המושג "מצרים" לדוגמה, הוא משורש "מיצר" וגבול וקשור עם המלה "צר", "צרה" וכד'. כך ש"מצרים" מייצגת הגבלה (רוחנית) עד כדי תחושת מאסר ואפילו יסורים. הדבר אינו נוגע רק להסטוריה של עבדות ישראל במצרים, אלא גם לכל מצב בחייו של יהודי, בו הוא חש "כלוא" בגלל מיצר כלשהו ואינו רואה כל מוצא. הוא איננו רואה את עצמו חופשי; הוא חש כבול.

לכל יהודי ה"מצרים" שלו, תלוי בדרגה בה הוא נמצא. המגבלות והקשיים של אדם שזה עתה החל את דרכו ביהדות, שונים לגמרי מן המיצרים של אדם בן שבעים המתקרב לדרגה של צדיק. לכל אחד מהם קשיים משלו, מיצרים משלו, אך הם שונים לגמרי. לגבי הראשון, זו יכולה להיות המשפחה: הליגלוג שבני משפחתו מלגלגים עליו וגישתם המחניקה אותו. הוא חושש מפני מה יאמרו הבריות. זהו מצב הלקוח ממציאות חייהם של אלפי אנשים, וזוהי מצרים אמיתית, מיצר אמיתי. לגבי השני הנמצא בדרגה גבוהה הרבה יותר, הבעיה שלו יכולה להיות חפצו לשבת בבדידות וללמוד תורה ולא לצאת ולהפיץ תורה ומצוות. הרבי קורא לסוג זה של מצרים, "מצרים דקדושה" - הגבלות בתוך תחום הקדושה - בניגוד ל"מצרים דקליפה" שהן הגבלות הבאות מן הצד המנוגד לקדושה, היינו היצר הרע, שהוא הנטייה המולדת, הטבעית, של האדם, לרע.

היצר הרע מופיע לאנשים שונים במסכות שונות. לאדם פשוט שדרגתו נמוכה, יכול היצר הרע להופיע במסווה של מאכל שאינו כשר, "מק דונאלד" למשל. אותו אדם שבשלב זה איננו מקפיד על שמירת כשרות ב100%-, והוא באמת רעב, יזהה מיד את היצר הרע בדמות מסעדה בלתי כשרה. עבור אדם אחר, אולי לא זה יהיה היצר הרע שלו, כי החולשה המסוימת הזאת, אולי אף פעם לא היתה לו, או אולי כבר התגבר עליה. היצר הרע שלו, יכול אולי להיות דחף עצום להתעלם מן הזולת, או לדבר לשון הרע על הזולת וכד'. התורה מכריזה באזני כל אחד ואחד: זכור את יציאת מצרים ולמד ממנה לקח מעשי לעבודת ה' היומיומית שלך.

המכות שהביא ה' על מצרים יתנו לנו רעיון, מה עלינו לעשות כדי להרוס או לשבור את מצרים הרוחנית שלנו. הבה נתבונן במכות לא כמאורעות הסטוריים, אלא כמסר הבא ללמדנו כיצד להתגבר על מגבלותינו הרוחניות. נבחן את שתי המכות הראשונות - דם, שבה כל מימי הנילוס הפכו לדם; וצפרדע - אלו הצפרדעים שהתרבו בפתאומיות והתפשטו על פני כל ארץ מצרים.

כאשר ה' הפך את כל מימי הנילוס לדם, היה זה דם אמיתי, לא מיץ פטל. מים, כידוע, הם קרים ורטובים. באופן כללי, קור מנוגד לקדושה, כי הקדושה קשורה עם חיים, בדיוק כמו שחוסר קדושה וטומאה, קשורים עם מוות. התורה אומרת "כי הדם הוא הנפש" של כל יצור חי. אם היתה ח"ו פציעה שגרמה איבוד דם רב ולבסוף למוות, יש צורך לקבור את כל החפצים שהוכתמו בדם, יחד עם המת בקברו, כי כאמור, הדם הוא הנפש. אם כן, הדם קשור מאד עם חיים. ההבדל בין חיים למוות הוא כמו החום מול הקור. כאשר הגוף קר, האדם אינו חי עוד. חיים תמיד קשורים עם חום. לדוגמה, יש אנשים שמתרגשים מאד כשהם צופים במשחק כדורגל, או שומעים קונצרט "רוק". אני מבינה שיש שם התרגשות רבה, התלהבות והשתוללות. והנה אנשים שמתלהבים מאד מקונצרט "רוק" או ממשחק כדורגל, או מדברים מסוג זה, בדרך כלל אינם מתלהבים כל כך מלימוד שיחה של הרבי. אנשים אחרים מתיחסים די בקרירות כלפי משחק כדורגל או "רוק": "לא איכפת לי אם מתקיים קונצרט "רוק"; לא איכפת לי אפילו אם זה מתקיים אצל השכן; אני לא עומדת לשלם פרוטה עבור זה; אפילו אם יתנו לי כרטיס חינם, אין לי עניין בזה; לא מעניין אותי ללחוץ את ידו של כוכב הקולנוע הזה, זה לא מלהיב אותי כלל וכלל". ואכן, זה לא עניין של כימיה פנימית. זה עניין של בחירה. את יכולה, ואת אכן בוחרת, את מה שאת מתלהבת ממנו.

את עלולה לשאול, "מה כל כך נורא אם אדם אינו מתלהב מדברים של קדושה? העיקר שהוא עושה אותם ולא חשוב מה הם הרגשות שלו!" יש אנשים החשים ששמירת תורה ומצוות היא משא כבד. זהו "רע הכרחי", אם תרצו להשתמש בביטוי זה. "למדתי בבי"ס יהודי מפני שההורים שלי שלחו אותי לשם. אין לי חשק עכשיו 'לעשות שבת' וכל הדברים האלו; ואני עושה אותם, אם כי אינני יכולה לומר שאני אוהבת את זה". נשמע לכן מוכר? הרבי מסביר שזו התחלת ההתדרדרות. כאשר חסרה התלהבות ב"אידישקייט" שלך, עלול הדבר להביא אותך באופן סמוי ובהדרגה, אל הצד השני לגמרי! למה? כי דם, חום, התלהבות - הם חיים. ופרושם, להיות מעורב בענינים!

מים אף הם נחוצים עבור חיים. במובנים מסוימים, אופי המים הפוך מזה של הדם. המים קרים ושלווים. הם בדרך כלל אינם סוערים. חז"ל אמרו שהתורה נמשלה למים - כמו שאין חיים בלי מים, כך גם עם התורה. אולם מים יכולים גם לקפוא, ואז תנועתם נעצרת, והם הופכים להיות "מתים". כך גם לגבי התורה - היא מחיה את האדם רק אם היא נלמדת ונעשית בחיוניות, שמחה, התלהבות ומרץ. אם מתקררים היא יכולה פשוט ליהפך לגוש קרח בלתי מחיה. לכן, יהודי חייב לדעת ששמחה, חום והתלהבות אינם סתם לוקסוס, או תכונות נאות בחיי האדם. יש פסוק בתהילים האומר, "עבדו את ה' בשמחה". זהו עיקרון יסודי ביהדות, המודגש במיוחד בתורת החסידות.

אחד הלקחים הנלמדים מן המכה הראשונה, מכת דם, הוא חשיבות החמימות וההתלהבות שהדם מסמל. היהודי נדרש להיפטר מן הקרירות ולהכניס במקומה את החמימות, כי צריך שתהיה בנו שמחה והתלהבות לכל מה שקשור ביהדות.
ומה בנוגע למכת צפרדע? בין בעלי-החיים ישנם בעלי דם קר (יצורים שטמפרטורת הדם שלהם נעה מקיפאון ומעלה בהתאם לטמפרטורה של סביבתם), וישנם בעלי דם חם (יצורים שחום דמם נשאר יציב ללא קשר עם סביבתם).

הצפרדעים שייכים לקבוצה הראשונה. בנוסף לזה הם יצורי מים. לא כל בעלי דם קר הם יצורי מים, והעקרב הוא דוגמא לכך.

הצפרדעים חדרו לכל מקום במצרים, אך התורה מספרת כאן במפורש שגם תנוריהם של המצרים היו מלאים מהם. נשאלת השאלה, אם התורה רוצה להדגיש שהצפרדעים היו בכל מקום, מדוע אינה מספרת שהם נכנסו לארונות, מתחת למיטות, על השולחן וכד'? או, התורה יכלה לומר בפשטות שהם נכנסו לכל מקום. מדוע להדגיש שהם נכנסו לתנורים.

הגמרא מבארת שזה היה כדי להראות שהצפרדעים היו מוכנות אפילו למסור את נפשן, אם להתבטא כך, כדי למלא את צווי ה' "והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים". הרבי מסביר שהעובדה שהן נכנסו לתנורים, מצביעה על הדרגה של מסירות הנפש שהיתה לצפרדעים - הן פעלו בניגוד גמור לטבען (כיצורים קרי-דם), ונכנסו לתנורים בוערים מחום.

הצפרדעים מסמלות אפוא את קירורה של אש התאוות לדברים שליליים ואסורים (שהתנור מסמל). הנקודה היא, שאנו יכולים להשתמש ברגש ההתלהבות לקיום מצוות, או חלילה לעבירות, שהן מנוגדות לרצון ה' בעולם, והבחירה היא בידינו.

אני זוכרת מקרה שיישאר חקוק בזכרוני, אולי, עד סוף ימי. במשפחתנו, היינו חמש בנות ובן אחד. אבי קיווה תמיד שסביב לשולחנו ישבו תלמידי חכמים. אך הבנות נולדו בזו אחר זו, עד שיום אחד נולד בן. אבי השקיע את כל חלומותיו ותקוותיו בבן הזה, שיגדל להיות תלמיד חכם. אולם הוא הודאג מאד כאשר גילה שאחי, כילד, התלהב דוקא ממשחק כדור בסיס ועוד שטויות מסוג זה. הוא תמיד הלך לאיצטדיון, ותחת מטתו היתה קופסה מלאה קלפים של סיפורים מצוירים ומשחקי כדור בסיס. צריך להבין שאבי הגיע מרוסיה ולא היתה לו כל הבנה לגבי ענינים כאלה. "הבן שלי צריך ללמוד תורה!" אך אחי התלהב יותר מסיפורים מצוירים מאשר מלימוד גמרא. אבי היה מקבל עליו דוחות מן המורה וכעס מאד. הוא היה אומר לאחי כל הזמן, "הבר-מצוה שלך קרב ובא, ואז גיענדיקט! נגמר! שום סיפורים מצוירים ושום קלפי כדור בסיס; אתה פותח דף חדש, ומתחיל להיות רציני". אולם אחי לא האמין שאבי התכוון לכך באמת; הוא קיווה לדחיית הגזירה. אני עדיין זוכרת את היום שלאחר הבר-מצווה. אבי אילץ אותו לקחת את כל הקלפים למיניהם והם הלכו יחד לביתן האשפה - לא זה שעל יד ביתנו, אלא זה שבסוף הרחוב - ואבי הורה לו לזרוק הכל לפח. ואז אבי אמר, "גיענדיקט! די! עכשו אתה כבר בר-מצווה". היה זה כנראה הדבר הקשה ביותר שאחי עשה בחייו. אך כפי שרבות מכן יודעות, הוא יצא די בסדר ב"ה. כיום הוא שליח מצליח מאד, ואבי גאה בו. כל עוד אינך מתפטר מן השטויות, אינך יכול להשקיע את כל מרצך בדברים הראויים.

זהו הלקח שעלינו ללמד מן המכות - לשבור כל סוג של "מצרים" שיש בך, בכל דרגה שהיא. במלים אחרות, את חייבת לבחון היטב במה מונחת ההתלהבות והחמימות שלך. האם היא מונחת במקום הראוי, ואם לא, עליך לעבוד על עצמך עד שתהיה מונחת במקום הראוי. קחי את הבישול, את ההתלהבות מדברים שאינך אמורה להיות מעורבת בהם רגשית, ומלאי את מקומם בהתלהבות מדברים שבקדושה, והחמימות הזאת תביא אותך, בסופו של דבר, אל המקום הראוי, כך שתצליחי להשיג את הדברים שבהם את יכולה לנצל את מלוא כשרונך.