ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה

"כָּל הַפּוֹגֵם בַּבְּרִית, אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל [לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה]... כִּי כָּל הַפּוֹגֵם בַּבְּרִית, אֵין יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּבְחִינַת: "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה"... וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל וְטוֹעֵם מְתִיקוּת בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִילָּה זאת הַבְּחִינָה נִקְרֵאת "כָּל עַצְמוֹתַי תּאמַרְנָה" וְאֵין יָכוֹל לִטְעם מְתִיקוּת בַּתְּפִילָּה אֶלָּא כְּשֶׁתִּקֵּן פְּגַם הַבְּרִית כִּי מַיִּין מְתִיקִין... וּמִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְתִיקִין, אֲזַי דִּבּוּרָיו מְתוּקִים וְטוֹבִים... אֲבָל מִי שֶׁפָּגַם בִּבְרִיתוֹ, הוּא בִּבְחִינַת מַיִּין מְרִירִין"  (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה נ)

יש תפילה שהיא מן העצמות, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה". כאשר זוכה אדם לתפילה כזו זוכה הוא גם כן למתיקות שבתפילה. אך איך זוכים לכך? מלמד ר' נחמן שהתנאי להגיע לדרגה זו של תפילה, הוא שמירת הברית! מי שפגם בברית שלו, לא יכול להגיע לתפילה של "כל עצמותי תאמרנה" וממילא הוא גם אינו זוכה במתיקות של התפילה. למה ומה הקשר בין השניים? ומהי המתיקות הזו שאנו בוודאי משתוקקים לה? בכך נעסוק הפעם.

מהו פגם הברית? פגם הברית נעוץ בחטאי התאווה לסוגיה. המקום שבו אדם מועל בברית עם זולתו. עצם העובדה שיש שניים שיש אותי ואותך, כבר יוצר מקום בו אני יכול לשמור לשני אמונים או חלילה מקום שאני יכול לבגוד בו בדיבור, במחשבה ובמעשה. אדם יכול לפגום בהתקשרות עם הזולת במישורים רבים: ברית היסוד – היא הברית היסודית והברורה מכולם של ההתקשרות של האיש והאישה. אבל גם מעבר לברית זו אפשר למעול באמונו של הזולת גם בהקשרים אחרים: בלשון- בדבר שקר או לשון הרע. במחשבה – במחשבות לא טובות והרהורי עבירה ואפילו בהסתכלות יכולה להיות מעילה בברית הלא כתובה בין אדם לזולתו.

"כל עצמותי תאמרנה" - מה היחס בין דיבור לאמירה? "הדיבור" שייך לדיאלוג בין שניים, והניסיון לגשר על הפער שבין שניהם. "המאמר" לעומת זאת הינו סוג של מונולוג, אחד לעצמו, אומר את שלו והשומע ישמע. איננו מנסה לגשר על הפער שבינו לבין הסובב אותו. להיפך, שרוי המאמר בתוך עצמו וזה כוחו. "בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות ה',א') כך העולם שנברא במאמר באותו אופן מונולוגי, שרוי בתוך עצמו, נברא כנתון שותק, ללא פה, ללא דיבור, איננו פונה לכתובת מסוימת אלא עסוק בשלו על חוקיו וכלליו והשומע ישמע. על כך אומר ה"שפת אמת" שעשרת הדברות הינן תיקון לעשרת המאמרות, שכן התגלות ה' ונתינת התורה הן פריצה של המאמר החד כיווני בו נברא העולם, אל עבר הדיבור הפונה אל האדם. אך גם לאחר מתן תורה, העולם נשאר אומר את שלו והדיבור שמאחוריו מסתתר למבקשים אותו באמת.

העולם נברא במאמר – כביכול הבריאה הינה מונולוג של הבורא והצופה בה מוזמן להצטרף אליה. אך הצטרפות זו אפשרית רק מתוך הכרה באחדות הבורא ובאופן הבריאה החד כיווני של הבורא.

קיומה של דו כיווניות בבריאה היא חידוש. הכיצד יכול הנברא לדבר עם בוראו שלו, עם מי שאמר והיה העולם, לשמוע את המאמר שהוא עצמו עשוי ממנו?

לעומת זאת באדם, החידוש הוא הפוך. אם בעולם, הדיבור הוא החידוש, הרי שבאדם המאמר הוא חידוש. הדיבור הינו טבעי לאדם, להתייחס אל העולם ואל האדם כשניים. אך דווקא המאמר החד כיווני, המבקש מן האדם להתמזג עם העולם ולהיות אחד עמו, הוא החידוש אצל האדם.

כל המתיקות בעולם הזה באה מן היכולת למצוא את האחד בתוך השניים. הברית היא אותו מקום שבו השניים מצהירים שהם אחד, מוצאים את האחד שבתוכם ושומרים נאמנות לאחדות זו. לא מועלים זה בזה, לא בוגדים זה בזה, 'אני יודע גם אתה נשמה, שגם אתה חלק אלוקה ממעל, אני לא אשקר לך או אעבוד עליך או ארכל עליך – אני שומר לך אמונים'.

זאת הסיבה שדווקא בתפילה יש המתקה גדולה. כי התפילה באה לגשר על הפער הגדול ביותר, על הפירוד הגדול ביותר, על הפירוד בין העולם לקב"ה, בין האדם לבין בוראו. התפילה חוצה מרחקי אינסוף, להזכיר לו לאדם שהוא לא לבד, שיש כתובת לפנות אליה, שהעולם איננו מופקר כמו שהוא נראה. לדבר עם ה' משמעו לפרוץ את ההעלם השורשי שבעצם בריאת העולם. אין רחוק מזה ואין נראה בלתי אפשרי יותר מזה ועל כן כאשר בכל זאת מתרחשת התפילה אין המתקה גדולה ממנה.

התפילה איננה סוגרת את הפער שבין הבורא לבין הנברא. אין בכוחה לחתור תחת מעשה בראשית. גם לו היה כך לא הייתה בכך המתקה. זו נעשית דווקא מתוך הפירוד המגלה בתוכו את הייחוד. דווקא המרחק הוא זה שהכריח את המתפלל לחפור עמוק יותר ולגלות את הנקודה הפנימית שבה הכל אחד, שבה קרוב ה' ככל שיכול.

השאלה היא רק אם תשמור את הברית עימו, אם תעמיק אל הנקודה הפנימית ואם תחתור אל מה שבו ובתוכו. אם כן – תמצא שם מקור מים חיים ומתוקים (מַיִּין מְתִיקִין). מים הם סמל לחיבור וחיבור הוא ביטוי של חיים. אך אם לא תשמור את הברית גם אז תמצא שם מים, חיבור בכל מקרה יהיה, הוא עובדה הכרחית. גם החיים הינם כורח, וכוחות החיים חזקים מכל. אף על פי כן מתיקות לא תהיה שם. מים בכל מקרה יהיו, אך מרירים (מַיִּין מְרִירִין).

חיבור בכל מקרה יהיה אלא שגם אם בתחילה ידמה למתוק, מתוך צפייה לאותה המתקה שאליה חותרת כל הבריאה כולה, בסופו של דבר טעמה יהיה מריר תפל וריקני. בלי עומק, בלי אחדות, בלי נצח, כוחות הפירוד יגברו והשניים ימאסו זה בזה בטעם מר ובאכזבה רבה. אך גם הבדידות לא תהיה להם מפלט שכן אין חיים ולא חיוניות ולא מתיקות ללא השני, כך נברא העולם. כל התאוות, החטאים, הכוחנות, האלימות, החנפנות, המחלות, הדיכאון, כולם באים ממים מרים אלה. אין מנוס משמירת הברית. אין היא רק טובה לשני אלא גם ובמיוחד לעצמך. אדם השומר את הברית עושה גם טובה לעצמו. אדם השומר את הברית הוא אחד עם עצמו, הוא כן, ישר ואמיתי עם סביבתו. וכשאדם הוא כך הדברים שלו נשמעים.

מי שלא שומר את הברית, יש לו כביכול שתי פיות. הפה האחד מדבר משהו אחד אך בעצם הפה השני אומר משהו אחר לגמרי. גם תפילתו של יהודי יכולה להיות בעלת שתי פיות. בפה אחד מהללת ומשבחת לה' ובפה השני עושה זאת על מנת לקבל. בפה אחד אומרת "סלח לנו אבינו כי חטאנו", אך בפה השני אומרת "אחטא ואשוב".

לא לשווא קריאת שמע נתקנה לפני תפילת שמונה עשרה. אם אין "שמע ישראל" ואין ברית ואין "ה' אחד" ואין קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, איך תהיה תפילת שמונה עשרה שלאחר מכן? אם אתה בעצמך לא אחד, מה אתה רוצה מ"ה' אחד"? לך בעצמך אין עצמיות, העצמות שלך מפורקות ושבירות, עשויות חלקים חלקים הסותרים זה את זה, ואיך תוכל לחצות עולמות אינסוף בתפילה ולבקש את המתיקות שלה?

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון.

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=ליקוטי+מוהר''ן&koteret=ליקוטי+מוהר''ן