וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם... אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (בראשית י"ב א' – ג').

   בורא עולם מודיע לאברהם: מרגע זה והלאה, אתה מקבל ממני מתנות נפלאות ומיוחדות – ואלו הן: למרות שאתה ושרה עקרים ומדרך הטבע אינכם יכולים להוליד (חז"ל), תזכו להוליד בן! רכושך יהיה רב ועצום! שמך יהיה גדול ומבורך בעולם! כל הברכות שברכתי את אדם הראשון ונח, אני מעבירם אליך – ואתה מקבל את הסמכות להעבירם למי שתחפוץ! מי שינסה לפגוע בך ולקלל אותך – הוא בעצמו יקולל. מי שיברך אותך – יזכה להיות מבורך.

   מי שקורא את הדברים, בטוח שמרגע זה חייו של אברהם אבינו נהיו נוחים ונעימים. יש לו פרוטקציות בשמים, הוא אהוב ורצוי לפני הבורא, מתנהגים איתו בכפפות מיוחדות ועל טבעיות, בטוח שאין לו צרות וקשיים.

   אך מה רבה הפליאה כאשר מדפדפים קדימה בספר התורה - ורואים עד כמה חייו של אברהם היו למודי סבל צער ויסורים – בלי הפסקה! ונביא מספר ראיות: (בראשית י"ב) אברהם יוצא לגלות. יש רעב בעולם – ואברהם נאלץ לרדת למצרים. שרה נחטפת על ידי אנשי פרעה. (פרק י"ג) אברהם ולוט נפרדים בגין מריבת אנשיהם. (פרק י"ד) לוט נופל בשבי ואברהם בצער. אברהם נכנס למלחמה מסוכנת מאוד – בשביל להציל את לוט. (פרק ט"ו) אברהם מתבשר "בברית בין הבתרים" שבניו ישועבדו ויתענו במצריים - וכן יעברו גלויות רבות עד לביאת הגואל. (פרק ט"ז) שרה כאובה על שאין לה ילדים. שרה בצער גדול נורא בגלל הגר, עד שזועקת לאברהם ואומרת לו "חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ... וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.

   וכאן הבן עומד ותמהה, המום ונסער, וקושיה עצומה זועקת ופורצת מגרונו: כיצד יתכן שאחרי כל הברכות שזכה אברהם לעיל, חייו היו כה קשים ולמודי סבל? להיכן נעלמה החביבות והחיבה היתרה שקיבל מבורא עולם? האם אין סתירה בין השניים?

   אמת, אכן אברהם אבינו הוא נזר הבריאה, אבי האומה, הראשון שמסר נפשו וקפץ לאש למען בוראו, קירב לבבות וגייר נפשות, וודאי שהוא חביב ואהוב על בוראו. אך זה לא קשור "לנוחות ואיכות חיים". אדרבה, זה לא הולך ביחד! מדוע?

   אחד העמודים הגדולים שהעולם זכה בהם, היה רבי ישראל מאיר הכהן מעיירה ראדין - המכונה "החפץ חיים". ספריו של יהודי זה חוללו שינויים גדולים ביהדות. חלק מספריו הקדושים זכו להימצא בכל בית יהודי (משנה ברורה וחפץ חיים). מעמדו של החפץ חיים היה גדול אף בעיני הגויים. עד כדי כך שכאשר הופלל תלמידו בעוון ריגול והיה צפוי לעונש מוות, על ידי עדות אופי של החפץ חיים - יצא אותו תלמיד זכאי בדין. עד כדי כך היתה השפעתו רבה אצל כולם.

   יום אחד חשקה נפשו של אחד הגבירים לפגוש ברבנו החפץ חיים, לראות מיהו אותו יהודי מיוחד. ממחשבה למעשה, חצה הגביר את גבולות מדינתו והגיע לעיירה ראדין, שם החל לחפש את בית הרב. הוא ניגש לאזור הווילות, אך בית הרב לא היה שם. הוא חיפש על חוף הים, בגורדי השחקים, בשכונת היוקרה, ליד ביתם של חברי הכנסת השופטים והשרים, אך בית הרב לא נמצא גם שם. בצר לו, פנה אותו גביר ליהודי מזדמן ושאלו: היכן נמצא ארמונו של הרב הגדול "החפץ חיים"? אותו יהודי חייך והפנה אותו לשכונת עוני, בתים מטים ליפול, דירת חדר פצפונת וקטנטנה.

   היהודי היה המום!!! הוא נקש בדלת והמתין למשרת שיכניס אותו ללשכת הרב. לפתע הדלת נפתחת, ובפניו הופיע "החפץ חיים" בכבודו ובעצמו. בלי עניבה אדומה, ללא שומרי ראש, בלי גינונים מיותרים, אבל... עם חיוך חם לבבי ואוהב. שלום רבי יהודי, במה אוכל לעזור?

   הגביר ההמום השיב בגמגום: גביר גדול אני הגר בארץ רחוקה. שמעתי על גדלותך ועוצמתך - וחפצתי לראותך. חציתי נהרות גמעתי מרחקים, חשבתי שאראה ארמון פאר מבוצר בשומרים, הייתי בטוח שאצטרך להפעיל פרוטקציות בשביל להתקבל לראיון אצל כבודו, ומה רואות עייני? צריף פשוט וקטנטן שבקושי עונה על התואר "מחסן". היעלה על הדעת?! הרי עם גדולה ועוצמה כשלך, עם כמות הפרוטקציות והכח שבידך, יכולת לארגן משהו "על רמה"! איזה דירת שרד עם לשכה מהודרת ומשרד, משהו מיוחד, לא חבל על הפספוס וההחמצה?!

   השיב לו הרב: אמרת שהנך גביר גדול. היכן כבודו מתארח? השיבו הגביר: ברחוב אלמוני אצל משפחת פלמוני. שאלו הרב: האומנם?! גביר מכובד מתאכסן בחדרון קטן אצל אדם פשוט?! השיבו הגביר עם חיוך: אני רק אורח כאן, זה עניין זמני, אך בעירי המקורית, שם ממתין לי ארמון פאר.

   השיבו החפץ חיים באותה מטבע: אכן, גם אני אורח כאן. שבעים, שמונים שנה, אך בְּעִירִי המקורית, בעולם הבא, שם מחכה לי ארמון פאר ומיוחד.

   גביר יקר! למה שאשקיע כאן על נוחות? הרי בזמן הזה אני יכול לרכוש עוד חתיכת עולם הבא. עוד נצח נצחים. לא חבל על הבזבוז? אם יכניסו אותך לאוצר המלך ויאפשרו לך לאסוף יהלומים. האם תרגיש באותו רגע צמא עייף או רעב?! לא! מה שיעסיק אותך זה יהלומים בלבד. עוד אחד ועוד אחד, וכל רגע שאתה מנצל – אתה גואה מאושר! באותו זמן הנוחות – כלל לא תופסת אצלך משקל.

   גם אני אותו דבר! ירדתי מעולם העליון לאוצר המלך. בסך הכל לזמן מועט, וכל רגע אני מנצל ואוסף יהלומים. "עבודת ה' ", מצוות, עמל תורה, מסירות נפש והקרבה, וכי אתה חושב שמעניין אותי נוחות? במקום לאסוף נוחות – אני אוסף יהלומים!!!

   כעת התמונה ברורה. אברהם אבינו היה קודש קודשים. הוא לא חיפש פינוקים ותענוגות.  הרי הוא קפץ לאש למען בורא עולם (כשכפר בנמרוד), כאשר הוא היה ביום השלישי למילתו, למרות שכולו היה כואב ודואב ושותת דם, כאשר הוא ראה שלושה ערביים באופק – הוא זינק לעברם ואירח אותם בכל הכח. הוא לא נתן את העבודה למשרתים – אלא עשה הכל בעצמו. הוא הקריב "מרצון" את נוחותו ומנוחתו למען בוראו.

   אברהם היה מנותק כולו מהגשמיות! מה שעניין אותו זה אך ורק רוחניות, כל שנייה ושנייה הוא אסף יהלומים. אחד כזה לא מתייחס לנוחות. הוא לא מחפש אותה כלל. הוא ידע שאת פסגת השמחה אפשר להשיג אך ורק בסוכה העראית והרעועה – ולא בארמון פאר (לכן חג סוכות נקרא "חג השמחה", דווקא בו אנו מצווים להגיע "לפסגת השמחה"!!!).

   רוצים להבין יותר עמוק?! זה לא סוד שבבא סאלי זיע"א היה צם משבת לשבת – שבוע ימים. אך האם זה היה מחמת שלא היה לא אוכל?! לא ולא! הוא בחר מרצונו החופשי להתקדש ולהזדכך, הוא התנזר מכל תענוגות העולם וחי בפשטות ובפרישות, את כל כוחותיו השקיע בעבודת ה'. ולא בגלל שלא היתה לו אלטרנטיבה, אלא הוא בחר בזה מרצונו.

   כזה היה אברהם. לא רק שהוא לא התעניין בנוחיות ובחומריות, אלא הוא אף התנזר מהן ומאס בהן. ממילא אין סתירה בין השניים. מצד אחד הוא בחיר הבורא ואהובו, ומצד שני חייו נטולי נוחות ומלאי קשיים וניסיונות – וזו גדלותו – ועל כך ישולם שכרו. אברהם "חי" את דברי התנא שאמר (אבות ו' ד') כך היא דרכה של תורה! פת במלח תאכל... וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך. אברהם אבינו חש את "האשריך". הוא בחר בו מרצונו החופשי!!!

 ממילא במקום לרחם על אברהם, נרחם על עצמנו. אנחנו השקועים ברוך ה' בתוך הגשמיות, מזגן, אותו מוגן, שעוד יד קטן, הרבה רהיטים ובלגאן. עמלנו על כך עד כלות הכוחות, עבדנו שעות נוספות, צברנו וצברנו, ועם זה נגיע למעלה לביתנו האמיתי, שם נפגוש את אברהם אבינו, החפץ חיים, באבא סאלי, כולם יושבים בארמון פאר, מוקפים אורות וריחות רוחניים ונהנים מזיו השכינה, ומה יהיה איתנו? מה נעשה אז עם כל "האלטיזכן" שאספנו כל ימי חיינו?

   יהודי אחד "אודיופיל" אמיתי (מכור לסטריאו), כל שבוע היה מחליף פריט אחר במערכת. פעם מגבר, ופעם רמקול, ופעם קבל, הוא השקיע על כך עשרות אלפי דולרים!!! זה היה החיים שלו!!! כך הוא התנהג שנים – עד זקנתו.

   ערב אחד, כמה ימים לפני פטירתו, ידיד שלי פוגש אותו מהורהר... ולפתע נפלטו מפיו המילים בסך הכל ברזלים (מגבר) ועצים (רמקולים). ומאז הוא הפסיק להתעסק עם הצעצועים הללו. כעבור כמה ימים הוא נפטר.

   היהודי הזה בימיו האחרונים תפס וגילה את ההגדרה המדויקת של העולם הזה. בסך הכל עצים וברזלים!!! מכונית פאר, מטוס פרטי, ארמון חלומי, הכל שטויות. בסך הכל "עצים ואבנים". בסוף הכל נשאר למטה, רק הנשמה הטהורה ממשיכה לשלב הבא. ומה היא תעשה אז?

   חבל רק שהוא בזבז את כל החיים ואמר את זה רק בסוף. אנחנו, לא נהיה כמוהו! לא ניתן לחיים לחמוק ולברוח לנו מהאצבעות. נתחיל לאסוף יהלומים אמיתיים – מעכשיו. נתחזק בעבודת ה', נהרהר בתשובה, ובעזרת ה' כשנעלה למעלה, לא נבוא עם צעצועים ואלטיזעכן, אלא גם לנו יהיה ארמון פאר כמו של באבא סאלי והחפץ חיים. האין זו חשיבה נכונה?