"והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" (לז, ז)

גם לאחר שנודע ליעקב שהאחים מכרו יוסף, הוא לא נזף בהם במישרין. אף יוסף עצמו אומר להם "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים" (מה, ח). מכאן, שאף שלא פעלו בצורה הנכונה ואכן עשו טעות, גם יעקב וגם יוסף הכירו בכך שהיה מקום לטענות שלהם כלפי יוסף (אף שאמרנו לעיל שהמניע האמיתי שלהם היה מתוך קנאה).

מה היתה הטענה שבגללה סברו שיוסף חייב מיתה?

המפרשים אומרים שדנו את יוסף על מרידה במלכות של בית דוד, בכך שרצה לקחת את המלכות לעצמו ולא השאיר אותה ליהודה, שממנו יצא דוד (של"ה על התורה, פרשת וישב, תורה אור אות י; מגלה עמוקות, פרשת וישב; יערות דבש, ח"א, דרוש טז; באר מים חיים, פרק לז; שם משמואל, מקץ תרע"ד). ואכן, כך הבינו מן חלום הראשון, שבו השתחוו ליוסף, והבינו שיוסף מציג את חלומו כנבואה (כמו שכתוב: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו" - במדבר יב ה-ו, וכן כתוב: "חלום אחד משישים לנבואה" - ברכות נז ע"ב), ולכן חשדו בו שהוא שם את עצמו למלך עליהם.

אך יש כמה רמזים לשוניים שמקשרים בין פרשת חלומות יוסף לבין פרשת המסית (דברים פרק יג), ואלה מלמדים שאחי יוסף חשבו שהוא מסית לעבודה זרה, ולכן סברו שהוא חייב מיתה.

לדוגמה, כתוב שם "כי יסיתך אחיך" (דברים יג, ז), ויוסף היה אחיהם. כתוב שם (בפרשת נביא שקר שלפניה) "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום" (יג, ב), ויוסף חלם חלומות. שם כתוב "כי דיבר סרה על ה' אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים", ויוסף גרם לירידה למצרים. השמש, הירח והכוכבים, שמופיעים בחלום השני של יוסף, נחשבו באותם ימים לאלילים (דברים ד, יט; יז, ג), וכיון שיוסף אמר שהם משתחווים לו, ייתכן שהסיקו האחים שהוא רואה את עצמו כאליל האלילים. כיון שהשמש, הירח ואחד עשר הכוכבים מסמלים את הוריו ואת אחיו, משתמע שיוסף מנבא שמשפחתו תעבוד אותו כע"ז.

דוקא דברי יעקב: "הבוא נבוא...", כלומר שהחלום לא יתגשם, הפכו את החלום בעיני האחים למתאים למה שנאמר בנביא שקר: "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר... בזדון דברו הנביא" (שם, כב). לאחר תוכחת יעקב ליוסף, תאם המצב גם לפסוק: "כי יסיתך אחיך... אשר לא ידעת אתה ואבתיך".

יתר על כן: הרי רחל כבר מתה, ואיך תבוא להשתחוות ליוסף, כפי שנראה לו בחלומו? משום כך הבינו האחים שהחלום אינו משל למשפחה דווקא אלא הסתה כללית לעבודה זרה.

לכן, האחים הבינו שהוא מסית אותם לעבוד עבודה זרה. ולכן הם סברו שהוא חייב מיתה כמסית, שנאמר בו "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט), ולכן הוא היה חייב מיתה אף בלי התראה (רמב"ם, הלכות ע"ז, פ"ה ה"ג)  (מה גם שאפשר לראות את תגובת האחים לחלום הראשון כהתראתם בו). ואכן הם לא חמלו עליו במכירתו, כמו שאמרו זה לזה כשהיו במאסר במצרים "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מב, כא). ודוקא הם פגעו בו, כמו שכתוב במסית: "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (דברים יג, י).

ייתכן שאחי יוסף חיזקו את חשדם ביוסף כעובד ע"ז, ממילותיה של רחל בעת לידת יוסף: "יוסף ה' לי בן אחר" (ל, כד); והרי 'אחר' (אלישע בן אבויה) 'קיצץ בנטיעות' (חגיגה יד ע"ב).

אולי חשדו אחי יוסף שכותונת הפסים שניתנה ליוסף הייתה מורכבת מחלקי אחת מהשמלות של עבודה זרה, שעליהן אמר יעקב: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם" (לה, ב), שלפי רש"י היה חשש שהיו שמלות של ע"ז משכם.

אע"פ שהדיינים והעדים היו קרובי משפחה של הנידון, הרי לא היתה אפשרות אחרת, שהרי כלל ישראל באותו זמן היו משפחה אחת, כולם קרובים; וכשם שילדי אדם וחוה הורשו להזדווג זה עם זה כדי לקיים מצוות 'פרו ורבו' מחוסר ברירה, כך בני יעקב נאלצו לשפוט את אחיהם, משום שלא היו אחרים שיעשו זאת ויקיימו את מצוות 'שופטים ושוטרים' (שמוטלת גם על בני נח), וכמו שרמ"א, חו"מ, סימן לה, סעיף יד, מוסר שהיתה תקנה לקבל עדות של נשים על דברים שרק נשים יכלו לראות, כגון דבר שקרה בעזרת נשים.

אע"פ שגם לפי חשדם של האחים, יוסף רק הסית אותם לעבוד אותו, ולפי רמב"ם, הלכות ע"ז פ"ה ה"ה, "המסית אחרים לעובדו ואמר להם 'עבדוני', אם עבדוהו - נסקל, ואם לא עבדוהו אף על פי שקבלו ממנו ואמרו 'הן', אינו נסקל", אפשר לומר שדבריו אמורים רק במסית יהודי, אבל בני יעקב היו רק בני נח, ומסית בני נח לעובדו חייב מיתה גם אם לא עבדוהו; או שהאחים סברו שכיוון שאמר שבחלומו הוא ראה אותם משתחווים אליו, הוא נחשב כאילו כבר עבדוהו, ולכן היה חייב מיתה כמסית.