"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח)

יותר ממאתיים שנה הם חיכו לרגע הזה, והנה הוא בא. בני ישראל, עבדים במצרים, עמדו לצאת לחופשי. בני ישראל עומדים על סף הדרור. משה, מנהיגם, אסף את כולם והתכונן לפנות אליהם בדברים. מה יאמר להם בצומת גורלי זה, צומת הולדתו של עם? יש דברים רבים שהוא יכול לומר. הוא יכול לדבר איתם על חופש, על קץ השעבוד, על יעד המסע שהם יוצאים אליו, סכנות המסע. כל אחד מנושאים אלה היה יכול לשמש בסיס לנאום מרשים של מנהיג דגול, ההולם את חשיבותו ההיסטורית של היום הזה בחיי האומה.

משה לא בחר אף לא באחד מהם. הוא דיבר על דברים אחרים. על ילדים, ועל העתיד הרחוק, ועל החובה להנחיל את הזיכרון לדורות שטרם באו לעולם. שלוש פעמים בפרשה הוא חוזר לנושא הזה:

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם... וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹודָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כה-כז)

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח)

"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, יד)

בעומדם לצאת לחופשי מתבשרים אפוא בני ישראל שעליהם להיעשות אומה של מחנכים. התורה מלמדת אותנו כאן שחירות משיגים לא בשדה הקרב, לא בזירה הפוליטית ולא באולמות בתי המשפט המקומיים או הבין לאומיים - אלא במחשבותיהם וברצונותיהם של אנשים. כדי להגן על מדינה דרוש צבא, אולם כדי להגן על חברה חופשית דרושים בתי ספר. דרושות משפחות ומערכות חינוך המנחילות ערכים מדור לדור, כך שערכים אלה לעולם אינם אובדים, אינם מטשטשים ואינם ננטשים בייאוש.

היהדות מייחסת ערך גבוה ללימוד ונותנת לחינוך מעמד גבוה יותר בסדר העדיפות הקהילתי, נביא שתי דוגמאות:

"מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות. ואם לא הושיבו מחרימין את העיר. שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ב, א).

"רבי יהודה הנשיא שלח את רבי חיא ורבי אסי ורבי אמי שיעברו בערי ארץ ישראל ויתקנו ספרים ומלמדים. הגיעו למקום אחד ולא מצאו לא ספר ולא מורה. אמרו לתושבים: 'הביאו לנו את שומרי העיר'. הביאו להם את הממונים על השמירה, אמרו להם: 'אלה הם שומרי העיר? אלה הם מחריבי העיר!' אמרו להם: 'ומיהם שומרי העיר?' אמרו להם: 'הספרים והמורים' " (תלמוד ירושלמי, חגיגה א, ו. מתורגם מארמית).

חופש אמיתי, חירות, הוא היכולת לשלוט בעצמך בלי שתצטרך להישלט בידי אחרים. בלי קבלה מרצון של קוד מוסרי, החירות נעשית להפקרות והחברה עצמה נהיית לזירת קרב בין דחפים ותאוות סותרים.

הודות לתורה, היהודים לא שכחו אף פעם שהחירות היא מיזם חינוכי שאין לו סוף, שבו הורים, מורים, בתים ובתי ספר שותפים כולם בדו שיח בין דורי. תלמוד תורה היא יסודה של היהדות, שומרי החומות של מורשתנו ותקוותנו.

זו הסיבה לכך שהמסורת היהודית, ברצותה להכביר על משה רבנו את הכבוד הנעלה ביותר שישנו, לא קראה לו "גיבורנו", "נביאנו" או "מלכנו". היא קראה לו פשוט "משה רבנו", משה מורנו. כי החינוך הוא הזירה שבה מוכרע, לטוב ולרע, הקרב למען חברה טובה.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"