א. אֲבוֹת נקראו אבות, משום שמטמאין אדם וכלים, דאילו תולדות לא מטמאים אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין (כדתנן במסכת פרה פ"ח דכל ולד הטומאה אינו מטמא כלים אלא משקין ירושלמי (ווילנה) שבת פ"ז הלכה ב. ובגמרא מסכת בבא קמא (דף ב:), ורבינו חננאל שם [שכתב שתולדותיהן לאו כיוצה בהן] ופרש”י שם (ד”ה וטמא מת). ועיין בתוספות יומא דף יד. (ד"ה אבל). וע”ע במש"כ בספר מי אשברן במספר אבות טומאות. ובספר משנת טהרות ובס' פתח הלכה. ר"ש. רא"ש. תוספות יו"ט. יכין. אליהו רבה): הַטֻּמְאוֹת, שמטמאין אדם וכלים: הַשֶּׁרֶץ, שמונה שרצים כתובים בפרשת שמיני (ספר ויקרא (פי"א פסוק כט). והם החולד_א). והעכבר^א_ב). והצב_ג). והאנקה_ד). והכח_ה). והלטאה_ו). והחמט_ז). והתנשמת_ח). והן אבות הטומאות הנקראים שרץ, והם אבות טומאות לטמא אדם וכלים הנוגעים בהם רק במותם, כשהן לחין, או בדמם. [והלא זה סותר את מה שכתוב במשנה ביכורים פ”ב משנה ז' שדם השרץ אין חייבין עליו אז משיב העין יצחק ב(כללי המשנה כלל כ הערה כ): שר"ל שפטור משום דם אבל חייב משום שרץ דדמו כבשרו]. ושיעורן לטמא בכעדשה, שכן החומט (שהוא הקטן ביותר שבין השרצים באת יולדו) תחלת ברייתו בכעדשה (חגיגה (דף יא.) ועיין בתורת הכהנים (ויקרא פי”א פסוק ל"א). וכל השרצים מצתרפין לכעדשה. מעילה (דף טו:). אבל האברים של השרץ אין להם שיעור לטמא אפילו פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין (אהלות (פ"א משנה ז). רא"ש. מלא כף נחת). ודוקא כשהוא מת לח השרץ מטמא, אבל כשהוא יבש, אינו מטמא^ב (נדה (דף נד:) רא"ש. והמלא כף נחת). והעצמות והגידים והצפרנים והעור אינם מטמאים אפילו כשהן לחין ברוב השרצים, אבל עור האנקה והכח והלטעה והחומט מטמאים (חולין (דף קכב.). משנה תורה (הל' שאר אבות פ"ד הלכות א-ח). ר"ש. ר"ב. יכין. מלא כף נחת. כף נחת. עץ חיים. דעת יוסף. פרט ועוללת. וכ"כ בספר כלי טהור): וְשִׁכְבַת זֶרַע, של ישראל גדול (כן הוא בנדה דף לד.) [היינו בן תשע ומעלה] ודלא כמו השרץ שאין הבדל בין ישראל גדול לקטן (נדה (דף לב:). והפני זקן)] מתי שהוא לח וגדול כעדשה (נדה (פ"ז משנה א). ובנדה (דף מג: ולב:). רמב"ם. ר"ש. רא"ש. ר"ע מברטנורא. יכין. תוספות יו"ט. מלא כף נחת. והכלי טהור עש”ב): וּטְמֵא מֵת, בין אדם בין כלים שנגעו במת נעשים אב הטומאה, חוץ מכלי מתכות הנוגעים במת, דנעשים כמת עצמו דחרב הרי הוא כמת, [אבל חרב אינו עושה חרב אחר כמת (כ"כ התוספות בבא קמא (דף ב: ד"ה דאילו אב מטמא אדם וכלים) בשם רבינו תם בריש מתניתין דאהלות. ועיין להר' צינר בנטעי גבריאל מלאוים על בבא קמא (סימן ב'). וכ"פ הכלי טהור. עש"ב)]. ברם כלי חרס או אכלין ומשקין שנגעו במת, אינם נעשים אב הטומאה, אלא ראשון לטומאה. (עיין בירושלמי [ווילנה] שבת פ"ז הלכה ב'. ר"ש בשם הריבמ”צ. ר"ע מברטנורא. רא"ש ע"ש^ג. עץ חיים. עצי עדן ע"ש. והמלא כף נחת). ודוקא ישראל נעשה אב הטומאה כשנגע במת, ונפל שנולד בן ח', אינו מקבל טומאה אם נגע במת, וכאן אנו דנים באחד שנגע בכלים או באדם שנגעו במת (כן הוא בפ"א דאהלות. ר"ב. יכין. תוספות יו"ט. ר"ש ): וְהַמְּצוֹרָע סמך מצורע לטמא מת, לרמוז דכל עוד שלא נגמרה טהרתו הרי הוא כטמא מת (נדרים (דף סד:). וכ"כ הון עשיר), בִּימֵי סְפָרוֹ, היינו שהוכשר בצפורים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת, וסופר ז' ימים, ובשמיני מביא קרבנותיו. ואותם ז' ימים שסופר ימי ספרו, ומטמא אדם וכלים (נגעים (פי"ד משנה ב' וג'). רמב''ם. ר"ש. רא"ש. ר"ב. תיו”ט. היכין. עץ חיים. מלא כף נחת. וכ"פ הכלי טהור): וּמֵי חַטָּאת מי אפר פרה אדומה. שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, דהיינו שאין בו שעור כדי להטביל בו ראשי גבעולין של אזוב, כדי להזות על הטמא [אולם אם נוגעה בו לצורך הזייה על הטמא המזה טהור (ראה להלן משנה ב')] (מסכת פרה (פי"ב משנה ה'). עץ חיים. יכין). ואם יש בהם כדי הזיה במי החטאת מטמאין אף במשא (כלהלן (במשנה ב') עש”ב. ר"ש. ר"ע מברטנורא. והתיו"ט): הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין השרץ ושכבת זרע וטמא מת והמצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה, אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, כל מה שאמרו בו שהוא מטמא אדם במגע, הוא שכאשר נגע האדם בטומאה טמאהו, ואין הבדל בין שנגע בזה הדבר הטמא בידו, או ברגלו, או באיזה חלק מעור גופו, וכן אילו נגע בלשונו טמאהו. אבל אם נגע בבית הסתרים אינו נטמא. אולם אם לקח כעדשה מן השרץ והשליך בגרון של האדם ובלע אותו אינו טמא, לפי שלא נקרא מגע אם לא נגע באבריו של האדם הנגלים לעיין (עיין להרמב''ם. והיכין. והתוספות יו”ט): וּכְלֵי חֶרֶשׂ - חרס (כ"פ רש"י (יהושע פ"ב פסוק א'): בָּאֲוִיר, כשהטומאה באויר הכלי. היינו בתוך הכלי, בין שנגעה בכלי, בין שלא נגעה בכלי, הכלי נטמא. אבל אם נגעה הטומאה בכלי מבחוץ, אין הכלי נטמא (רמב''ם. ר"ע מברטנורא. יכין. עץ חיים. והמלא כף נחת): וְאֵינָם השרץ והשכבת זרע וטמא מת והמצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא היינו כשהאדם מזיז את הטומאה: