ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – לדמותו של אברהם אבינו

 "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל לג, כד) - שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל-יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" - כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם" (הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא)

סיפורו המופלא של אבי האומה, אברהם אבינו עליו השלום, מתחיל בפניה סתמית ומפתיעה של הקב"ה אליו כשהרקע להופעתה נעדר. וכשם שסיבת הפניה מעורפלת, כך גם תוכנה של הפניה לוטה בערפל. מדוע אברהם צריך לעזוב את כל היקר לו ואת כל המציאות אליה הוא קשור? לאן מתכוון אלוקים להוביל את אברהם? חלל זה שהמקרא משאיר, מתמלא עד מעל לגדותיו בסיפורי המדרש העשירים והמרתקים על דרכו של אברהם אבינו אל השם יתברך כרקע וכגורם לפנייתו של הקב"ה אליו.

אברהם אבינו, בן לעובדי גילולים, איננו פועל מכח מסורת ומרציפותה של מורשת. אין לו אילן יוחסין להתלות בו, ואין לו דרך סלולה שכל שנותר לו הוא להמשיכה. אברהם מתחיל בעצמו, לבדו, מן ההתחלה. וכך כתב ר' אלימלך מליז'נסק (תלמיד המגיד ממזריטש תלמידו המובהק של הבעש"ט, ומפיצה הראשי של החסידות בגאליציה ופולין):

"דהנה יש שהוא צדיק מחמת זכות אבותיו או מחמת שהוא תמיד בין הצדיקים. אבל באמת צריך האדם שלא להשגיח על זה הן הצדיק בן צדיק לא ישגיח על זכות אבותיו לאמר שזכות אבות יעמוד לו ולא יתאמץ בעבודת הבורא מחמת זה לא ישגיח על זה רק צריך אימוץ וחיזוק גדול בעבודתו יתברך. והן הצדיק שאינו בן צדיק אל יתיאש עצמו לאמר מאחר שאין לו זכות אבות לסייע לא יוכל להגיע לעבודת הבורא יתברך, אל יאמר כן רק יעבוד השם יתברך באמת. והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, רק לחשוב שהשם יתברך עושה לו כל זאת שמסייע לו" (נעם אלימלך, פרשת לך לך).

ר' אלימלך מדבר על סכנת הניוון מחד וסכנת הייאוש מאידך הנגרמות מן המושג 'זכות אבות'. זכות האבות עלולה לייאש את מי שאיננו צאצא וענף לבעל שם מלנסות ולהגיע לגדולות. ר' אלימלך מזכיר לכולנו כי אברהם אבינו היה בן של עובדי עבודה זרה. ואף על פי כן, זכה אברהם לייסד אומה ולהגיע מכח עצמו אל ההכרה השלמה בהשם יתברך. (אמנם ר' יהודה הלוי, מבקש לשלב את אברהם אבינו בשושלת ארוכה של סגולה, מן האדם הראשון. את עובדת קיומם של תרח, נחור ואחרים בשושלת זו, הוא מסביר בעזרת רעיון הגרעין והקליפה, ובעזרת רעיון הסגולה הפוטנציאלית שאיננה באה לידי ביטוי, ושאף אדם רשע, יכול להיות 'נשא סמוי' של אותו גרעין סגולי. אולם ר' אלימלך מבקש דווקא לחדד את הראשוניות והחידוש שבהתקרבותו של אברהם אבינו מכח עצמו ולא מכח מורשתו.)

אולם ר' אלימלך מזכיר בדבריו גם את הצד השני. זכות אבות איננה יכולה להוות 'תעודת ביטוח' לקירבה להשם יתברך. גם מי שזכה לזכות זו, חייב לעמול ולהתאמץ על מנת להתקרב. ירושת מעמד מכח היותך בן ונכד לבעל שם, עלולה להביא לניוון ולוויתור עצמי.

נדמה כי אפשר להרחיב טענה זו אף יותר. כל תורתו של אברהם, באה לו בבחינת יש מאין. אברהם ייסד את האמונה בבורא עולם עוד טרם נגלה זה אליו, על פי דעתו ועל פי שכלו וללא מסורת וקבלה. נשאלת השאלה, האם מודל זה של חידוש והתחדשות מכח התבונה העצמית הוא מודל לחיקוי גם עבורנו ביחס לאמונתנו לימודינו ודרכנו? הסכנה שבהתחדשות ללא זיקה ישירה ומוחלטת למסורת ברורה וגלויה לעין, וישנן סיבות טובות לחלק בינינו לבין אברהם:

ראשית, חלוקת הדרגות והפער התהומי בין מעלתו של אברהם למעלתנו.

שנית, ניתן לראות בהתחדשותו של אברהם ענין של כורח כתוצאה מהעדר מסורת, אולם משעה שזכינו אנו למסורת ולמורשה, אין לנו ענין בהתחדשות.

במקום אחר, מחדד ר' נחמן את ערכו המוסף של החידוש:

"מי שזוכה לחדש איזה דבר בתורה, אמר בלשון תמה וחדוש: מהיכן לוקחין החדוש? כי באמת ענין חדושין מי שזוכה לחדש הוא דבר נפלא ונעלם מאד מאד, כי מהיכן לוקחין זאת? והמובן מדבריו היה שבזה שזוכין לחדש, בזה רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש. כי בתחילה לא היה יודע כלל זאת החדוש, רק עכשו הוא לוקח ושואב ממקור החכמה שהוא בחינת אין, הינו מאין סוף. ובזה אנו רואין בעיני השכל התגלות הבורא יתברך" (שיחות הר"ן רמה).

כשאדם לומד את דברי רש"י ומשננם הוא בעצם משמר את הקיים, ולכל היותר אם הוא יצירתי הרי הוא בבחינת יוצר יש מיש. אולם המחדש מדעתו, קובע ר' נחמן, הרי הוא יוצר יש מאין. ומי שזוכה לחדש חידושים מתוך קרבה לד' יתברך ומתוך מודעות לנוכחותו, הרי שהחידוש הוא בבחינת התגלות. השתתפותנו עם בורא עולם במעשה הבריאה, קובע ר' נחמן, איננה רק בחרישה, זריעה ובקיום הצו האלוקי פרו ורבו. 'המחדש בכל יום תמיד', קובע ר' נחמן, גם בתורה, ואנו בבחינה זו עימו.

נדמה, כי התשתית לקביעה מדהימה זו של ר' נחמן מונחת בהבנה כי נוכחותו של הקב"ה איננה רק בדפי הגמרא עצמם, ואפילו לא רק בנפשם של גדולי האומה. נוכחות זו נמצאת אצל כל אדם ואדם.

"לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנַי (תהילים כ"ז) פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: בִּשְׁלִיחוּתְךָ. כִּי עִקַּר הָאֱלֹקוּת בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ע"ג): "צוּר לְבָבִי" כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר (סִימָן מט) וּמִי שֶׁהוּא "בַּר לֵבָב" (שָׁם כ"ד), בִּבְחִינַת (שָׁם ק"ט): "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי", יוּכַל לֵידַע עֲתִידוֹת, עַל-יְדֵי מַה שֶּׁהַלֵּב אוֹמֵר לוֹ, שֶׁהוּא דִּבְרֵי ה' מַמָּשׁ. וְזֶהוּ "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנַי", 'לְךָ בִּשְׁלִיחוּתְךָ' כַּנַּ"ל. כִּי מַה שֶּׁהַלֵּב אוֹמֵר, הֵם דִּבְרֵי ה' מַמָּשׁ כַּנַּ"ל, וְהָבֵן" (ליקוטי מוהר"ן קמא קלח).

הלב הוא מקורם של הדברים המחודשים מאיתנו אולם לב זה, הוא שופרו של הקב"ה המתגלה דרך כל אדם ואדם המעיין בתורה. אמנם תהליך הקשבה זה זוקק בירור וזיכוך, אולם אל לו לאדם להימנע בשל כך מהנסיון. הישמטות מנסיון זה בתואנה כי אנו איננו גדולים ואנו איננו ראויים, ואנו איננו אברהם אבינו, הרי הוא מעילה 'בשליחותך', שעליה מדבר רש"י בפירושו לפסוק המובא בראש התורה הנ"ל. הלב הניטע בקרבנו מקבל על עצמו שליחות להיות שופרו של השם יתברך ואל לנו להתעלם משליחות זו. נדגיש כי ר' נחמן קבע גבולות ברורים לחידוש - שלא יעשה לעצמו דין.

אברהם אבינו בהיותו נעדר מסורת, מחדש הכל מדעתו, עד לרגע התגלותו של הקב"ה אליו, אולם נדמה כי בהיותו של אברהם שקוע עמוק בבוץ העבודה הזרה שבקרבה הוא צמח, עליו לעשות צעד מקדים משמעותי כדי להתנתק מן המציאות שבקרבה הוא חי. ר' יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידיו הגדולים והמובהקים של הבעש"ט, כתב (תולדות יעקב יוסף, לך לך א):

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול וגו'. והספיקות יבואר אחרי זה. דכתב הרמב"ם בפרק ו מהלכות דעות (ה"א) וז"ל: דרך האדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר חביריו ואנשי מדינתו, לכך צריך להתחבר לצדיקים ולהתרחק מן הרשעים ואם אנשי מדינתו רעים ילך למדינה שאנשיה צדיקים, ואם כל המדינות וכו', או שאינו יכול ללכת וכו', ישב לבדו. ואם אינם מניחין אותו וכו' ילך למדבר, כמו שכתוב מי יתנני במדבר מלון אורחים (ירמיה ט, א). ובזה יובן לך לך מארצך מהמדינה, ולישב בבית מולדתך, וכשתראה שאינן מניחין אותך להתנהג בדרך הישר, התרחק עוד ממולדתך גם כן ולהתבודד בבית אביך, ואם אינך יכול לעבוד ה' בהיותך עמם התרחק עוד מבית אביך גם כן אל הארץ אשר אראך".

ר' יעקב יוסף מפולנאה מדבר על מהלך ההתבודדות שלעתים נתבע האדם לעשות על מנת להתקרב להשם יתברך, ומבחינה זו אין גבול להתנתקות הנתבעת ממנו. האדם צריך לחפש את האקלים והסביבה שתאפשר לו להתקרב אל השם יתברך, וכשיגיע אליה - שם יקבע את מקומו. לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך - אלו הן 'התחנות' שבהן צריך אברהם לנסות ולראות האם הן מאפשרות לו לעשות את השינוי והמהפך המתבקשים.

ר' יעקב יוסף מתאר בדידות נוראה, 'מי יתנני במדבר מלון אורחים'. האדם מבקש מקום אחד, שבו יוכל להיות הוא, שבו יוכל לשבת ללא מלחמה, שבו הוא ירגיש בבית, ולעתים הוא איננו מוצא, והרי הוא כאובד בדרך.

'ארמי אֹבֵד אבי', אומרת התורה (דברים כ"ו) ומפרש הרשב"ם כי מדובר באברהם אבינו. ראשית דרכו של אברהם היתה כארמי מבית תרח שהיה אובד. ניתוקו של אברהם מכל התרבות ומכל המסורת שבקרבה גדל, הותירה אותו לבדו, אובד בעולם, ללא מקום וללא בית. ואף על פי כן לא התייאש מחיפוש דרכו ואמונתו.

על פי דברים אלו, מתפרשת הקריאה אל אברהם 'לך לך' כצו אלוקי, על האדם להיות מוכן לשלם את מחיר הבדידות הנדרש לעתים במסגרת ההתקרבות אליו יתברך. עליו להתנתק מנורמות, מדפוס חיים, מסביבה אורגנית שבקרבה הוא צמח, ולהתעלם לחלוטין מן המבקרים והמצביעים עליו כמוזר וכחריג, נדמה כי מדובר במודל עקרוני, שצריך להיות נר לרגליו של כל המבקש להיכנס לעבודת השם כפי שמתאר ר' נחמן:

"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל ל"ג) - שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל-יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה' וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל-יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" - כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם" (הקדמה לליקוטי מוהר"ן תנינא).

המסר מורחב כאן הרבה מעבר לסיטואציה הספציפית של אברהם. ר' נחמן, בדבריו, מבקש להכשיר את הדרך, ולחזק את ידי כל המבקש ללכת בדרך חדשה שעניינה התקרבות להשם יתברך, ובמסגרת הליכה זו עליו לעמוד מול התנגדות סביבתית. הדבר נכון עבור הגרים המבקשים להצטרף לעם היהודי ונאלצים לעזוב את דתם ולעתים אף לטרוק דלת. הדבר נכון עבור המבקשים להצטרף לחבורת המאמינים מקיימי התורה ומצוותיה ונאלצים לעזוב בית חילוני.

'אחד היה אברהם בעולמו' ואף על פי כן לא נרתע מללכת בדרכו על אף שבהליכה זו הפך עצמו אברהם לזר ומוזר בעיני העולם כולו. כל אדם המבקש להתחיל מהלך רוחני נאלץ להשיל מעליו את המבטים ואת ה'מניעות' הרבות שהחברה והסביבה מזמנות לו בשל חוסר נכונותן לקבל שינוי והתחדשות.

אברהם אבינו הוא המופת והסמל ליכולת להתייצב מול החברה ולא להירתע ולא לגור מפני איש, כך עמד אברהם, על פי חז"ל, מול אביו, מול החברה ואף מול מנהיגה - המלך נמרוד. מתוך יכולת זו, צומחת לעתים סיטואציה של בדידות. האדם משתחרר מכבלי החברה, אולם הוא נותר לבדו. לבדידות זו ישנה השלכה על יכולתו של האדם לפתח הקשבה עצמית ונאמנות לשורשו. וכך כתב ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב, תלמידו המובהק של ר' נחמן וסופרו, מחבר 'ליקוטי הלכות':

"וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְאַבְרָהָם שֶׁמְּרַמֵּז בָּזֶה לְכָל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם לֶךְ לְךָ שֶׁמַּזְהִיר אֶת הָאָדָם שֶׁיֵּלֵךְ לְעַצְמוֹ, כִּי עֶצֶם הָאָדָם מַה שֶּׁנִּקְרָא אֲנִי הוּא רַק הַנְּשָׁמָה... וְזֶהוּ שֶׁמַּזְהֶרֶת הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם, לֶךְ לְךָ שֶׁתֵּלֵךְ לְךָ לְעַצְמְךָ, הַיְנוּ לִמְקוֹר נִשְׁמָתְךָ שֶׁכָּל הִלּוּכֲךָ וּנְסִיעָתְךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ בְּזֶה הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם תְּכַוֵּן לֵילֵךְ לְךָ בְּעַצְמְךָ הַיְנוּ לִמְקוֹר נִשְׁמָתְךָ שֶׁזֶּה עִקַּר עֶצֶם הָאָדָם שֶׁמְּדַבְּרִים עִמּוֹ" (ליקוטי הלכות, שבת ז).

ר' נתן, כדרך רבים בחסידות, מבקש להעמיק את משמעות הביטוי 'לך לך'. לְךָ, מפרשים רבים בחסידות, הכוונה אל עצמך. אברהם נתבע לעזוב את הכל על מנת ללכת ולחפש את שורשו, את מהותו. אברהם נאלץ להתנתק מן הסביבה כדי למצוא את מהותו הפנימית והייחודית, ומשעה שאדם מוכן להתנתק מן הסביבה ולוותר על השתייכותו, מופנות פניו פנימה והוא נתון להקשבה עצמית ולחשיפה פנימית.

כל אדם נתבע, על פי החסידות, להיות עצמו, ללכת אל עצמו, להקשיב לעצמו, ולעתים הקשבה זו מחייבת בדידות או לפחות התבודדות, וכשלרגע קט מסירים את המולת החברה, יכול האדם להטות אוזן אל רצונותיו מאווייו ושאיפותיו.

מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il