אז יבדיל משה שלש ערים (דברים ד,מא)

פרשתנו, פרשת 'ואתחנן', מספרת על ערי-המקלט שהבדיל משה רבנו, בציווי ה', כדי לקלוט את מי שרצח נפש בשגגה ולהגן עליו מפני גואל הדם. הדרכים אל ערי-המקלט היו רחבות מאוד, ובכל צומת הוצב שלט, שעליו נכתב "מקלט, מקלט", כדי שהנמלט יוכל למצוא בקלות את הדרך ולהציל את נפשו.

היות התורה והוראותיה נצחיים - היא האקטואלית גם בימינו, גם בחיים הרוחניים קיימת 'עיר-מקלט' - זו התורה. היא מגינה על היהודי מפני יצר-הרע. וכשם שבערי-המקלט נדרש לקבוע שלטים גדולים המכוונים את הזקוק לעזרה אל ערי-המקלט, כך גם בחיים הרוחניים יש לצאת אל החוצות, אל העומדים נבוכים, ואינם יודעים אנא לפנות, ולכוון אותם אל התורה - להצילם מן השקר והצביעות, מן הבלבול, הטעות והספק, מן העצבות ...אל האמת, אל השמחה.

לנקוט יוזמה

אולם יש הבדל בין השלטים הגשמיים שכיוונו אז לעבר ערי-המקלט ובין העבודה הרוחנית: השלטים הגשמיים עמדו במקום אחד, לא נקטו שום יוזמה, ורק אם האדם הבחין בהם, ידע לקרוא והתבונן בכתוב, ידע את הדרך שאליה היה צריך לפנות. אולם בעבודה הרוחנית יש לנקוט יוזמה ולהתאמץ, להציל ולכוון אל התורה.

יהודי יכול להיות כמו עמוד דומם. הוא אמנם מוכן לעזור למי שפונה אליו, אבל הוא-עצמו, מיוזמתו, לא ינקוף אצבע כדי להציל את היהודי. מבחינתו, די לו ב'מסירות-הנפש' שגילה בעצם נכונותו לעמוד ב'פרשת-הדרכים'. אם מישהו רוצה לפנות אליו, הוא מוכן לכוונו אל התורה, אך לא יותר מזה.

לצאת ולעורר

תורת החסידות מלמדת שלא די להיות 'עומד', אלא יהודי נדרש להיות 'מהלך' (מחיל אל חיל...), יהודי בעל רוח-חיים וחמימות. הוא אינו צריך לחכות עד שיבוא היהודי השני וישאל אותו, אלא מיד בראותו שיש ביכולתו לעזור ליהודי, הוא רץ אליו ומורה לו את הדרך אל ה'מקלט'.

דרך-התנהגות זו מאפיינת את גדולי החסידות, החל מהבעש"ט. הם לא המתינו עד שיהודים יבואו אליהם, מיוזמתם, אלא נהגו לנסוע בעיירות ישראל, בערים ובמושבים שבהם חיים יהודים, כדי לבוא אליהם ולעורר את ליבם לה' ולתורתו ולעבודתו.

על כף-המאזניים

יהודי צריך לזכור את ההלכה "לעולם יראה אדם עצמו שקול והעולם שקול". יש להביט בעולם כאילו הוא עומד על כף-המאזניים, והכפות שקולות; מעשה אחד מכריע את הכף לכאן או לכאן. משמעות הדבר היא, שגורלו של האדם עצמו, ושל כל הדורות הבאים, תלוי לפעמים בפעולה אחת שיעשה עכשיו. כשהאדם יודע שעם-ישראל והעולם כולו מונחים ברגע זה על כף-המאזניים, והוא בפעולה אחת שלו יכול להכריע את העולם כולו לכף זכות - לא יהיה שלט דומם, אלא ירוץ בשמחה ובחיות לפעול ולהשפיע על יהודי שני, כדי שעל-ידי כך יכריע את העולם כולו - ונגאֵל.