בימי ספירת העומר לא מרבין אומנם בשמחה, אבל יודעי נגן שבין חסידי סלונים נהגו לזמזם אז ניגון לקראת חג השבועות, בתקווה שימצא חן בעיני הרבי, והוא יבחר לשיר אותו עם חסידיו בדרכו אל המקווה לפנות בוקר. היה זה מחזה מרנין לראות את קהל החסידים מלווה את הרבי ושר עמו ניגון חדש של שמחה, המרקיד את הרגליים ואת הלב.
אחד מיודעי הנגן המוכשרים ביותר היה חסיד צעיר, שכמה מניגוניו התקבלו בעבר אצל הרבי. הוא שילב בהם פרקי הלל ותפילות של הימים הנוראים. כיצד הגיע הצעיר למדרגתו זו? יש אומרים שקולו היה עולה ומסתלסל לגבהים שאף אחד לא הגיע אליהם, ויש טוענים שמדובר בייחוס אבות, וכי סבו היודע נגן עמד לשיר בפני הרבי הזקן, וכמה מניגוניו מושרים גם היום.

יום אחד הגיע לאותו חסיד צו גיוס מהצבא הפולני. היו שתדלנים שפיזרו כספי שוחד כדי למנוע את הגזירה. החסיד עצמו קיבל עליו סיגופים, והעיקר: ברכתו של הרבי היתה נתונה לו. אבל כל אלה לא הועילו ביום פקודה, והוא נלקח אל הצבא. לפני שהיה עליו להתייצב בפני הממונים, הגיע החסיד לרבי, שנאנח ואמר: "כפי הנראה, רוצים משמיים להעמידך בפני ניסיונות. ברכתי נתונה לך שתעמוד בהם ותזכור בכל שעה את סלונים".

חלפו שנתיים, והצעיר הגיע בערב חג השבועות לחצרו של הרבי, כשהוא לבוש במדי צבא. הרבי שמח לקראתו וקיבל אותו ליחידות בחדרו. הוא שהה אצל הרבי שעה ארוכה, בשעה שחסידים רבים המתינו בחוץ לברכתו של הרבי בערב החג.
חג מתן תורה נפתח בהתלהבות, בשירה ובריקודים. החסידים הסתופפו סביב שולחנו של הרבי, ניגנו ניגונים ישנים וגם חדשים, ושמעו תורה מפי הצדיק בחרדת קודש ובשמחת הלב.

הגיעה האשמורת השלישית של הלילה. אור הכוכבים החל לדעוך, ויריעת השמיים החלה להחוויר, כאילו הוכנה תפאורה מיוחדת לכבוד הרבי וקהל חסידיו העומדים לפתוח בניגון החדש לכבוד חג השבועות. כל החסידים היו דרוכים לדעת ניגונו של מי יתקבל השנה בלבו של הרבי. מי המאושר שניגונו ילווה את הרבי הקדוש לבית הטבילה?

הרבי תלה שתי עיניים שופעות אהבה בצעיר הלבוש מדי צבא, ואמר לו בפני כל החסידים: "ספר כיצד נולד בלבך הניגון ששמעתי מפיך בשעת ההתייחדות". החייל נעמד על רגליו, והחל לספר:"כשהלכתי לצבא, אמרתי בלבי: הולך אני לחיות בין נוכרים, ובהם עוינים, אבל את סלונים אזכור. אעשה כל אשר מפקדי הצבא יטילו עליי, אבל לא אחלל את השבת, ובשר פיגול לא יבוא אל פי. עברו עליי ימים קשים, ולמרות הכל הצלחתי לכבוש את לב מפקדיי והם התייחסו אליי בכבוד. חוץ ממפקד אחד נמוך-דרגה בשם פלדבל, שונא ישראל שנטפל אליי וממש ירד לחיי.

"פעם אחת, בשבת לפני חג השבועות, ציווה עליי פלדבל ללכת לגינה שליד הקסרקטין, לחפור באדמה ולהכין ערוגות. אותו צורר ידע שאני נזהר בחילול שבת. אמרתי לו שעם כל הכבוד הראוי, היום שבת ואסור לי לחלל אותה. הצורר התרתח והעליל עליי כי פגעתי בכבוד המלכות. נשפטתי, ונגזר כי אספוג מאה מלקות.

"הצורר קבע את יום ביצוע גזר הדין לחג שבועות, ופקד שכל החיילים היהודים שנמצאים בגדודי יהיו נוכחים בשעה שילקוני עם מגלב, למען יראו וייראו. ציוו עליי לפשוט את בגדיי ולהשתטח על הארץ, העמידו עשרה חיילים גויים, ופקדו עליהם שכל אחד ילקה אותי עשר מלקות בכל כוחו.

"כששכבתי על הארץ, לבי רעד מפחד לקראת המכה הראשונה. אז נזכרתי בחג השבועות שחל היום ובניגונים ששרים בסלונים. לפתע החל להתנגן בלבי ניגון חדש, והתחלתי לשיר אותו מתוך שמחה על כך שזכיתי להיענש מפני שלא הסכמתי לחלל את השבת.

"בעודי מזמר, נחתה עליי המכה הראשונה. נחרדתי, אבל קולי הלך וגבר. שרתי בכל כוחותיי: 'לפיכך, לפיכך אנחנו חייבים להלל...', והמכות המשיכו לנחות עליי בזו אחר זו. אבל כמעט ולא חשתי כאב. הייתי שקוע לגמרי בתוך הניגון. לאחר סיום מאה המלקות, העידו בפניי כמה מהמלקים, שהניגון המס את לבבם, והם לא היו מסוגלים להלקותני בכל כוחם".
הרב מסלונים עמד על רגליו בכוונה לצעוד לעבר המקווה, והורה לחסיד באוזני כולם: "אמור את הניגון, ובניגון זה נקבל את התורה".

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:  [email protected]