ב"ה

הגותו של רבי נחמן מברסלב – חותם בתוך חותם

"דַּע שֶׁיֵּשׁ חוֹתָם וְיֵשׁ חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם הוּא כִּי יֵשׁ מוֹכִיחֵי הַדּוֹר וְהֵם בְּחִינוֹת רַגְלִין וְנִקְרָאִים רַגְלִין עַל שֵׁם שֶׁהֵם לִמּוּדֵי ה' הַיְנוּ שֶׁלּוֹמְדִין כִּבְיָכוֹל אֶת ה' שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ עֵצוֹת וְהֵם הוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחָם וּלְהַחֲזִירָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים בְּחִינוֹת רַגְלִין עַל שֵׁם הָעֵצָה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י עַל "וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" 'הַהוֹלְכִים אַחַר עֲצָתְךָ' וְעַל שֵׁם הַהֲלִיכָה שֶׁהוֹלְכִים בִּשְׁלִיחוּתוֹ לְהוֹכִיחַ כַּנַּ"ל... כְּשֶׁנִּגְלֶה לָהֶם הַדִּין תּוֹרָה הוֹלְכִים וּמוֹכִיחִים הַדּוֹר כְּדֵי לְהַחֲזִירָם לְמוּטָב לְהַמְתִּיק הַדִּין וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מוּסָר נִזְהָרִין לְהַחְתִּים וּלְהַסְתִּיר שֶׁלּא יִינְקוּ מִמֶּנּוּ הַחִיצוֹנִים בִּבְחִינַת: "וּבְמסָרָם יַחְתּם" וְעַל שֵׁם זֶה הֵן בְּחִינַת חוֹתָם וְאֵלּוּ הַלִּמּוּדֵי ה' מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" כִּי הוֹלְכִים לְפַשֵּׁר וְלַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּלְפָנָיו יִתְבָּרַךְ מַקְטִינִים הַדָּבָר וּמַמְלִיצִים טוֹב בַּעֲדָם, וְלִפְנֵי יִשְׂרָאֵל מַגְדִּילִים הַחֵטְא מְאד, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ אֵצֶל משֶׁה שֶׁאָמַר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "לָמָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ" וּלְיִשְׂרָאֵל אָמַר: "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדלָה" וּכְשֶׁהָרָע שֶׁל הַדּוֹר גּוֹבֵר עַל הַחוֹתָם הַנַּ"ל וּמְקַלְקֵל אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי נִתְקַלְקֵל שְׁלוֹם הָעוֹלָם וְנַעֲשֶׂה גֵּרוּשִׁין וּמַחֲלקֶת בָּעוֹלָם הֶפֶךְ הַשָּׁלוֹם בִּבְחִינַת "וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ" כִּי מֵחוֹתָם נַעֲשֶׂה נִדַּת כִּי הֵם בְּמִסְפָּר הַשָּׁוֶה, כַּמּוּבָא"  (ליקוטי מוהר"ן, תורה כב)

"מוֹכִיחֵי הַדּוֹר וְהֵם בְּחִינוֹת רַגְלִין": הרגליים הן הסוף של הגוף והן מבטאות את קצה ישותו של האדם, שם נמצא הגבול שלו ומצידו השני מתחילה מציאותו של הזולת. נקודת הסוף שלי היא בעצם ההתחלה שלך. אדם המוכן להכיל את הסופיות של עצמו, מסוגל גם לעמוד נוכח הווייתו של האחר ומשם יכול הוא גם לקבל תוכחה. אם בענווה מכיר אדם בסופיות של עצמו, בקצה גבול יכולתו, יודע כמו הרגליים למשש את הארץ, אזי מסוגל הוא גם להבין שיש גם אפשרות אחרת להבין את מציאות חייו וממילא הוא מסוגל לעמוד בפשטות ולקבל תוכחה.

אין פשוט מלהצליח להסתכל על המציאות לא רק דרך זווית הראיה הצרה שלי. זווית ראיה צרה, כמוה כעמידה על רגל אחת, עסוקה בעצמה ועל כן מטה לנפול. המצליח לקבל תוכחה, עמידתו יציבה ופשוטה, ביכולתו לקבל לא רק את דעתו שלו, אלא גם את דעת חברו, מכיל הוא בתוכו גם את זולתו, אין הוא עסוק בלהגן על עצמו, אלא מעמיד את עצמו גם על מה שמחוצה לו ועל כן יציבה עמידתו, כעומד על קרקע שמחוצה לו וכעומד על שתי רגליים- כך מקבל התוכחה. לעומתו, תפקידו של המוכיח הוא להצליח להעמיד את שומע לקחו על שתי רגליו, שישמע את התוכחה, אך לא ייפול.

אך ישנו רובד עמוק יותר של בחינת הרגליים – ניתן לומר שהרגלים מבטאות לא רק את מקומו של האחר בתודעת האדם, אלא הרבה מעבר לכך, את סיפה של התודעה, את קצה ההבנה, את המקום של הסתימות שהיא למעלה מטעם ודעת, את הסתימות העוטפת את המציאות במסך של הסתר, את אותה נקודה עיוורת  שהינה חלק מן הממשות של החיים החותמת את המציאות בחותם הרגליים - "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג', א), הינה שאלה המופנית אל הרגליים ה'באות והולכות' ומשאירה אותן עם מענה חתום מול סוד הקיום.

על נעלמותה של התכלית, היא היא חותם הרגליים, אפשר לספר את המשל הבא (מפי הרב מאיר שפיגלמן): עמדו שומרים באחת מתחנות הגבול הנידחות באיזו שהיא ארץ, ועמדו שם ושמרו על תחנת הגבול, מקום הפתח והמעבר בין הארץ שלהם לזו הסמוכה. פתאום הם רואים מישהו רוכב על אופניים ושורק. הוא מגיע אל תחנת הגבול ומבקש לעבור. השומרים רואים שעל האופניים יש שק, אז הם שואלים את הרוכב 'נו ומה יש בתוך השק?' והוא עונה 'רק חול'. 'אהה, רק חול, אתה מספר לנו, אנחנו נפתח ונראה'. פתחו פשפשו וחטטו וגילו רק חול וחול. 'בבקשה תעבור' הפטירו אחריו בשעמום. אחרי שבוע שוב עומדים שני השומרים ושוב אותו נהג אופניים נוסע, שורק, מגיע, 'מה יש לך שם מאחור?' 'חול' הוא אומר, 'חול אתה מספר', תקעו סכינים, חרבות, ושוב פעם רק חול, אין שום דבר. 'יאללה, תעבור'. כך עוד שבוע ועוד שבוע.  אחרי כמה שבועות אומרים לו אנשי הגבול – 'שמע, לא נעשה לך כלום, לא נגלה, רק תספר לנו מה אתה עם כל החול הזה?!'  עונה הוא להם בחיוך ממתיק סוד: 'אני בכלל מבריח אופניים!

אתה אף פעם לא יודע מה התכלית של הדבר, הרבה מאד פעמים אתה עושה משהו אחד ובעצם התכלית היא משהו אחר. אתה אף פעם לא יודע מה באמת המטרה של הדברים, למה באמת הם מופנים.

סיפור גורר סיפור, ומספרים על האדמו"ר מוויזניץ', שמגיע אליו יהודי שאמר לו: 'תשמע רבי, אני לא מצליח ללמוד, כל היום אני עובד וכשאני מגיע הביתה ופותח דף גמרא אני נרדם על הדף, אני לא מצליח ללמוד. מה אני אעשה?' אמר לו הרבי: 'ומאיפה אתה יודע ממה יש לה' יתברך יותר נחת רוח – מדף הגמרא שלך או מן הדמעות שאתה מזיל עליו? מי יודע'.

אדם נמצא בדרך ומי יודע לאן הוא הולך ומה תכלית דרכו? חותם!

אך מסתבר שהסתימות הזו איננה דבר שבדיעבד אלא מלכתחילה. פעמים רבות נראה שכדאי להסתיר את התכלית למענה עצמה. ניקח לדוגמא טיול כשמטרתו היא ליהנות או להתגבש, אם נתחיל לשאול את כולם: 'נו, אתם כבר נהנים? תיהנו כבר', 'נו, למה אתם לא מתגבשים כבר?!' וכו' אנו נוציא להם את האוויר מן המפרשים ונפספס את המטרה. במובן מסוים המטרה מושגת רק כשהיא באה בדרך אגב, במעין סוג של הגנבה, "הברחת אופניים", מקום שלא ברור ולא ידוע במכוון. דווקא הסתימות מאפשרת את החיות, את החופש של המטרה האמיתית, של התכלית האמיתית, של עומק הדברים. אם אנחנו נגלה את התכלית הזו מוקדם מדי, יהפוך ה"חותם" להיות "נידה", כמו שאומר ר' נחמן שמספרם בגימטרייה שווה. הדם המסמל חיים, זרימה וחיוניות פועל את פעולתו רק כאשר הוא חתום ונמצא בהסתר ובסוד. אך כשהוא גלוי וחשוף הינו דם שותת, הוא כבר סוג של טומאה, סוג של פצע, של דם זב, של משהו לא חי.

דווקא ההסתרה היא זו שמאפשרת את החיות, החיוניות והחופש של התכלית. יש הכרח שהתכלית הגדולה של החיים נעוצה בסתימות הזו שלמעלה מכל הבנה, מעבר למודעות, הנקודה העיוורת שבקיום האנושי. הנקודה הזו איננה רק שאלה פילוסופית ומופשטת אלא היא נוגעת וחודרת ממש לחיי היום יום. שאלת התכלית נמצאת בכל פינה ואתר: 'בשביל מה הלכתי לפה ומדוע הגעתי לכאן?!', מי יודע מה הרווחת אם נתקעת, או נפלת, מי יודע מה הרווחת בדרך כשהיית שם, אולי ללמוד קצת סבלנות, אורך רוח, ללמוד קצת אמונה, מי יודע מה אתה מגלה כשאתה נמצא בדרך. זוהי אופיה של הדרך, טומנת בחובה את הפלא, את ההפתעה, את החשיבה שמחוץ לקופסה, מחוץ לעצמך ומעבר לך.

לכן המוכיח, זה שמוכיח את העם, צריך לדעת להוכיח, אבל מצד שני צריך גם לדעת לשמור על החותם סתום. הוא מוכרח להשאיר מקום בטוח, סתום, כדי שיהיה לאדם אפשרות ללכת בעצמו. גם הקב"ה השאיר את העולם חתום כדי שנלך על הרגליים שלנו בעצמנו, שנוכל בעצמנו לשאול "מאין באת ולאן אתה הולך" ושנמצא את התשובה בתוכנו פנימה.

פעמים רבות, ככול שאדם נתקל בשאלות גדולות יותר וסתימות רבה יותר, הוא נדרש לתשובות גבוהות יותר המצמיחות רגליים שמסוגלות לעמוד על קרקע עמוק יותר ושורשית יותר.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

http://www.etzion.org.il/vbm/search_results.php?subject=ליקוטי+מוהר''ן&koteret=ליקוטי+מוהר''ן