רבי נחמן מברסלב בתורתו על התשובה מציע לראות בשתיקה, את נקודת ההתחלה של תהליך התשובה:

"וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק... וְתִקּוּן לָזֶה, שֶׁיַּהֲפֹךְ דָּם לְדֹם, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, וְלֹא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ. וּכְשֶׁמְּקַיֵּם דֹּם לַה', אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַפִּיל לוֹ חֲלָלִים חֲלָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וְהוּא יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים"... וְזֶה בְּחִינַת זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין מג:) עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו')

מדי יום מזמנת לנו המציאות התנגדויות רבות לדרכנו. ההתנגדות כואבת במיוחד כאשר היא מלווה בביזיון ופגיעה. האדם הפוגע, הסיטואציה המבזה, לא רק שמפריעים הם לנו בדרכנו אלא גם מבטלים את קיומנו. היטיבו לבטא זאת חז"ל בהסבירם את החומרה שבהלבנת פנים: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים". רואים אנו את הגוון הלבן של  פני הנפגע המעידים שנשפך דמו. יש בה בפגיעה ובביזיון משהו מחוויית המוות.

רבי נחמן מציע לפתוח את האפשרות של התשובה במקום הזה בדיוק. היכולת להשהות את התגובה להמתין ואפילו לרגע - שם שורשה של התשובה.

התגובתיות היא תמיד פעולה מהעבר. היא באה להגן על הקיים ובזה כוחה. אך על החפץ בהתחדשות לבחור בתגובה ולא לתת לה לבחור בו.

החירות שיש בהשהיית התגובה פותחת פתח לפעילות ממקום חדש וממניעים חדשים. ההמתנה אכן נותנת לביזיון להשלים את עבודתו - משהו מת בתוכנו. יש בה בהמתנה משהו מההמתה אך בזה כוחה. היא פותחת פתח לפעילות ממקום עתידי.

המוות כביכול שבהמתנה, בשתיקה בעת שמיעת הביזיון מאפשר לידה מחודשת. השתיקה מאפשרת להתנגדויות הבאות מהחוץ להחליש את הקיום שלנו לזמן מה. השתיקה, הדום - זובחים את קיום העבר של האדם, זה המכונה כאן "היצר הרע" ופותחים פתח לתשובה.

מאת: הרב דב זינגר, מתוך האתר – ישיבת מקור חיים: http://makor-c.org/default.asp?lang=he

בס"ד  תשרי, תשס"ז

 רבי נחמן: תשובה - המעבר  מתגובתיות  לבחירה

(ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב:

(ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱ-לֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:
(ישעיהו נה)

"אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' א-להינו בכל קראנו אליו".
(רמב"ם הל' תשובה פרק ב' הלכה ו)

"אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'".
(רמב"ם שם פרק ז הל' ג)

 אכן מיטיב הרמב"ם להצביע על הקושי שבחזרה בתשובה במיוחד זו הדורשת ממנו לשוב מדרכו הרעה ולא רק מהעבירות שבידו. זו כבר דרכו ושקע בה האדם. הקושי מובן המתנגד המרכזי לחזרה בתשובה שכזו אינו 'יצר הרע' אלא האדם עצמו שהרי מדובר על דרכו כבר שנים רבות, זוהי זהותו, זה הוא. כיצד יחליט הוא להפסיק להיות הוא ולהפוך להיות מישהו אחר?

מתפללים אנו "לב טהור ברא לי אלוקים" אך כמו בתהליך השתלת לב מפעיל הגוף מערך התנגדות לשתל כך גם הנפש מתנגדת היא לשינוים. מתפללים אנו ומקוים להחליף את לב האבן בלב בשר. השאיפה והרצון לחזרה בתשובה ודאי כנים הם במיוחד בימים אלו אך אין חבוש מתיר עמו מבית אסורים. עם כל הרצון להשתנות עדין רוצה האדם להיות הוא. למרות כל החרטות התרגל הוא כבר לעצמו, בסתר ליבו אומר הוא זה אני ככה זה.רבי נחמן מברסלב בתורתו על התשובה מציע לראות בשתיקה, את נקודת ההתחלה של תהליך התשובה.  השתיקה, השהית התגובה מהוות לדעתו פתח, סדק  באחיזתנו במוכר. כדרכו הדברים משולבים בפרד"סי התורה ואנו ננסה ללמדם ולדלות מהם כפי יכולתנו:

"וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק, כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלֹא כָּ"ף, וְהַכָּ"ף הוּא כֶּתֶר, בְּחִינַת אֶהֱיֶה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה: כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי[i]. הַיְנוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה, כְּאִילוּ עַדֲיִין לֹא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם, כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא[ii], וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם, הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי: וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא לח: לט.): 'הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁבָּא לִקְנוֹת אֲפַרְסְמוֹן.אוֹמְרִים לוֹ:  הַמְתֵּן' וְכוּ', [iii]וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ". (ליקוטי מוהר"ן קמא ו')

מדי יום מזמנת לנו המציאות התנגדויות רבות לדרכנו. ההתנגדות כואבת במיוחד כאשר היא מלווה בביזיון ופגיעה. האדם הפוגע, הסיטואציה המבזה, לא רק שמפריעים הם לנו בדרכנו אלא גם מבטלים את קיומנו. היטיבו לבטא זאת חז"ל בהסבירם את החומרה שבהלבנת פנים:

"כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים אמר ליה שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא" (ב"מ נח:)

רואים אנו את הגוון הלבן של  פני הנפגע המעידים שנשפך דמו. יש בה בפגיעה ובביזיון משהו מחוויית המוות. אם כך תגובתנו  שייכת ליצר הקיום התשתיתי. האינסטינקטים הקיומיים שלנו בדומה לאלו של שאר בעלי החיים מגינים עלינו מפני מוות וכל הדומה לו ואם כך מובנת מהירותה של התגובה לפגיעה וכן חומרתה אנו מגיבים מ'הבטן' או בלשונו של מוהר"ן בהמשך התורה מהדמים של החלל השמאלי של הלב.

רבי נחמן מציע לפתוח את האפשרות של התשובה במקום הזה בדיוק. היכולת להשהות את התגובה להמתין ואפילו לרגע שם שורשה של התשובה. התגובתיות היא תמיד פעולה מהעבר. היא באה להגן על הקיים ובזה כוחה, אך על החפץ בהתחדשות לבחור בתגובה ולא לתת לה לבחור בו. החירות שיש בהשהיית התגובה פותחת פתח לפעילות ממקום חדש וממניעים חדשים. ההמתנה אכן נותנת לביזיון להשלים את עבודתו משהו מת בתוכנו. זו יכולה להיות דעה שכשנאלצנו להמתין ולהקשיב לזה בעל הדעה ההפוכה משהו ממה שאנחנו יודעים על המציאות נחלש. זו יכולה להיות מידה בנפש שכשהמתנו ולא פעלנו מתוך הידוע והרגיל החלשנו את טבענו .יש בה בהמתנה משהו מההמתה אך בזה כוחה. היא פותחת פתח לפעילות ממקום עתידי ובלשון מליצה נאמר שהיא משחררת את האדם מהיותו עבריין כלומר כזה הפועל רק מתוך עברו.

רבי נחמן מעגן את דבריו במקורות:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג' יג –יד)

שמו של הקב"ה כזה המתייחס להויה עתידית (אהי"ה) בניגוד לשם הויה (יוד, קה, וו,  קה) מיוחס לספירת  כתר העליונה והגבוהה שבספירות. כל עוד הדיון הוא בשמותיו של הקב"ה הדברים הם למעלה מבינתנו אך  רבי נחמן על פי דרכו הדרשנית שואל את המונחים הקבליים העוסקים בבורא ובשמותיו לתובנות על האדם זה הנברא בצלם אלוקים. מה הוא רחום אף אתה רחום דורשים חז"ל (שבת קלג:) ממשיך רבי נחמן ואומר מה הוא יש לו בחינת אהיה גם לך האדם אפשרות של אהיה. שם אהיה מסמן את ספירת הכתר. הכתר שעל ראשו אינו חלק מהאדם הוא למעלה מחכמתו ובינתו הוא זה שפתוח לעולם שמעליו.

המוות כביכול שבהמתנה, בשתיקה בעת שמיעת הביזיון מאפשר לידה מחודשת יציאה מהקיום החסר הצדקה, מהמצב של 'טוב לו שלא נברא' כפי שנמנו וגמרו בית שמאי ובית הלל, ממציאות מוגבלת בדרכו של הרשע ששקע בה כבר שנים רבות  למציאות אין סופית שהעתיד צופן בחובו. שם אהיה יש בו את התקווה של פריצת הגבולות של טבעי של דרכי של עמדותי.

"וְתִקּוּן לָזֶה, שֶׁיַּהֲפֹךְ דָּם לְדֹם, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, וְלֹא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ. וּכְשֶׁמְּקַיֵּם דֹּם לַה', אָז הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא מַפִּיל לוֹ חֲלָלִים חֲלָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ל"ז): "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וְהוּא יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים", (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, גִטִּין ז.), הַיְנוּ: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תְּהִלִּים ק"ט), הַיְנוּ עַל - יְדֵי - זֶה נִתְמַעֵט הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְֹּמָאלִי, וְזֶה בְּחִינַת זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע, וְעַל - יְדֵי - זֶה זוֹכֶה לְכָבוֹד אֱלֹקִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם נ): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי", וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סַנְהֶדְרִין מג:) עַל זְבִיחַת הַיֵּצֶר הָרָע"

השתיקה, הדום  ממעטים את הדם שבחלל השמאלי דם הקיום, זובחים את הקיום העברי זה המכונה כאן היצר הרע  ופותחים פתח לתשובה. כשהאדם שותק מתגובתו אין זה רק מאמץ של איפוק וגבורה, אימון של כוח הרצון, כפי שהיה ניתן לסבור בקריאה ראשונית. השתיקה מאפשרת להתנגדויות הבאות מהחוץ להחליש את הקיום שלנו לזמן מה. בדומה לטיפול הכימותרפי ה'הורג' את המטופל בכדי שיחיה מחדש מאפשר מיעוט הדם שבחלל השמאלי לפוטנציאל הגלום באהיה לפרוץ ולהתגלות.

דוגמא  מפתיעה לפעולת הדמימה וההשתקה ניתן למצוא אצל תלמידו הקרוב של רבי נחמן. ר' נתן בליקוטי הלכות שלו  מיישם את ההדרכה של השהית הדיבור דווקא בתהליך התשובה עצמו. גם הליך זה יש בו כבר מן ההרגל, אנו מתחילים בווידוי בו אנו מזכירים את עברנו דרך מנין העבירות אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'.

ר' נתן מסביר את ההימנעות מאמירת וידוי בראש השנה ואת השימוש בשופר במקום בדיבור כחלק מהשהיית התגובה הרגילה: 

"זֶה בְּחִינַת דֹּם לה', כִּי אָז בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר. וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה', וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה', כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' - מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא".      (ליקוטי הלכות ר"ה  ד')

אחד מתלמידיו של רבי נחמן ר' אלתר  טפליקר חיבר ספר 'משיבת נפש' ובו הוא אוסף ועורך קטעים ומובאות מתורתיו של ר' נחמן  המתמקדים בכוחו הפנימי של האדם וביכולתו לשוב בתשובה תמיד. במובאה שלפנינו ניתן לראות מעין סיכום של הדברים שלמדנו. עידוד תקוה ואמונה שהאדם באמת נעשה בכל יום בריה חדשה ללא תלות בעברו, ובידיעה זו טמון סוד התשובה:

"כל מי שרוצה לחוס על עצמו ולחשב על תכליתו הנצחי, כל תקנתו שאיך שהוא איך שהוא יהיה בעיני עצמו בכל יום ויום כבריה חדשה ממש, כי באמת נעשה האדם כבריה חדשה בכל יום, שבשביל זה מברכין כל ברכות השחר כמבאר בשולחן ערוך, ועל כן איך שהוא צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי, כי כל אחד מישראל עושה כמה מצוות בכל יום ציצית ותפלין וכיוצא, אך העקר שיראה לישב דעתו בכל יום שזה היום שעומד בו עדין לא היה בעולם וכן לא יהיה עוד היום הזה בעולם. והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי, ורק עליך נפל חובת היום על זה האדם שעומד באותו הדור באותו היום, הוא דיקא צריך לעסק בעבודה זאת ולא מלאך ולא שרף ואפילו נשמות הצדיקים שבגן עדן עליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת. רק "חי חי הוא יודוך כמוני היום" - כמוני היום דיקא, הינו כמו שאני היום באיזה מדרגה פחותה שהוא אף על פי כן מאחר שאני חי אני צריך להודות לך דיקא. אדרבא, כל מה שיודע בנפשו שהוא גרוע ומקולקל ביותר, על ידו דיקא יתגדל ויתקדש שמו הגדול ביותר כשיתקרב אליו יתברך בבחינת כד אתי יתרו ואמר וכו' כדין אסתלק ואתיקר שמה דקודשא בריך הוא וכו'. כי עקר גדולת השם יתברך הוא דיקא כשהרחוקים מתקרבים אליו יתברך. ועקר העצה לקיום התורה הוא להתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל, ואפילו אם אין יכולין לעשות כלום מגדל התגרות והתגברות הגלות בגוף ונפש וממון, אף על פי כן יתחיל בכל פעם להכין ולהזמין את עצמו מחדש לעבודתו יתברך שזה בחינת "אהיה" דא אנא זמין למהוי. ולפעמים צריכין להתחיל ביום אחד כמה וכמה התחלות חדשות מכל שכן בכל שבוע וכו'. עד שאחר כך מצטרפין כל ההתחלות הנ"ל ובאין לעזרתו כי לית רעותא טבא דיתאביד. ועל ידי זה זוכה אחר כך להתחיל ולגמר עבודתו בשלמות כראוי. והעקר שצריך האדם לסלק מדעתו בכל יום ובכל פעם כל מה שעבר עליו עד אותו היום ואותה השעה, וכל ההתחלות מכל העבודות שהתחיל לעבד השם יתברך" (משיבת נפש אות יד)

מאת: הרב דב זינגר, מתוך האתר – ישיבת מקור חיים: http://makor-c.org/default.asp?lang=he