יש כמה רמזים המלמדים אותנו שה"איש"[1] שנאבק עם יעקב היה שרו של עשיו, כדברי חז"ל:

א) כשיעקב שאל "הגידה נא שמך" (לב, ל), ענה האיש "למה זה תשאל לשמי". מצאנו לשון זו בפסוקים בעניין עשו: על ההריון של רבקה כתוב: "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי" (כה, כב), ועשיו אומר "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה" (כה, לב).

ב) עשיו תמיד לעג ליעקב על שמו, שקיבל אותו בכך שאחז בעקבו, כמו בדבריו "ויעקבני זה פעמיים" (כז, לו); ועתה האיש הנאבק אומר ליעקב "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" (לב, כט).

ג) הוויכוח בין יעקב ועשיו היתה על הברכה, ועכשיו האיש הנאבק מברך את יעקב: "ויברך אותו שם" (לב, ל), שזו הסכמה לנתינת הברכות ליעקב. וכשם שיעקב קיבל את הברכה ע"י נתינת אוכל לעשיו, הנזיד, כך כאן חלה הסכמת שרו של עשיו לברכה ע"י איסור אכילת גיד הנשה ע"י בני ישראל (כנרמז בדמיון המלים נזיד-גיד).

ד) יעקב עשה ל"איש" שני דברים: מנע ממנו ללכת ע"י אחיזה פיזית, והוציא ממנו ברכה. שני דברים אלו מקבילים למה שעשה יעקב לעשו: אחז בעקבו כדי למנוע ממנו להיוולד, והוציא ברכה מידו.

ה) מיקום הסיפור בין הכנות יעקב למפגש עם עשיו, לבין המפגש עצמו.

ו) מהתיאור בתחילת הפרשה משמע שיש סכנה בפגישה עם עשיו, ובפועל לא היתה סכנה; ומכאן שהיה שינוי בינתיים, ומסתבר שהשינוי נובע ממאבק יעקב עם ה"איש", היינו, שהנצחון עליו הוא בעצם נצחון על עשיו, ולכן כבר אין סכנה ממנו.

ובכלל, ברור שזה היה מלאך ולא אדם, שהרי (א) הוא היה צריך ללכת בעלות השחר; (ב) הצליח לגרום ליעקב לצלוע בנגיעה בלבד, כמו שכתוב "ויגע בכף ירכו" (לב, כו); (ג) נאלץ לבקש רשות מיעקב ללכת על אף כוחו הגדול; (ד) לא השתמש בכוחו הגדול עד שראה שלא ינצח בדרך אחרת; (ה) יעקב "סחט" ממנו ברכה באיום שלא ישחרר אותו בלי שיברכנו, ואם זו ברכה של אדם, אין ערך אם ניתנה מתוך סחיטה[2];  (ו) הוא החליף את שמו של יעקב[3]; (ז) הוא אמר "שרית עם אלהים" (פסוק כט).