חג השבועות הוא חג התורה, החג של מתן תורה וקבלת התורה, השם נתן לנו את התורה ואילו אנו, בני ישראל, קיבלנוה. על כן אנו שמחים עם התורה וה׳ יתברך שמח אתנו.

אנו מודים לה׳ בחג מתן התורה על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברכה זו, אגב, אנו אומרים כל בוקר וכן בהזדמנות שאנו עולים לתורה. כל יחוסנו, למעשה, כעם סגולה, נובע מהעובדה שהשם נתן לנו, ודווקא לנו, את התורה ומצוותיה.

בני ישראל נהיו לעם במצרים. פרעה מלך מצרים היה הראשון שהבחין בכך ששבטי ישראל נהיו לעם. ״הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו״ — אמר, בהכירו בכך שבני ישראל הפכו לעם.

מסקנתו ה״הגיונית״ נגד הפיכת בני ישראל לעם היתה הכבדת העול והפיכתם לעבדים.

מה עשה הקב״ה? הוא שחרר את בני ישראל מתחת סבלות מצרים ופדה אותם מעבדותו של פרעה, כדי שיעבדו את ה׳ ולא את פרעה הרשע. זה היה תנאי השחרור: קבלת התורה ועבודת ה׳, במקום עבדות המצרים. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה״ - אמר ה׳ למשה רבנו. ומכאן הקשר האמיץ כל כך בין חג הפסח לחג השבועות. כי הלא בחג השבועות נתמלא התנאי, אשר אך ורק בזכותו בא שחרור העם משיעבוד מצרים.

חכמינו זכרונם לברכה, שואלים: מדוע מוזכר סיפור יציאת מצרים תמיד בקשר עם שמירת המצוות?

והם משיבים על השאלה במשל:

פעם היה מלך שהיה לו ידיד טוב אשר בנו נפל בשבי האויב ונמכר לעבד, בא המלך וקנה את הבחור לעצמו והביאו אל ארמונו. לאחר מכן הוא החל נותן לו פקודות שונות: הלבש לי את מעילי, הבא את סנדלי, תביא לי מים לשתות וכדומה. ובאשר הבחור לא רצה למלא אחרי הפקודות, הראה לו המלך את שטר הקניה, באומרו: הנה, עיניך הרואות שקניתי אותך מסוהרי העבדים ושחררתי אותך מהעבדות, כדי שתשרת אותי...

כך הקב״ה שחרר את היהודים, בני אברהם אוהבו, משיעבוד מצרים, בתנאי שישמשו אותו, יקבלו תורתו וישמרו מצוותיו. כאשר הם יצאו ממצרים, החל ה׳ לתת להם מצוות שונות, שבת, ציצית, תפילין ועוד. וכאשר היהודים ניסו להשתמט, הזכיר להם ה׳ כי ״לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים״. אולם לא דרכי הקב״ה כדרכי בשר ודם, מלך בשר ודם רוכש לעצמו עבד, כדי שישרת אותו וידאג לכל צרכיו ונוחיותו. לא כן הקב״ה, שבעצמו דואג לעבדיו, בני ישראל ומספק את כל צרכיהם.

כך קשורים ודבוקים בני ישראל לתורה ושמירת מצוותיה בקשר כפול ומכופל. ראשית כל, עקב ״זכותו״ הטבעית של ה׳ לדרוש מהם קיום התורה ושמירת המצוות, אחרי שעל תנאי זה הוא גאל אותם משיעבוד מצרים. שנית, הלא היהודים קיבלו על עצמם את התורה, מרצונם החופשי, אחרי שעמים אחרים דחוה בטענות שונות. את מידת האחריות, שקיבלו על עצמם בני ישראל בבחירה חופשית זו, מדגישים חז״ל במשל הבא:

למלך היה שדה, אותו הוא ביקש להחכיר למישהו, שיהיה מובן לעבדו. הוא קרא לאחד מאנשיו ושאלו, אם הוא יהיה מוכן לעבד את האדמה. לא — השיב ההוא, העבודה הזאת קשה מדי בשבילי. קרא המלך לשני ושאלו וגם הלה השיב בשלילה, באומרו כי האחריות הרובצת על מקבל ההצעה כבדה מדי ואין הוא מעונין לשאת בה. וכך השלישי והרביעי, דחו את הצעת המלך בנימוקים שונים. עד שנמצא אחד שאמר כי הוא מוכן לקבל על עצמו את עבודת המלך, להכור את השדה ולעבדו כמו שצריך. שמח המלך ונתן לו את השדה. אולם מה גדולה היתה ההפתעה, שעה שהלה, שהסכים לקבל את עבודה, הוביר את השדה ולא עבדה כמו שהבטיח. על מי כעס המלך? האם על אלה שסירבו לקבל את העבודה באמתלאות שונות או על זה שקיבל והזניח את חובותיו?

מובן שכעסו של המלך יהיה על זה האחרון... כך היה גם עם התורה. השם יתברך הציע אותה לכל אומות העולם והם דחוה ככלי אין חפץ בו. רק בני ישראל קבלוה בהתלהבות בהקדימם נעשה לנשמע. לכן קבלו בני ישראל את התורה והם מאושרים לאין ערוך לעומת אומות העולם שלא השכילו לקבלה ודחוה ברוב סכלותם. אולם זה מטיל על היהודים אחריות כבדה לשמור את התורה ולקיים מצוותיה. אחרת הם צפויים לעונש כמי שאינו מקיים את הבטחתו ואינו מעבד את אדמות המלך.

כך מהווה תורתנו הקדושה יסוד מוסד לקיומו של עם ישראל. עץ חיים היא למחזיקים בה, מקור חיות ומעיין חיים בעולם הזה ובעולם הבא כאחד.