ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו (במדבר כב,כא)

בפרשתנו פרשת 'בלק' (בחו"ל – הפרשות 'חוקת-בלק' מחוברות) מספרת התורה, כי כאשר יצא בלעם הרשע (המכשף העולמי המפורסם ביותר) לקלל את ישראל, השכים בבוקר "ויחבוש את אתונו". הדבר מעורר תמיהה, שכן בלעם היה אדם חשוב וליוו אותו שרים נכבדים של מואב, ומדוע היה צריך לחבוש את האתון בעצמו?

מפרש רש"י: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו". כלומר, מרוב שנאתו לישראל היה להוט לצאת לקללם, עד שהפר את הכללים המקובלים וחבש בעצמו את האתון...

אולם שנאתו היתרה לא עמדה לו, כפי שרש"י מוסיף ומבאר: "אמר הקב"ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: 'וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו'". מעשהו זה של אברהם עמד כמשקל-נגד למעשהו של בלעם והגן על ישראל.

עורר קטרוגים

מה ביקש בלעם להשיג על-ידי שנאתו היתרה? הלוא הוא ידע שהקב"ה אינו מתיר לו לקלל את ישראל, שכן הקב"ה כבר הודיע לו שרק "את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".

אלא בלעם קיווה שיעלה בידו לקטרג על ישראל, ובכך לפגוע באהבתו של הקב"ה אליהם. הוא, שהיה בדרגת "יודע דעת עליון", השכיל להשתמש באמצעים שמעוררים קטרוגים. כאשר ראה שעל-פי הסדר הרגיל אין מקום לקלל את ישראל, ניסה 'לקלקל את השורה' ולעורר עניינים שאינם על-פי הסדר הרגיל.

קלקול השורה

בלעם כאילו אמר במעשיו: אמת שעל-פי סדר הדברים הרגיל, עם-ישראל הוא עמו של הקב"ה ואי-אפשר שתחול עליו קללה; אבל מכיוון שעם-ישראל חטא וקלקל את השורה במדבר, ראוי שגם הקב"ה 'יקלקל את השורה' ולא ינהג עם עם-ישראל במידת החסד.

דבר זה נבע מגודל שנאתו של בלעם לישראל, שנאה שמקלקלת את השורה. אבל הקב"ה אמר לו: "כבר קדמך אברהם אביהם". כלומר, בין אם נוהגים על-פי הסדר הרגיל ובין אם 'מקלקלים את השורה' ולא נוהגים על-פי הסדר הרגיל, ראוי עם-ישראל לברכה, בשל יחוסו לאברהם אבינו ולמעשיו הנעלים, שכל חייו היו בהקרבה ובהתמסרות נפש עצומה, אף הם, שלא על-פי הסדר הנדרש והמקובל.

אהבה אין-סופית

פרשת בלק מבטאת את הפיכת הקללה לברכה - "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלוקיך". כשם שאצל בלעם התגלתה שנאה 'שמקלקלת את השורה', כך הוא גם בהפיכת הקללה לברכה בחייו הפרטיים של כל יהודי. כשיהודי יודע פנימה בנפשו את המגיע לו ורואה כיצד ה' נוהג עמו - בחסד וברחמים ('מקללה - לברכה') בכל זאת !... צריכה להתגלות גם אצלו - אהבה 'שמקלקלת את השורה'.

לא די באהבת ה' על-פי ה'שורה', אלא אצל יהודי צריכה להיות אהבה לה' שלא על-פי הסדר הרגיל. אהבה כזו המביאה את היהודי לקיום מצוות למעלה משורת הדין והמחוייב ע"פ השולחן ערוך... אלא – בהידור רב דווקא ומתוך התמסרות בלתי-מוגבלת (לפי ערכו כמובן!).

אהבה זו צריכה להיות כה גדולה ועזה, עד שהיא הופכת אפילו את ("עבַרו") הרע לטוב. כאשר יהודי קשור בקשר כזה עם הקב"ה, הוא מעורר אהבה כזאת גם מצד הקב"ה, שהופך אפילו את הקללה ("שתוכננה" ח"ו) לברכה, ומתגלה לעין-כול " - (כי בעצם...) "כי אהֵבך ה' אלוקיך".