בס"ד                                             ערש"ק                                                      ט'    באייר    התשע"ד

                  יוסף לי - אור - בפרשה – בהר

" וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תָבֹאוּ אל הארץ אשר אני 

נתן לכם וְשָׁבְתָה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתהּ

ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא זמר   "(כה, א-ד)

הנה מצינו שהקב"ה כבר צווה את עם ישראל מיד לאחר קבלת התורה בהר סיני במצוות שמיטת קרקעות,

שנאמר(שמות כג): "והשביעית תשמטנה ונטשתה", היינו שחייב לעזוב בשנה השביעית כל עבודת האדמה.

ואם כן, מה חזר הכתוב בפרשתנו להוסיף לנו  במצווה זו. ומסביר רש"י ז"ל: והלא כל המצוות נאמרו מסיני

אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה(ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני

כפי ששנו בתורת כוהנים. וממשיך ואומר: בא הכתוב ולמד כאן על כל דיבור שנדבר למשה מסיני. כלומר,

הכלל של מצוות 'שנת שמיטה' ככלל שאר המצוות אכן נאמרו למשה רבינו ע"ה מסיני היינו בעת ששהה 

ארבעים יום ולילה בהר סיני, ובזמן זה קיבל מפי הגבורה(=הקב"ה) את התורה שבכתב שהיא כלל התורה,

אך לא רק זאת, אלא גם את התורה שבע"פ שהיא מפרטת ומדקדקת את התורה שבכתב. וזה שכתוב(אבות

א):"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וגו', בהר סיני לא נאמר אלא מ-סיני נרמז בזה על ארבעים

יום כנ"ל(מ=40) כפי שרמז רש"י בדבריו כנ"ל. ואף יתרה מזאת גם הנהגות בדרך ארץ נלמד מסיני כפי

שפירש הרב ברטנורא על משנה זו: כי זאת המסכת כולה מוסרים ומידות שלא בדו אותם חכמי המשנה

מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני.

והנה, בפסוקים שבתחילת פרשתנו אנחנו רואים שכיוצא מהכלל התורה שבכתב מפרטת ומבארת בעניין

'קדושת שביעית' היינו 'שנת השמיטה' שבהּ חל איסור לזרוע, לחרוש ולקצור באדמת ארץ הקודש, וכן

אסור לאסוף את התבואה ואף את ספיחיה, כי הקרקע הופכת להיות הפקר, שנאמר: "ושבתה הארץ שבת

לה'" וגו', היינו לתת מנוחה לארץ. ואפשר, שמכאן יבואו לטעות, לא  מעט בני אדם, ולומר שאם בחרו לחזור

ולפרט במצוות שמיטה את אופן שמירתה הלכה למעשה למרות שהכלל נאמר כבר מסיני, כך גם היה צריך

לבאר את כל שאר המצוות שבתורה שבכתב. וע"פ זה יבוא לטעון, טענה שאינה טענה, שבעצם לא קבלנו

חס ושלום את התורה שבעל פה מסיני, אלא רק את לוחות הברית, והמשכילים שביניהם יוסיפו לומר אולי

שקבלנו גם את התורה שבכתב בלבד.

אבל אם נתבונן באמת ניווכח לראות ולהבין כי אין באפשרותנו לקיים את התורה שבכתב מבלי הביאור של

התורה שבעל פה. וכך תמצא, בג' המצוות שהם האותות העיקריים בין הקב"ה לישראל היינו מילה, שבת

ותפילין, שהם בבחינת 'חֹקת' עולם היינו שאין העולם יכול להתקיים ללא שמירתם כפי שאפשר לומר ברמז:

ח - כמניין שמונה, שנאמר:  "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ק - השבת נקראת קודש, שנאמר : "קדש

שבת שבתון", תפילין. ואע"פ כן שאלו האותות הם בבחינת ברית קיום בנינו לה' יתברך, אין התורה שבכתב

מפרטת את ההלכה למעשה, ונביא דוגמא לדבר. כתוב בתורה להניח תפילין, שנאמר: "וקשרתם לאות על

ידך" וגו'(דברים ו:). וכי איך תדע באיזה קשר מדובר? איזה יד? ימין? שמאל? מה פירוש טוטפות בין עיניך?

ולמה דווקא תפילין שחורות ולא מזהב? וכן על זה הדרך. על כן, באה התורה שבע"פ ומפרטת ומדקדקת את

קיום המצוות עד הלכה למעשה כפי שקיבלו מסיני כנ"ל.

אומנם, ידוע שעם ישראל הקדימו 'נעשה ונשמע' ולכן נקראו גיבורי כוח עשו דבריו היינו שבחרו לעשות את

דבריו של הקב"ה עוד לפני ששמעו מה שיש בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. ואם כך נשאלת השאלה באמת

למה היה צריך לכפות עליהם את התורה, כמו שכתוב(שבת פח): כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וגו'.

אלא שהתשובה לשאלה זו היא גם התשובה לטענתם של אלו שאומרים שלא ניתנה לנו תורה שבע"פ חלילה.

שהרי דרשו חז"ל(תנחומא נח, ג) אמר להם הקב"ה לישראל: אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם

תהא קבורתכם. ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם

את התורה ענו כולם ואמרו: נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה

שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, וכו', ע"ש. וזה שפירש רש"י ז"ל: 'כל דיבור שנדבר למשה'

מסיני' היינו גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ ורק ביחד הם תורה תמימה משיבת נפש. 

ובכל זאת, יש להבין את הטעם שתפס הכתוב דווקא את מצוות השמיטה וממנה הקיש לשאר המצוות כנ"ל.

ועוד מה הקשר בין 'שנת השמיטה' לשבת? שהלא נאמר: "ושבתה הארץ שבת לה'" והרי היה צריך לומר

'ושבתה הארץ שמיטה לה' כפי שתרגם אונקלוס. ונראה להסביר, בסייעתא דשמיא, על דרך שאמרו חז"ל:

(אבות ג(: תקופות וגימטריות, פרפראות לחכמה. כי השבת היא בחינת שמיטה שהרי איסור חרישה וזריעה

אסורים גם בשבת. וכן, איתא בתורת כוהנים(פ"א, ב): כשם שנאמר: שבת לה' - בשבת בראשית, כך נאמר:

שבת לה' - בשנה השביעית. ואפשר אולי שהדבר רמוז במילה שבת עצמה שהרי בהתחלף האות ב' באות

מ' כי שניהם מקבוצת אותיות השפתיים בומ"ף, וכן בהתחלף האות ת' באות ט' מקבוצת אותיות הלשון

טדלנ"ת נקבל במקום שבת אותיות שמ"ט  מלשון שמטה.

וכן, גם השבת וגם המשיטה הם המצוות שמשרישות באדם ביותר את האמונה והביטחון במי שאמר והיה

העולם כי בשניהם שובתים מהעבודה והמלאכה ובוטחים על ברכתו של ה'. שהרי ידוע שברכת ששת ימי

המעשה תלויה בשמירת השבת וכן ברכת התבואה תלויה בשמירת שנת השמיטה, כמו שכתוב((שמות כה,

כא): "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השִשית, ועשת את התבואה לִשלש השנים". וכמובא בספר החינוך

(מצווה פד): משורשי המצווה, לקבוע בליבנו, ולצייר ציור חזק במחשבתנו, את ענין חידוש העולם, וכו', וכדי

להסיר ולשרש מרעיוננו דבר קדמות העולם, אשר יאמינו בזה הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה

ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו למנות בכל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבת

בשביעית, כמו שאנו מונים ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה וכו', ע"ש. ועוד ידוע, כי בעוון

שמיטה ישראל גולין מארצם(שבת לג:), משמע מכאן שאם ישמרו השמיטה יישארו בארצם וע"י זה יקרבו את

הגאולה. וכן גם בשבת, כמו שכתוב(שבת קיח): אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים.

נמצא, שהעליונים והתחתונים תלויים בשבת ובשמיטה כי הם מקור האמונה והברכות.

וע"פ האמור לעיל, היינו שהשבת היא בחינת שמיטה וקיימת הקבלה והתאמה בשמירת השבת והשמיטה,

יוסף לי ה' אור להתבונן בסוד הקשר בין השבת לשמיטה. ואפשר לומר אולי שבסוף השנה השביעית יעלו

לרוב מספר השבתות בשנה 52 במכפלת מספר השנים בסיום השביעית(52*7=364) כמניין מספר הימים

בשנה, כלומר שנמצא בתווך בין שנה חסרה לשנה שלמה. וזה רמוז  במילה 'שמיטה' שעולה בגימטרייה

עם הכולל כמניין 'שנה'. מה שירמוז להשלמת שביתת הארץ העליונה כידוע, לשנה שלמה בתום השנה

השביעית בארץ התחתונה, כי זה כנגד זה עשה ה'. וכל מה שיש בארץ התחתונה קיים גם בעליונה ברובד

הרוחני. ובעת הזאת דייקא, יושלם הייחוד בין הארץ התחתונה לארץ העליונה, ותהיה שביתה ומנוחה

בעליונים ובתחתונים לחיי העולמים.

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

מי שיש לו אמונה חייו חיים, אבל בלא אמונה חס ושלום אין לו חיים כלל, כי אין אדם שלא יעברו עליו תלאות

רבות והרפתקאות וצרות, כי אדם לעמל יולד, וכשיש לו אמונה, אזי אפילו כשבאים עליו ייסורים וצרות חס

ושלום יוכל לנחם את עצמו כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והיסורין הם לטובה ולכפרה, כי כל

מה שעושה השם יתברך בוודאי לטובה גדולה. אבל מחקר שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה אין לו למי

לפנות, ואין לו במה להחיות את עצמו ולנחם את עצמו, על כן אין לו שום חיים כלל, מאחר שהולך בלי השם

יתברך ובלי השגחה רחמנא ליצלן, אבל ע"י אמונה חייו טובים תמיד כנ"ל(סימן אמת ואמונה, אות נז). 

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

           ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                                ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה              

                                            ולע"נ הרה"ג יעקב יוסף בן מרגלית, תנצב"ה