ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – רפואת הנפש

ר' נחמן פותח את התורה שלו בקריאה שכל אחד יכול וצריך להצטרף אליה: "הנה כל אדם צריך לרפאות נפשו". כל אחד מאיתנו מכיר מקרוב את השחיקה מהאינטנסיביות של העולם המערבי במרדף אחר פרנסה, במילוי שעות הפנאי בבידור ושעשוע מול מסך הטלוויזיה, הקולנוע או המחשב. שטף החיים והשגרה משכיחים לא אחת מהאדם את המהות שלו ואת הנפש הפנימית שלו. מעין גזירת פרעה של הכבדת העבודה ורק שלא יתעסקו בחיים עצמם.

נפתח בתחילת התורה:

"רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-להִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶך (תְּהִלִּים נ''ז) הִנֵּה כָּל אָדָם צָרִיך לְרַפְּאוֹת נַפְשׁוֹ דְּהַיְנוּ לְהַעֲלוֹתָהּ לִמְקוֹם שָׁרְשָׁהּ (עיין זוהר פקודי רכ''ג) ובמה? דהנה יש שני מיני דינים: א. דִּינָא דִּמְסָאֳבָא, בְּחִינַת נָחָשׁ הִטִּיל זֻהֲמָא בְּחַוָּה (שַׁבָּת קמו מִשְׁלֵי ג) ויש דינא קדישא כמו שכתוב ''אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד' יוֹכִיחַ'' וְהַתְחָלַת הִתְקָרְבוּת הוּא הִתְרַחֲקוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית ח) כָּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִים עָלָיו אֶת הַדִּין מִלְּמַעְלָה וְהוּא בְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת" (ליקוטי מוהר"ן חלק א, תורה עד)

א. רפואת הנפש

אצל כל אחד מאיתנו יושבת אי שם בתודעה האמת הפשוטה עד כמה הנפש שלנו פצועה ועד כמה היא נדחקה עמוק לשוליים. אנו נותנים לנפש להיות אחרונה, נותנים לה להמתין בתור מכיוון שאנו יודעים שהיא תחכה לנו, יודעים שהיא לא תעזוב אותנו ובכך מועלים באמון שלה כביכול. כאשר אנו יודעים ומבינים שהנפש הייתה צריכה יותר מרחב, יותר מקום, יותר תשומת לב. לכן ר' נחמן יוצא בקריאה שכל אדם צריך לרפאות את נפשו. ולשאלה איך מרפאים את הנפש עונה ר' נחמן שצריך להעלות אותה למקום שורשה.  אבל היכן נמצא שורש הנפש? בדרך כלל כאשר אנו מחפשים שורשים מבטינו מופנה כלפי מטה. מספר לנו ר' נחמן ששורש הנפש שלנו נמצא דווקא למעלה. אפילו העצים שהשורשים שלהם כלפי מטה, גם הם בסופו של דבר יונקים את המים, והמים מגיעים מלמעלה. טענתה של האמונה היא ששורש המציאות כולה הוא למעלה. על כן פותח ר' נחמן את התורה שלו בפסוק "רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך" בקריאה להיפתח אל שמיים אלה.

אבל איך מגיעים לשמים? איך מעפילים שם למעלה? ר' נחמן מעניק לנו תשובה מפתיעה ומטלטלת: הדרך להגיע לשורש הנפש שלך בשמים היא ע"י דינים! המושג "דינים" מבטא את מכלול הקשיים והצרות שיש לאדם בחייו: מה שלא מסתדר כפי שרצית, מחלוקות, נפילות, קשיים. כל אלו ועוד אומר ר' נחמן הם, ודווקא הם, הדרך הטובה ביותר להגיע לשורש הנפש. הכיצד?

ב.אופייה של מידת הדין

כידוע העולם נברא במידת הדין והדינים הם שליחיה של מידה זו. ממילה ניתן להבין שמבטאים הם גם רצון חיובי, בונה ובורא ולא רק גורם מצמצם המצר צעדיו של אדם. אבל כיצד? כדי להבין זאת נרחיב קמעא את יריעת המשמעות של בריאה במידת הדין. כדי לברוא את העולם ולתת לו מקום היה צריך הקב"ה להתרחק מעולמו, הריחוק הזה בין הבורא לבריאה הוא מהותה של מידת הדין. כך גם בבית הדין, מידת הדין היא ביטוי של הריחוק ההכרחי שחייב להיות קיים בין הדיין לבין הנידון. התרחקות זו היא זו שמאפשרת את המבט האובייקטיבי. במשפט אמת אנו לא רוצים שהדיין יביע את דעתו האישית, או שיביע חמלתו ורגשותיו מכיוון שהוא לא עומד שם בתורת עצמו. תפקידו הוא לבטא את הדין, משהו שהוא אובייקטיבי, מעבר לו ומעבר לזולתו. על פי מידת הדין אין מקום להיכרות אישית ורגשית, היא לא אני ולא אתה. כשהדיין שומר על ריחוק מהנידון הוא מצליח להביט עליו בצורה אובייקטיבית, ובמובן מסוים יש בכך גם ריחוק אפילו מעצמו, כי הוא לא מדבר בשם עצמו אלא בשם החוק. כך גם במובן מסוים העולם נברא, מי שמתבונן בעולם רואה שכך העולם, אובייקטיבי, אנונימי, בעל חוק וסדר, כביכול מופיע לפנינו חסר רגש וחסר אישיות.

צריך היה הקב"ה להתרחק מהעולם כדי לתת לו את מקומו האובייקטיבי ולאפשר לו זכות עמידה עצמאית. זהו הצמצום שמופיע בקבלת האר"י הקדוש. בדומה לאב שמלמד את בנו ללכת, הוא יודע שכדי שילדו ילך בכוחות עצמו עליו להרפות ולעזוב אותו, על אף שהילד עלול ליפול. ומאז כביכול עזב ד' את הארץ, ומשך את ידיו מן העולם, העולם נדרש להתגבר. להיות בגבורה. ואכן שם אחר של מידת הדין הוא גבורה. מדוע גבורה? הגבורה היא אותו מקום בו אדם צריך להתגבר על מנת להתמודד לבדו ולחלץ מתוכו משהו שכביכול לא היה בו לפני כן כדי להצליח לעמוד. יש כאן בריאה חדשה, בריאה "יש מאין". אלא שלפי דברינו אנו מבינים עתה של"אין" יש תפקיד חשוב בפריצתו של ה"יש". ה"אין" הוא ההעדר המכונן את ה"יש" ונותן לו את ישותו העצמאית ומעורר אותו להתגבר ולהיות. ה"אין" מתברר כ"שורש" הבריאה ומופיע בצמצומים ובדינים המעוררים את האדם לעמוד על רגליו ולרפא את נפשו. בבחינת "את אשר יאהב ד' יוכיח" - מידת הדין מעוררת את האדם לתיקון.

ואכן אנו יודעים שככל שהאדם נמצא במקומות מצומצמים ומרגיש את הקושי, את הירידות– כך יותר הוא מחפש את השורש שלו. כגודל הדין כן גודל התעוררות החיפוש אחר השורש, אחר שאלות היסוד: "מאיפה באתי, מאיפה כל זה מגיע אלי ולמה כל זה קורה?". טענתה של האמונה, שהצגנו בתחילת דברינו, שהשורש של הדברים נמצא דווקא למעלה נשמעת עתה מורכבת הרבה יותר. השמיים הם הביטוי של הנעלמות בעולם, של הריחוק, של החלל. ודווקא שם מוצא המאמין את שורש נפשו. דווקא לשם הוא פונה בשעת מצוקתו כי יודע הוא שרק ממרום נעלמותם של השמיים ישמע הוא תשובה הבוטחת בקיומו. תרופה המעוררת אצלו את כוחות החיים שבו ולא מחליפה אותם בתלות במשהו חיצוני. מעדיף המאמין לצעוק לשמיים בעת מצוקתו מאשר להיתפש בדבר מה כאן בארץ, מכיוון שרק בידם תשובה שורשית, יסודית, החודרת לתהומות ההוויה. אך כפי שר' נחמן מלמדינו אדם לא יוכל להעפיל למקומות אילו, אם לא ישמטו ממנו את הקרקע הבוטחת מתחת לרגליו. רק אז, למצער, בדינים, יתעורר לשורשו העליון.

ג. שני מיני דינים

"דהנה יש שני מיני דינים: א. דִּינָא דִּמְסָאֳבָא.. ויש דינא קדישא כמו שכתוב ''אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד' יוֹכִיחַ''.

אותו מקום עצמו שבו אדם מרגיש את הצמצום יכול להתברר: "דִּינָא דִּמְסָאֳבָא" - שמסאב את האדם, בו אדם מרגיש שהוא לבד, ואפילו אלוקים לא נמצא כי "עזב את הארץ" ואין שום חסד. מקום בו האדם צריך להתמודד לבדו ולמצוא פתרונות עם עולם קשה. או אז עלול ויכול האדם להתדרדר ולהתנהג כמו הנחש שעל פי המדרש הטיל זוהמה בחווה, ולהתפתל במציאות, להתנהג בה בכוחניות, באינטרסנטיות. לנסות להיות כאלהים יודעי טוב ורע, לנסות לתפוס את מקומו של אלקים ולחשוב בתוכו "כי אני  הרי פה לבדי". ערער ללא שורש, ללא גבורה וללא אמונה.

אולם מקום אחר הוא המקום של "דינא קדישא" - אותו דין עצמו יכול להוביל את האדם לרפאות את נפשו. לקבל את הדין כתוכחה, כהזמנה לטרנספורמציה בתפיסת החיים, ולחפש את השורש. דווקא בעזרת הדינים אדם יכול לחפש את השורש ולהגיע לאותו מקום שהוא מחפש.

ר' נחמן לא מבאר לנו איך עוברים מדינא דמסאבא לדינא קדישא. הוא מתאר את שני סוגי הדינים כעובדה: "הנה יש שני מיני דינים...". הדינים מביאים את האדם אל צומת של החלטה אם פניו לדינא דמסאבא או לדינא קדישא ואין אף אחד שיכול לבחור במקומו. גם למעלה מחכים רק לו - למטה.

המבחן לדעת אם הדין הוא דינא דמסאבא או דינא קדישא הוא אם דיאלוג זה נמשך גם כשקשה.

"וְסִימָן שֶׁיֵּדַע אָדָם אִם הוּא בִּבְחִינַת דִּינָא דִּמְסָאֳבָא וְאִם הוּא בִּבְחִינַת דִּינָא קַדִּישָׁא סִימָן לַדָּבָר, תְּפִלָּה כְּשֶׁאֵין בּוֹ בִּטּוּל תְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ה) : אֵיזֶהוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, כּל שֶׁאֵין בּוֹ בִּטּוּל תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר 'בָּרוּך ד' אֲשֶׁר לא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי' " (שם)

איך אדם יודע אם הדין שהוא נמצא בו משתייך לדינא קדישא? אם יש לו תפילה. כמו שכתוב בגמרא "איזהו ייסורים של אהבה כל שאין בו ביטול של תפילה". אם אני זוכר להתפלל למרות הדינים אזי הדין הוא דינא דקדישא. אם אני לא זוכר בכלל את התפילה מעצמת הצמצומים אז זהו דינא דמסאבא חלילה. אם אדם יכול להתמלא כולו בתפילה ומרגיש חזק מאד את הכמיהה והחיפוש אחר השורש, ושהשורש נמצא בשמים, והוא מרגיש שאכן התפילה תעזור, אז יש כאן דינא דקדישא.

ד. מקטנות לגדלות.

"וְהַתְחָלַת הִתְקָרְבוּת הוּא הִתְרַחֲקוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית ח) כָּל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִים עָלָיו אֶת הַדִּין מִלְּמַעְלָה וְהוּא בְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת" (שם)

אומר לנו ר' נחמן כאן ובמקומות נוספים, שתחילת ההתקרבות היא ההתרחקות. אדם שרוצה להתקרב לקב"ה בתחילה מראים לו התרחקות, למה? מה ההיגיון בריחוק המכוון הזה? לכאורה הגישה צריכה להיות הפוכה, מזמינה להתקרב ולבוא?! אלא מטרת ההרחקה כאן היא כדי שתחזור טוב יותר, שלם יותר. תלך רחוק על מנת שתחזור על הרגליים שלך ועם השורש שלך.

כל אדם שעובד עבודה כזו של ריפוי נפשו, מוכרח לדעת שחלק מעבודת הנפש היא לעבור את אותם מקומות קשים שאיני מבין כלום ויש קושי וצמצום וצרות בפנימיות, מה שנקרא "מוחין דקטנות" בשפה של ר' נחמן. בלי זה אי אפשר לרפא את הנפש, בלי לעבור במקומות אלו לא תוכל לחלץ מתוכך את אותם כוחות פנימיים שהיו חבויים בתוכך. זהו התהליך שמאפשר לך להרפות מהאחיזה הנוקשה ולהיפתח להשראה הפנימית החדשה שחבויה בך.

"וְצָרִיך כָּל אָדָם לֵילֵך מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת וּלְהַמְתִּיק הַדִּין שֶׁבָּא מִבְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת וּכְשֶׁבָּא לִבְחִינַת מחִין דְּגַדְלוּת זֶהוּ בְּחִינַת ''וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם'', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י: עַל שֵׁם הַחָכְמָה נֶאֱמַר כִּי עִקַּר הַהַמְתָּקָה הוּא עַל יְדֵי חָכְמָה, בְּחִינַת מחִין דְּגַדְלוּת דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי יְדִיעַת הַתּוֹרָה (מִשְׁלֵי ו) וְתוֹרָה אוֹר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וַיַּרְא אֱלקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב'' וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה הַיְנוּ, כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת אוֹר שֶׁהִיא הֶפֶך הַחֹשֶׁך, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּין כַּנַּ''ל כִּי עַל יְדֵי יְדִיעַת הַתּוֹרָה נִמְתָּק הַדִּין" (שם)

אדם צריך ללכת מקטנות לגדלות אומר ר' נחמן. אם אדם הגיע למקום הקטנות הזה שאותו תיארנו עכשיו, והוא מודע להזמנה לתיקון שנמצאת במקום הזה, מקום שבא לעורר את הנפש, מקום שבא לרפא, אם אתה זוכר את זה, אז תוכל לשמוע לעצה של ר' נחמן איך מגיעים מקטנות לגדלות. במקום לבוא ולומר "איך הגעתי לפה? מה אני עושה פה בכלל?" ולפספס את ההזדמנות לצמיחה יש באפשרותך להיות פתוח לשפה חדשה שמנחה אותך איך ללכת מקטנות לגדלות.

גדלות היא בחינת אור. אם עד עכשיו הרגשנו בצמצומים, שאנחנו במקום של עיוורון חלילה אנחנו נקראים עכשיו להאיר, בחינת "ותיפקחנה עיני שניהם", לפקוח את העיניים ע"י החכמה. ותיפקחנה – אומר רש"י לשון פקחות, על שם החכמה נאמר, שנפקחו עיניהם. מופיעה כאן חכמה מיוחדת שהתווספה להם שהיא אור שהוא טוב והטוב הוא התורה. דהיינו האור שפקח את עיניהם הוא אור התורה.

עשה את הילוכך בעולם כדיאלוג עם ד'. חפש בכל דבר רמזים מד'. התעכב עליהם "פעמיים" ותמצא בכל דבר את חכמתו יתברך. הרשה לעצמך להתרשם מן הקורה מסביב ולמד את הרישומים שהדברים עושים בנפשך. זאת הדעת שלך. השתתף בדיאלוג הזה. דבר גם אתה אליו מתוך אותה דעת ותראה איך אט אט הנפש שלך לומדת את השפה, שפת העולם, ועולמך נהיה מואר ובהיר יותר.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=ליקוטי+מוהר''ן&koteret=ליקוטי+מוהר''ן