ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – צא מעצמך

''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה'' (וַיִּקְרָא י''ט) הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה, כָּל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין הַבָּאִים עָלֶיך כִּי רָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁלְּפִי מַעֲשֶׂיך אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְך עֲדַיִן הוּא מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים כִּי הָיָה מַגִּיעַ לְך יוֹתֵר וְיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לְפִי מַעֲשֶׂיך וְזֶהוּ ''וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך'' שֶׁתֶּאֱהַב הָרָע שֶׁבָּא לְך הַיְנוּ הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין הַבָּאִים עָלֶיך, חַס וְשָׁלוֹם תְּקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה כִּי כָּמוֹך כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הוּא, הַיְנוּ לְפִי מַעֲשֶׂיך ''אֲנִי ה'', בַּעַל הָרַחֲמִים, עֲדַיִן אֲנִי מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים"

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה קסה)

מדוע ר' נחמן לקח את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שהוא כל כך מרגש ויפה, עם מסרים ייחודיים ועמוקים והפך אותו למשהו שלא ממש מאיר פנים? בפרשנות זו של ר' נחמן הפסוק לא קורא לך למשימה יפה וטהורה, אלא פשוט גוער בך!

כיצד ואיך אפשר לאהוב את הרע? איך אפשר בכלל להעלות על הדעת לאהוב את הרע שמגיע לאדם ולקבל באהבה? מה פשר האמירה שמגיע לאדם הרבה יותר רע?

האמת היא ששני הפירושים – הן הפשט והן הדרש –  באים לומר לאדם דבר אחד והוא –'צא מעצמך'! ברובד הפשט של הפסוק נאמר לאדם 'תאהב את החבר שלך כמו שאתה אוהב את עצמך'. כמו שאדם דבוק ואחוז בעצמו ואוהב את עצמו באופן יסודי ובסיסי, כך גם עליו לאהוב את השני. 'תאהב אותו כמו אתה אוהב את עצמך', זו בוודאי אמירה שמזמינה את האדם לצאת מתוך עצמו. 'צא מעצמך, תהיה מסוגל לאהוב את השני כמו שאתה אוהב את עצמך, אל תעשה חשבונות עצמיים כל הזמן. אל תשים את עצמך במרכז, אל תסובב את כל העולם סביב עצמך, צא מעצמך'.

זו מדרגה מוסרית ודתית מרשימה, אך השאלה היא מי יכול בכנות להגיע למעלה בה הוא יכול לומר שהוא אוהב את השני כמו שהוא אוהב את עצמו?! יחידים מצליחים להגיע למדרגה זו, יש כמה וכמה צדיקים שהצליחו להגיע לזה אך עדיין זו מציאות נדירה, עליונה ונשגבה. בד"כ אדם מצייר את כל העולם סביב המרכז של עצמו. בין אם ברבדים פיזיים של החיים ובין אפילו ברבדים רוחניים, עדיין גם שם אני המרכז של הכל. יש סיפור על ר' שמחה בונים מפשיסחא שהגיע לבית המדרש מאוחר כשטליתו על כתפו והוא מתכונן לתפילה. בא אליו אחד מתנגד למדן ואמר לו – 'תראה מה זה, השעה כבר 11 בבוקר ואתה עדיין לא התחלת להתפלל, ואני כבר הספקתי כך וכך דפי גמרא!!' אמר לו ר' בונים – 'תראה, אם מה שלמדת היה בשביל כל עם ישראל, אז למדת גם בשבילי ואם מה שלמדת לא היה בשביל עם ישראל – אז מה שווה הלימוד שלך?!' זו תשובה מאד עמוקה שבאה בעצם לחתור תחת הקושיה שלו. הרוחניות שמייצג פה הלמדן היא רוחניות הישגית שמרוכזת בעצמה.

אכן חסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר לפני כל מצווה "לשם ייחוד קוב"ה... ובשם כל ישראל", כלומר כשיהודי מקיים מצווה הוא עושה זאת בשם כל ישראל. קיום המצווה חורג מהגבולות הצרים של העצמי שלי. המצווה הזו איננה רק בשבילי, זה לא רק אני כאינדיבידואל שנהנה מפירות המצווה אלא כנסת ישראל. המעשים הטובים של כל יהודי ויהודי מצטרפים יחדיו ובונים את קומתה הרוחנית של כנסת ישראל. מי שמצליח באמת ובכנות פנימית כשהוא מניח תפילין או מקיים כל מצווה אחרת להיות בהתכוונות בשם כל ישראל זו ללא ספק מעלה גדולה עד מאד.

אך מול האמירה החסידית לעיל הפועלת מתוך חיבור לעם ישראל, נמצאים אנחנו כשלעצמנו שבויים עמוק בתפישה שרואה את האני שלי כמרכז העולם. זהו מקום כל כך יסודי ובסיסי במהות שלנו בהוויה שלנו, בפן הגשמי והרוחני שלה בין בגלוי ובין בסמוי עד שאין זה פשוט לחמוק ממנו ולהתעלות עליו. במרחב הפרטי שלי רק אני קיים ואז אין באמת מקום למישהו אחר. כל מגע עם האחר הינו פולשני ביחס לאני. נוכחותו של האחר סודקת את גן העדן הפרטי שלי, המרחב שבו אני מכונס ומרגיש שלם עם עצמי. ניתן להבין את הפרשנות של ר' נחמן: "ואהבת לרעך כמוך" משמעו אהבת הרַע, למד לקבל באהבה את הרע הבא עליך. ר' נחמן כדרכו יורד אלינו אל המקום שבו אנחנו נמצאים, מדבר אלינו בשפתנו וקורא אתנו את אותו פסוק אלא שמנקודת המבט הנמוכה שלנו, מן המדרגה שבה אנחנו נמצאים: "ואהבת לרעך כמוך", 'וכי איך יתכן שאוהב את רעי והלא בשבילי האחר הוא קצה גבולי, תחילת חוסר האונים שלי, סוף המרחב הקטן שניתן לי בעולם. האחר יכול כל כך להפריע, לסכל תכניות, להעליב ולפגוע, האחר יכול להית ממש רע'. עונה ר' נחמן: 'נכון, זהו בדיוק הניסיון בדרך לאהבת האחר, להיות מוכן לאהוב גם את הרע. צא מעצמך, היחלץ מגן העדן המושלה שלך, היה מוכן לקבל את הרע שבא עליך באהבה ואז תוכל אולי גם לאהוב את רעך. שהרי רֵע (חבר) אמתי הוא זה שאתה אוהב בו גם את הטוב וגם את הרע (ואולי לכך מרמז דמיון אותיותיהם).

צא מן המקום הזה שבו היית כל כך עסוק בעצמך ואחוז בעצמך. וכל כך למה? כי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " - " אֲנִי ה' ".  ה' מצהיר על קיומו ודי בכך בכדי לשבור את תמונת העולם הסגורה בתוך עצמה של ה'אני'. די בכך שהקב"ה יציג את ה"אני" שלו בכדי שה'אני' של האדם לא יישאר לבדו סגור ואטום לאחרים.

אין הקב"ה בא לו לאדם במידת הדין ובשם אלוקים אלא להפך במידת הרחמים ואומר (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' " -   " אֲנִי ה' ", בשם הוויה שהוא במידת הרחמים. ה' לא בא להנכיח את עצמו בכוח, אלא להיפך, פונה אל האדם ברכות לעורר אותו גם להוויה רכה. לצאת לא רק מסגור עצמו כלפי הזולת אלא גם מן הנוקשות של הווייתו העצמית הבטוחה כל כך בעצמה ובכוח השיפוט שלה. אומר הקב"ה לאדם: אֲנִי ה', ואנחנו יודעים שעל פי מידת הדין היה מגיע לך הרבה יותר רע, אבל אני מרחם עליך, אני ה'. אני בא אליך ברחמים'.

ר' נחמן יורד עד אלינו כדי לשמוט מתחת רגלנו את הקרקע הזאת שאנחנו אחוזים בה כדי שיהיה לנו בינינו שיתוף – שיתף מידת הרחמים – שיהיה קשר, שיהיה חיבור. אחרי שאדם נזכר שגם עצם קיומו נעוץ ברחמים, הלב שלו גם מתרכך, להיות מסוגל אפילו לאהוב את זולתו.

ר' נחמן מכניס אותנו ברגישות לעומק הפסוק. הדרשנות של הפסוק איננה אלא הדיאלוג שלו עם החיים עצמם. דיאלוג זה חושף בפסוק עוד ועוד רבדים המסתתרים במעמקיו. רבדים אילו אינם הפשט של הפסוק אולם הם כן השורשים שלו, החיוניים גם לפשט עצמו. רק אם נצליח להבין את שורש הפסוק, נצליח לבסוף להגיע למעלה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" גם בפשט שלו. רק אחרי שתהיה מוכן לשמוט מעל עצמך את אותו בטחון עצמי בעצם קיומך, בשלמות שלך, בהרגשה הבסיסית של "מגיע לי", של "אני הכל", של "אני המרכז", אם תצליח לעשות את העבודה הזו – אולי תצליח אולי גם להגיע ל"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il