר טוב לעושי רצונו ושומרי מצוותיו, שכר נפלא ועצום, ולהיפך, הוא נאמן להעניש את עוברי רצונו – וגם כאן העונש הוא עצום.  (וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל הַנָּחָשׁ... אָרוּר אַתָּה... עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ... אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים... וּלְאָדָם אָמַר... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ... בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם... עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב).

 זה רמוז במשנה (אבות ה' ז'): שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. אכן שבעה דברים שראינו בחטא, בהם נכשל החוטא שהוא בבחינת "גולם" הנגרר אחר החברה. מצד שני, מאותם שבעה דברים, ניצל "החכם" השומר על עצמו.

   אלא מה, אומר האדם לעצמו: אני לא כמו כולם. אני עשוי מחומר טוב, אני חזק ביראת שמים, לאבא שלי יש זקן ארוך, אמא שלי יש יִחוּס עד "נח", לי אין סיכוי להיגרר.

   באה התורה וטופחת לו על פניו. הרי חווה הצדקת היתה מחמירה גדולה. אלוקים אמר לה רק "לא לאכול מהעץ", ואילו היא נזהרה אפילו "לא ליגוע" בו. אך כל זה לא הועיל לה. ללמדך, שלהיות "ירא שמים" זה לא מספיק בשביל לא להתקלקל, אלא צריך "לשמור מרחק" מהחֶברה הרעה.

  לכאורה הדברים לא נתפסים בשכל: הרי "אדם הראשון" היה זך ומושלם, לו היו לו עבירות מגלגולים קודמים (כרגע הוא נוצר), בסך הכל הוא עשה חטא "אחד"! וגם הוא גם לא אשם בו, הרי אשתו פיתתה אותו, וגם היא לא אשמה, שהרי החֶברה פיתתה אותה, וכי מוצדק בשביל זה להעניש את כל העולם? (שהרי העונש הזה ממשיך עד היום! עד היום לנחש אין רגלים, האשה יולדת בצער, הפרנסה באה במאמצים וקשיים וכו'), האם המחיר לא גבוהה מדי?

   זו שאלה טיפשית. כיוון שאם היינו יודעים איזה הרס ואסון נגרם בשמים מחטא "אחד" היינו יוצאים מדעתנו ומיד ושבים בתשובה! אין דבר כזה "חטא קטן", כי כל חטא גורם נזק לדורות. (אכן "בשער הפסוקים", סוגיית חטא "עץ הדעת" מבוארת ביתר עומק, שם מבואר שלאדם הראשון היה "רצון טוב", אלא שהוא עשה מעשה "מבלי להמתין", ובכך גרם להרס העולמות ולשמונה פגמים נוראים ועצומים שהשתלשלו מחמת זה, תסמרנה שערות המעיין שם. משם אנו למדים, שאפילו "רצון טוב" - אך לא בזמן הנכון, איזה נזק רב ועצןם הוא מחולל. כל שכן וקל וחומר לעושה עבירה ממש "לשם עבירה", שהוא פוגם ומעולל ומזיק בצורה שלא ניתנת לשער רחמנא ליצלן).

   הבעיה שלנו היא שאנו מקטינים בערכן של החטאים ומנחמים את עצמנו במחשבה הידועה: הרי לה' יש עולם גדול, יש לו בשפע על מה להסתכל, וכי דווקא בי הוא מתעניין ומתמקד? דווקא "אני" מעניין אותו? לא מסתבר!

   זו זווית ראיתם של החוטאים - ולכן הם חוטאים. אך אם הם היו מסתכלים על החטא במשקפיים נכונות, הם היו נבהלים ונרתעים ממנו - "יותר ממה שנרתעים מאש".

   הגמרא (במסכת שבת נד:) מודיעה ומכריזה: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה מטלטלת בשבת (עושה חילול שבת), והרי האדם מְצוּוֶה שבהמותיו ינוחו בשבת, ואם הם לא נחות - הרי שהוא עצמו מחלל בכך את השבת!

   ובגמרא מבואר שהפרה בכלל לא הייתה שייכת לו - אלא לשכנה שלו. אך משום שרבי אלעזר לא מיחה בה - העבירה נקראת על שמו. הנה, אנו רואים כאן עבירה "לכאורה" קטנה, בסך הכל לא לימחות בשכנה החוטאת, אנחנו לא היינו עושים מזה עסק רציני, אך כיצד באמת התיחס רבי אלעזר לחטא הזה? הגמרא (ירושלמי שבת פרק ה ה"ד) אומרת שהוא היה שרוי בצומות, עד כדי כך שכבר הושחרו שיניו. הוא ביכה את החטא הזה והצטער עליו, בצורה שלא ניתנת לתיאור! כך צריך להסתכל על עבירה. לדעת שכל עבירה זה אסון, זה נורא ואיום, זה  יכול להכריע את העולם כולו לכף חובה (קידושין מ:). בואו נמחיש את הדברים:

   כולנו יודעים שבמטוס יש חלקים חשובים ויקרים הרבה, ויש פחות. אין ספק שהמנוע הוא רכיב מרכזי ויקר במטוס. הוא מהונדס בצורה מיוחדת ומבוקרת על ידי טובי המוחות, בפיתוחו מושקע עמל וממון רב. לעומת זאת "החוטים" שלו הם ההפך הגמור. הם זולים, בפיתוחם לא מושקעים "טובי המוחות והמהנדסים", העלות שלהם היא בסך הכל כמה פרוטות. לא צריך ידע מיוחד לייצר אותם.

   אך כל זה נכון בזמן שהמטוס על הקרקע, "בחניה". אבל "בשמים" (כשהמטוס באוויר), כבר אין הבדל בין החוטים למנוע. שם שניהם חשובים "אותו דבר". לא משנה אם המנוע ישרף או החוטים שלו, בשני המקרים המטוס יקבל את אותו תוצאה, הוא יתרסק וימחק.

   אותו דבר במצוות ועבירות. שהאדם כאן בעולם (שהמטוס בחניה), הוא עושה חשבון של עבירה גדולה (מנוע), עבירה קטנה (חוטים). אך "בשמים", בין עבירה גדולה וחשובה, ובין עבירה קטנה ופשוטה, שניהם פירושם "ריסוק", אבדון, הפסד נצחי. על שניהם משלמים.

   הבעיה היא שלמרות שאנו יודעים את כל זה, אנחנו יודעים שבשמים כל עבירה היא חמורה, יצר הרע עדיין מצליח להכשיל אותנו. כיצד? הוא מארגן לנו תירוצים שֵׁנִשָעֶן עליהם - ובכך לא נפחד מהעבירה. אך אסור לנו להיסחף. תשאלו אפילו את אדם וחווה. שניהם יגידו לכם שבשמים תירוצים לא מתקבלים. אפשר להאשים את כולם, אדם יאשים את חווה, חווה תאשים את הנחש, אבל אחרי הכל - זה לא פותר מהעונש!