בפרקים ל"ט ומ' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", הסביר רבנו הזקן, מקום ומדריגת העולם שבו עולות הנשמות על ידי תורתן ועבודתן, והסביר, שזה תלוי באיזו כוונה (של אהבת ה' ויראת ה') נעשו תורתן ועבודתן: אם הן היו באהבה ויראה (שכליות) שנוצרו משכל והתבוננות בגדלות ה' - הן עולות בעולם ה"בריאה" שהוא עולם ההשגה; ואם האהבה והיראה הן טבעיות (שהן בטבע בבני ישראל) - הן עולות בעולם ה"יצירה" שהוא עולם המדות.
כן אמר רבנו הזקן, שהתורה והעבודה עצמן עולות ב ספירות, שהן בחינת האלקות של העולמות.
אך, כל זה הוא כשהתורה והעבודה באות מתוך כוונה לשמה - מצד אהבה ויראה - הרי בהתאם לכוונה כך היא העליה - בעולם ה"בריאה" או בעולם ה"יצירה" וכו'; אך, כשהתורה איננה לשמה, כש חסרה הכוונה לשמה (למרות שאין זה "שלא לשמה", לשם פניה (שהפניה מתלבשת בתורה ואינה מרשה לה לעלות), אלא ש חסר ה"לשמה" של אהבת ה' ויראת ה' (שהוא לומד סתם, כי כך הרגילו אותו)), אין הלימוד שלו עולה בספירות של העולמות, שהספירות הן אלקות ו"בלא דחילו ורחימו לא יכלא למיקם קדם הוי"' (בלי אהבה ויראה אין זה יכול לעמוד לפני ה', שיעלה לאלקות), אלא הוא עולה בחיצוניות העולמות, מקומם של המלאכים.
על כך הביא רבנו הזקן מרבי חיים וויטאל, שאומר (ב"שער הנבואה" פרק ב'), שעל ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ועל ידי מצוות שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"עשיה".
"בלי כוונה" היינו בלי כוונה לשמה הבאה מצד אהבה ויראה, אך אין זה שזה בלי מחשבה וכוונה כלל, כפי שרבנו הזקן מציין זאת שם במלים "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה ", שבהתאם לביאורו של אבי הרבי, הגאון הצדיק המקובל הרב ר' לוי יצחק נשמתו עדן הכוונה היא, שכיוון שהמלאכים הם בעלי חומר וצורה, הרי זה מורה, שהתורה שממנה נבראו המלאכים, יש בה גם "חומר" וגם "צורה", כלומר, הלימוד בדיבור יש בו גם מחשבה וכוונה (שהן ה"צורה"); אלא "בלי כוונה" היינו, בלי כוונה "לשמה" הבאה מאהבה ויראה.
על כל פנים, הרי מתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה". היינו, שהתורה "עולה" בעולם ה"יצירה", ומעליה זו של התורה נבראים שם מלאכים.
על כך נשאלת השאלה: בתפלה אין אנו מוצאים כך: כשהתפלה היא בלי כוונה - היא נדחית למטה, כיצד, איפוא, בשעה שהתורה והתפלה הן בכוונה - משתוות תורה ותפלה במדריגה בה הן עולות (שאם הכוונה היא כזו שיש לה שייכות לעולם ה"בריאה" - העליה גם של תורה וגם של תפלה היא בעולם ה"בריאה"; ואם הכוונה היא כזו שיש לה שייכות ל"יצירה" - העליה היא ב"יצירה"), ואילו כשהן שלא בכוונה, קיים הבדל בין תורה לתפלה, שבתורה היא עולה בעולם ה"יצירה" ונבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ובתפלה שלא בכוונה היא נדחית למטה?
בנושא זה דן רבנו הזקן ב"קונטרס אחרון" שנלמד להלן:
להבין מה שכתוב בשער היחודים פרק ב, -
"שער היחודים" של רבי חיים וויטאל (כפי שנדפס ב"שמונה שערים" המצויים בידנו) הוא חלק מ"שער רוח הקודש". וכפי שהעיר הרבי (באחת משיחותיו הקדושות), כתוב בהקדמת "שער היחודים" שהוא מתחלק לכמה "שערים" ("שער הנבואה", "שער רוח הקודש" ו"שער תיקון עוונות"). והרבי העיר על דיוקו של רבנו הזקן, שבפרק מ' ב"תניא" הוא מציין על ענין אחד (שהוא מביא מ"שער היחודים") שזה ב"שער הנבואה", ועל ענין שני - שהוא ב"שער היחודים". בהתאם לכך, נדרשת הסברה, מדוע בפרק מ' וכשהוא מדבר על הענין שמ"תורה שלא לשמה" נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה" - הוא מביא זאת מ"שער הנבואה" פרק ב'. דעל ידי תורה שלא בכונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ושם הביא מהזהר פרשת שלח: -
שמשם מסתבר, "דלית קלא דאתאביד כו' -
אין קול הנאבד מהעולם, אלא באיזה מקום שהוא נשאר הקול, וכפי שהוא מביא שם מהזוהר, שאפילו הקול של הכאה במקל יש לו השפעה, עד להשפעה על קול אחר שנשאר באיזה שהוא מקום בעולם, בר קלא דאוריתא וצלותא דסליק ובקע כו'". -
להוציא קול התורה והתפלה שעולה ובוקע את הרקיע, הרי שאין קול התורה והתפלה נשאר למטה - אלא הוא עולה למעלה. והנה, מכונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכונת התורה, -
משתוות הרי תורה ותפלה בענין העבודה והכוונה, ששתיהן עולות באותה מדריגה - בעולם ה"בריאה", ובלא כונה נדחית -
התפלה, למטה לגמרי, כמו שכתוב בזהר פרשת פקודי דף רמה עמוד ב: "גו רקיע תתאה כו' -
כשהתפלה אינה "יאה" (בלשון הזוהר), כלומר, שהיא בלא כוונה, היא נדחית ב"רקיע תתאה" (תחתון) מהרקיעין תתאין ש"מדברין גו עלמא". וכפי שאומר שם להלן בזוהר: דאקרין צלותין פסילאן כו'", -
הנקראות תפלות פסולות, ועין שם פרשת ויקהל דף רא עמוד ב: -
שם אומר הזוהר, "אי היא מלה כדקא יאות כו'". -
אם המלה (של תפלה) היא כדבעי (כלומר, התפלה היא בכוונה - הממונה "נשיק לה" (מנשק אותה) ומעלה אותה למעלה). מכך מובן, שרק כשהיא "כדקא יאות" (כדבעי - בכוונה) היא עולה למעלה, אך כשהתפלה היא שלא בכוונה - אין היא עולה למעלה. נשאלת הרי השאלה, כיוון ש עם כוונה משתוות התורה והתפלה, מדוע, איפוא, כשחסרה הכוונה, נבראים מהתורה מלאכים בעולם ה"יצירה" (שכן באותו עולם עולה התורה), ואילו התפלה נדחית למטה, ברקיע תתאה?אך ההפרש בין תורה -
שלא בכוונה, לתפילה שלא בכוונה מובן מאליו, כי לימוד התורה -
כשאומרים שהוא שלא בכוונה, היינו ש- הוא מבין ויודע מה שלומד, דבלאו הכי לא מיקרי למוד כלל, -
בלי זה אין זה נקרא לימוד כלל, רק -
לימוד שלא בכוונה הוא, שלומד סתם, בלא כונה לשמה -
הבא מאהבת ה' שבלבו בבחינת גלוי, -
שכך צריך להיות לימוד התורה לשמה - שמצד האהבה הגלויה שבלבו להקדוש ברוך הוא - הוא לומד תורה, אך אצלו אין הדבר כך, רק מאהבה המסתרת הטבעית, -
אהבה זו בלבד שוררת אצלו בשעה שהוא לומד תורה, אך חסרה בו אהבה שתהיה גלויה בלבו, שאהבה זו תביא אותו ללמוד את התורה שהוא לומד, אך אינו לומד שלא לשמה ממש -
שהלימוד יהיה מצד פניה להתגדל - שיקראו לו "רב" וכדומה, כו', דהא לא סליק לעילא מן שמשא, -
סוג לימוד כזה אינו עולה למעלה מהשמש, כמו שכתוב ב -
זוהר פרשת ויחי דף רכג עמוד ב, -
שמה שהפסוק אומר: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אין הכוונה לעמל התורה ש"לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש. לאחר מכן הוא אומר שם, שאפילו "עמלא דאורייתא" (עמל תורה), אם זה "בגין יקרא דילי"' (בשביל יוקרו וכבודו העצמי), הוא גם כן "תחת השמש", שכן, אין זה עולה למעלה, והיינו משום שמחשבתו וכונתו -
שהוא עושה זאת לשם פניה של כבוד וכדומה, הן מתלבשות באותיות הדבור -
בדברי התורה שביטא בדיבורו, ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא. -
לעלות למעלה - הפניה של קליפה עוצרת את אותיות הדיבור של תורה מלעלות למעלה, והכי נמי -
וכן גם כאן בתפלה שלא בכונה, -
דפיה"מ - אבל זה לא משווה אותה צלותא פסילאה - כיון דיש אצלו כוונתו הכללית - לשמים. וזהו דממשיך ומבאר -
שמחשב מחשבות זרות -
שלא מפיה"מ - דמ"ז זו מתלבשת בהדבור וממשיכו למקומה כו' למטה כו' 6 - כלומר, בלי הכוונה של פירוש המילות, שאינה עושה את התפלה - פסולה, כיוון שיש לו הכוונה הכללית, שהוא מתפלל לשם שמים, אלא שמחשב מחשבות זרות, כלומר, מחשבות שלא מפירוש המילות - הרי מחשבה זרה זו מתלבשת בדיבור ומורידה אותו למטה - מחשבות זרות אלו אינן מרשות לאותיות התפלה לעלות למעלה, (אלא מפני שכונתו לשמים, -
הוא הרי מתפלל להקדוש ברוך הוא, אלא שמתערבות מחשבות זרות בתפלתו, לכך -
לכן, יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות, -
מהמקום שאליו נדחתה, כשמתפלל בכונה אפלו תפלה אחת מלקטת מתפלות כל השנה, -
ביום אחד התפלל חלק אחד מהתפלה בכוונה, וביום שני - חלק שני, וכו', הרי כשמתאספות יחד, מכל התפלות שבמשך שנה שלימה, תפלה אחת בכוונה - עולות אז כל התפלות של כל השנה, כמו שכתוב במקדש מלך פרשת פקודי). -
על כל פנים, הרי, שתורה שלא בכוונה, היא למעלה בפרט אחד, מאשר תפלה שלא בכוונה, שמתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ואילו תפלה שלא בכוונה נדחית למטה. מצד שני, כאשר ה"שלא בכוונה" של תורה מבוסס על ענין שאינו מרשה לה לעלות למעלה (שזוהי פניה) - היא אז למטה מתפלה שלא בכוונה, שכן, בתפלה - כשהוא מתפלל, לאחר מכן, תפלה בכוונה, כולל גם תפלה אחת מלוקטת מתפלות שנה שלימה - עולה שוב התפלה למעלה; ואילו בתורה הרי גם כשהוא חוזר עליה בכוונה לשמה, אין זה מועיל לתורה שלמד מתוך פניה - אלא עליו לעשות תשובה, ועד שהוא עושה תשובה - התורה היא בגלות בקליפה שממנה באה הפניה. אלא, כיוון שכל יהודי הרי סוף כל סוף יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח" - לכן, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה" (כולל "שלא לשמה" של פניה), שכן, סוף כל סוף הרי יהיה "בא לשמה", כשיעשה תשובה, כפי שמסביר רבנו הזקן בסוף פרק ל"ט ב"תניא".
