שנות דור שבכל תפוצות ישראל מציינים את ל"ג בעומר - יום ההילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי - כיום סגולה מיוחד: אין אומרים בו תחנון, מדליקים מדורות לכבודו בכל מקום ומקום, במיוחד על מערת קברו שבמירון, כל בתי הספר בארץ ישראל, אפילו הלא דתיים, יוצאים לחופש.

מנהגי היום יסודם בהררי קודש - האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו, שהפליגו בשיר ושבח גודל מעלת היום ובשמחה הגדולה שבו. גם גדולי החסידות, תלמידי הבעש"ט, הלכו בעקבות המקובלים ועשו את ל"ג בעומר ליום-טוב ממש: לבשו בגדי חג, ערכו 'שולחן' ואמרו עליו דברי תורה, כמנהגם בשבת ויום-טוב.

אדמו"ר הזקן כותב שבל"ג בעומר "מאיר חסד ה' ופועל ישועות בקרב הארץ". אצל בנו, אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מהימים המיוחדים: יצא לשדה ופעל מופתים רבים במיוחד בנוגע לילדים, כל השנה ציפו וחיכו החסידים לל"ג בעומר. גם הרבי נהג לציין את היום באופן מיוחד - התוועדות-קודש וכדומה.

גדולי הדורות עלו להשתטח על קבר הרשב"י ובנו רבי אלעזר, התפללו שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל גבולותיהם, שמחו שמחה גדולה ופעלו ישועות גדולות לישראל:

האריז"ל היה עולה למירון עם משפחתו ושוהה שם שלושה ימים, וזכה להתגלות הרשב"י. כשרבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, היה מגיע למרגלות ההר של הציון, ירד מהחמור וטיפס אליו בידיו ורגליו, כשכל הדרך געה וצעק: איך אני השפל נכנס למקום אש להבה שלהבת קֹדש וכל פמליא של מעלה וכל נשמות הצדיקים.

מאות אלפי יהודים מכל גווני הקשת, עולים בל"ג בעומר מידי שנה למירון והציון אפוף רגשי קדושה, התעלות ורוממות נפש. יש שהליצו על המעמד המופלא ואמרו: בתוך מערת הציון חרדת קודש מעין יום כיפורים, ובחצר המערה ריקודי שמחה של מצווה בהתלהבות ודבקות עצומה מעין שמחת תורה.

מנהגים שונים הונהגו בקהילות ישראל בכל העדות לכבוד ההילולא:

הדלקת נרות, אבוקות ומשואות. לימוד זוהר הקדוש ובמיוחד האידרא זוטא - שבו דרשת רשב"י סמוך להסתלקותו. עריכת סעודות והתוועדויות בבתי המדרש. לספר בשבח רשב"י ולזמר פיוטים לכבודו. מפורסם בכל תפוצות ישראל פיוטו של רבי שמעון לביא "בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך" (המיוסד על סודות הקבלה ועשר הספירות). ילדים יורים בחץ וקשת להזכיר שבימי רשב"י לא נראתה קשת בענן. לילדים בני שלוש עושים "חלאקה", במיוחד במערת רשב"י.

אנו, חסידי חב"ד תלמידי רבינו הקדוש - "רוח אפינו משיח ה'" - מצוּוים ועומדים למלא את בקשתו הנפשית: שכל ילד וילדה (בנפרד כמובן) יצעדו בתהלוכה "יחד כל ילדי ישראל", יאמרו פסוקי תורה, ילמדו בגדולת התנא האלוקי, יתפללו לגאולה בקרוב ממש ויתנו צדקה.

אכן ממלאים כל אנ"ש והתמימים את ההוראה בשמחה, התלהבות וחרדת קודש - ובכל קצווי תבל מתקיימות תהלוכות בהם צועדים ברחובה של עיר מאות אלפי ילדי ישראל, "צאן קדשים", ומכריזים פסוקי קודש ומאמרי חז"ל.

מה סוד כוחו וגדולתו של אותו צדיק?

אמנם, יש להבין מה סוד כוחו המיוחד והמופלא של רשב"י, שדווקא לו חוגגים הילולא אדירה שכזו:

כמה אנשים יודעים מתי יום ההילולא של אבות האומה - אברהם יצחק ויעקב? כמה אנשים יודעים על ז' אדר יום ההולדת וההילולא של משה רבינו, מנהיג ישראל ונותן התורה? כמה אנשים מציינים את כ' טבת יום ההילולא של הרמב"ם? כמה אנשים יודעים את יום ההילולא של גדולי ישראל לאורך כל הדורות - דוד המלך, שלמה המלך, רבי יהודה הנשיא ועוד ועוד?! מה מיוחד ברשב"י שמציינים לו הילולא בכל תפוצות ישראל? שבתי הספר הלא דתיים נותנים חופש לתלמידיהם ביום זה?! שמאות אלפי יהודים נוהרים ביום זה ואף בשאר ימות השנה לקברו, בהם גם יהודים שאינם מקיימים תורה ומצוות לעת עתה?

איך ומדוע דווקא ביום ההילולא שלו נצטווינו מפי הגבורה, לקיים תהלוכות?

גם "פסקו מלמות" וגם "יום הילולא"

בנוסף לדברי המקובלים של"ג בעומר הוא יום הילולא של רשב"י, אירע בו מאורע נוסף: עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בימי העומר ובל"ג בעומר "פסקו למות", זו סיבה נוספת להרבות בשמחה ביום זה.

שני מאורעות אלו, אומר הרבי, הם שתי פנים לאותו מטבע: ל"ג בעומר הוא יום התגלות רוחנית נעלית ונשגבת מאוד, וזה בא לידי ביטוי הן ב"פסקו מלמות" (סור מרע) והן ב"הילולא של רשב"י" (ועשה טוב).

מות עשרים וארבע אלף התלמידים היה עונש משמים על "שלא נהגו כבוד זה בזה", למרות החינוך המופלא שקיבלו מרבם הגדול, רבי עקיבא, ל"ואהבת לרעך כמוך" שהוא "כלל גדול בתורה";

ואילו רשב"י, שאף הוא היה מתלמידי רבי עקיבא, הצטיין באהבת ישראל עצומה לכל יהודי עד כדי מסירות נפש בגשמיות ורוחניות.

למרות היותו בדרגה הכי נעלית בתורה וקדושה, שכל עתותיו קודש לתורה ועבודת ה', הקדיש מזמנו לעזור ולסייע לכל יהודי ברוחניות ובגשמיות. פיעמה בה אהבה מופלאה לכל יהודי באשר הוא, אפילו לשפלים ונחותים ביותר.

הנהגתו המופלאה של רשב"י באהבת-ישראל היא תיקון לעשרים וארבע אלף התלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, לכן הוא נפטר דווקא ביום ל"ג בעומר שהם פסקו למות, כי הוא תיקן נשמותיהם. עוצם גדולת והפלאת התנא האלוקי הקדוש

רבי לוי יצחק מבארדיטשוב אומר (קדושת לוי, ויצא): "מל"ג בעומר מתחיל הארת מעמד הר סיני של קבלת התורה" - דברים מופלאים מאין כמותם: הקדושה האדירה והעצומה של רשב"י ביום פטירתו, גורמת להתחלת הארת מתן תורה כבר מיום זה.

רשב"י היה תנא אלוקי קדוש ומופלא, צדיק עליון ויחיד סגולה שמלאכי עליון מקשיבים לו וכל הדור חוסה בצילו. מלומד בניסים ונפלאות, חייו הם שלשלת של מעשה מופתים שליוו אותו בכל דרכיו, אליהו הנביא ונשמות הצדיקים התגלו אליו.

היה נעלה מבני דורו, הזוהר מתאר את זיו הקדושה ששרתה על פניו הקדושות והטהורות "כאור שמש חזקה". למד סודות ורזי תורה נסתרים "מה שלא ראה אדם". היה אחד מארבעת החכמים שהתעלו ונכנסו ל"פרדס העליון" - עולמות עליונות וסודות הקבלה, והיחידי מביניהם ש"נכנס בשלום ויצא בשלום". לא רק שעסק ברזין דאורייתא (כמו עוד תנאים), הוא גם חיבר בין תורת הנסתר לתורת הנגלה וגילה את הסודות הכמוסים לתלמידיו. כתב את ספר הזוהר הקדוש, ששמו נישא בסילודין בקרב כל בני ישראל.

דומה שהביטוי הנעלה לגדולתו מצוי בשני מאמרי חז"ל, אחד של רבו, רבי עקיבא: "דייך שאני ובוראך מכירין בכוחך", רבי עקיבא ובורא העולם מכירים בכוחו של רשב"י. מאמר שני אמר רשב"י עצמו: "ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף הם - אני ובני מהם, אם מאה - הם אני ובני מהם, אם שנים הם - אני ובני הם".

ככל שהיתה גדולה מעלתו בחייו הרי ביום הסתלקותו התעלה בעילוי גדול יותר ואמר "בקשר אחד אני קשור בהקב"ה, בו אני מאוחד ומקושר", הוא התקשר בהתקשרות נצחית עם הקב"ה חיי החיים, סמוך להסתלקותו כינס את תלמידיו גילה להם "דברים חדשים שלא גילה עד עתה" וכשהגיע בדבריו לפסוק "כי שם צוה ה'", לא סיים את הפסוק במילה "חיים" והתאחד ביחוד נצחי עם מחיה החיים האמיתי - נשמתו עלתה למרום.

ניתן להגדיר את תמצית אישיותו בשני הקצוות: מחד התעלה לדרגות הכי גדולות והכי מופלאות ונעלות ומצד שני היה מנהיג ומורה דרך לכל בני דורו גם לקטני קטנים ולאנשים פשוטים ופחותי ערך ביותר.

אנו נתבונן במיוחד בארבעה נקודות בקדושתו ורוממותו בהם הרבי דן במשנתו: תורתו אומנתו. הציל מן הדין. ספר הזוהר, ובספרו ילכו לגאולה.
תורתו אומנתו

"תורתו אומנתו" - למד תורה כאומן העוסק במלאכתו מתוך תענוג והתלהבות של קדושה ודבקות מוחלטת בתורה ושאר עניניו ועסקיו היו טפלים ובטלים לתורה. במיוחד התעלה בתורה בשלוש עשרה השנה שהתחבא במערה, שפעמים ביום היה בא למערתו אליהו הנביא לגלות לו רזי תורה, כל עתותיו, הימים והלילות היו מוקדשים אך וללימוד התורה ולא לשום דבר אחר אף לא למצוות מעשיות.

גדולה אהבתו לתורה ולימודה, הוא היה אומר אילו הייתי על הר סיני כשניתנה תורה הייתי תובע שתי פיות: אחת ללימוד התורה ושניה לשאר הצרכים, כדי שכל חיי אוכל ללמוד תורה ולא לבטלה חלילה. ואכן הוא היה אומר (מסכת ברכות): העושה רצונו של מקום ולומד תורה כל היום וכל הלילה - אינו צריך לעסוק בפרנסה, "מלאכתו תיעשה בידי אחרים".

העמיד תלמידים רבים שצמחו לגדולי תורה וענקי הדורות, חיבב במיוחד את תלמידיו וקרא להם "חבורתו", "חברייא", ואף חז"ל כינו אותם "רשב"י וחביריו". זה, אומר הרבי, מדגיש במיוחד את מצוות חינוך תלמידים וילדים בל"ג בעומר, ומכאן נהגו לקיים תהלוכות ילדים בו ביום.

בד בבד עם גדולתו בתורה וכמורה לחבורתו הקדושה, היה מורה ומנהיג לכל בני הדור, גם לאנשים פשוטים ביותר שאותם עודד ללימוד תורה ולעבוד ה', הוא היה אומר (מסכת מנחות): אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצוות לימוד תורה! - בכך עודד גם את פשוטי העם לעסוק בתורה.

אחר שלוש עשרה השנים שהתעלה בתורה במערה כאמור, הלך לטבריה לעזור לבני העיר בצרכיהם הגשמיים וברפוי חולים; בנו, רבי אלעזר, ראה אנשים עוסקים בענינים גשמיים ו"מניחים חיי עולם (=תורה) ועוסקים בחיי שעה (=צרכים גשמיים)", והעניש אותם "מחי", ואילו הוא המביא להם מזור ורפואה.

שוב מבחינים בגדולתו המיוחדת:

כשמתעלים ומתקדשים עד דרגות הכי עליונות, מתרחקים מאנשים נחותים העוסקים כל ימיהם בענינים וצרכים גשמיים, וככל שמוסיפים ומתעלים בדרכי עבודת ה', כך מוסיפים ומתרחקים מגשמיות וחומריות, ואילו רשב"י ככל שהוסיף והתעלה עד לדרגות הכי עליונות, כך ירד והתחבר עד לאנשים הנחותים ביותר, למטה מטה, ועזר להם גם בתיקון צרכים גשמיים.

הציל מן הדין, קשת בענן, בשעת הדחק, "דבר שאינו מתכוין"

רשב"י אמר "יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין":

גם אלו שלא נהגו בדרך נכונה ורצויה ומגיע להם עונש מ"מידת הדין", הרי הצדיק עליון המופלא ומרומם במעלת קדושתו - עוסק בהגנה עליהם, מלמד עליהם זכות ומסלק מהם את מדת הדין שלא ייענשו.

וכן אמרו "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", ודרשו בדבר: כשנמצאים ב"שעת דחק", בשעה של מיצר ודוחק - יכולים "לסמוך עליו".

"כל ימיו לא נראתה קשת בענן":

קשת בענן מסמלת מצב רוחני שפל של בני הדור, שלכן מגיע להם מבול חס-וחלילה, או אז נעשית "קשת" המזכירה את הברית שעשה הקב"ה עם באי עולם שלא יביא עוד מבול; בדורו של רשב"י לא נראתה קשת, כי לא היתה כל סיבה להעניש את בני הדור, שכן הוא בזכותו - הגן על כל בני הדור.

רשב"י אומר ש"דבר שאינו מתכוין - מותר":

לדעת רשב"י מלאכה אסורה בשבת ללא כוונה - לא נחשב חטא, זו הסיבה, אומר הרבי מקלויזנבורג, שגם אלו שאינם מקיימי תורה ומצוות לעת עתה נמשכים לקברו, כי עליו נשענים, שהרי מי רוצה ומתכווין לעשות רע? המעשה הלא טובים הוא בגדר לא מתכוין, ממילא אינו נחשב להם לחטא [רמוזים הדברים במאמרו "יכול אני לפטור את העולם מהדין", מדין והלכה זו, שדבר שאינו מתכווין מותר - הוא פוטר את העולם כולו, שכן מי מתכווין לחטוא].

ספר הזוהר - יסוד הקבלה והחסידות

ספר הזוהר הקדוש המקודש קדושת דורות, אחד מערכי היסוד באוצר נכסי העם, מורה דרך בסבך העולם והחיים ומקור השראה וחזון ליחידי סגולה שצוללים בנבכי סודותיו ואף המוני בית ישראל מתחממים באור המיסתורין שבו.

ספר הזוהר הקדוש שרובו כתוב בארמית כסגנון התלמוד, הינו אוצר עצום הכולל בתוכו את "זוהר על התורה", "תיקוני זוהר" ו"זוהר חדש".

דרשות רבות בזוהר הן משיחות רשב"י וחבורתו במסגרת מסעותיהם וכינוסיהם. אגדות, סיפורי מעשיות, מעשה בראשית, תורת הנפש, חיי העולם הבא, ימות המשיח, סוד האלוקות וסטרא אחרא, גורל הנשמות בעולם הזה ובעולם הבא, דרשות על פסוקים - זאת ועוד בספרי הזוהר.

קטעים מיוחדים בזוהר ומהם: "סבא דמשפטים" - זקן מופלא, רב ייבא סבא, המתגלה כחמר עני ומגלה את סודות הנשמה בדיני העבדות שבתורה. "ינוקא" - בנו של רב המנונא סבא שהחכמים פוגשים אותו בבואו לבית אמו והוא מתגלה כבעל סוד מופלא. "רב מתיבתא" - מה ששמע רשב"י מ"ראש הישיבה" למעלה בגן עדן. "אדרא רבא". "אדרא זוטא" - הכינוס האחרון של רשב"י ותלמידיו לפני ההסתלקות. "תיקוני הזוהר" - ספר בפני עצמו המכיל שבעים מאמרים-תיקונים על "בראשית".

"יפקון מבי גלותה"

אחד מגדולי תלמידי רשב"י, רבי אברהם הלוי - שהיה גלגול של ירמיהו הנביא - בצערו הגדול על חורבן בית המקדש וגלות השכינה ובני ישראל, אמר מידי יום את התפילה "נחם" על חורבן המקדש. גם כשעלה לציון רשב"י בל"ג בעומר יחד עם רבו, האריז"ל, המשיך כמנהגו לומר נחם בשל צער החורבן.

אחר שהתפלל ואמר נחם, אמר לו האריז"ל שרשב"י הקפיד על כך שאמר תפילה זו ביום שמחתו ועקב כך הוא נענש בעונש קשה מאוד.

מסביר את הדברים הרבי:

רשב"י היה מאותן נשמות שלגביהם לא היה קיים ענין החורבן, ובמילא אין מקום להרגשת החורבן שלו, ואפילו מי שאינו נעלה מענין החורבן - לא צריך להצטער ביום שמחת ההילולא דרשב"י - אלא להיות בשמחה. אצל רשב"י לא קיימות התוצאות הרוחניות השליליות של חורבן הבית.

ל"ג בעומר הוא יום עת רצון מסוגל להביא את התגלות משיח צדקינו על-ידי עבודת השמחה: הרי "כלו כל הקיצין" הסתיימה עבודת הגלות והגיע זמן הגאולה ועל אחת כמה וכמה יומו של רשב"י הוא עת רצון לגאולה האמיתית והשלימה.

על ספר הזוהר נאמר (רעיא מהימנא, במדבר): המשכילים יבינו שבספר הזוהר יצאו בני ישראל מהגלות ברחמים, ויתקיים בהם "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" ופרנסתם תהיה מעץ החיים, ללא רע ומחלוקת, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

במיוחד ביום סגולה ועת רצון - ל"ג בעומר, שכאמור בו ביום רשב"י התעלה בעילוי הכי גדול והתקשר והתאחד בקשר נצחי בהקב"ה, הרי זה יום מיוחד לפעול את ביאת משיח צדקינו ללא כל עיכובים ומניעות חס-וחלילה.

תורת החסידות המשך לתורת רשב"י

תורת הקבלה של האריז"ל וגוריו ותורת החסידות של הבעש"ט ותלמידיו עד הרבי, היא המשך ישיר של שלשלת מסורת התורה הקדושה של רשב"י, הגילויים שבקבלה ובחסידות יסודם בספרי הזוהר והם ביאור והסבר לענינים העמוקים שבזוהר, המתפרשים בתוספת ביאור והרחבה בחסידות.

היות שחסידות היא המשך וביאור לתורת הזוהר הקדוש, "תורתו של משיח", הרי הוספה בלימוד תורת החסידות - מזרזת את ביאת הגאולה. וכבר העיד משיח בעצמו להבעש"ט, בעת שעשה עלית נשמה להיכל המשיח, שכאשר יפוצו מעינות תורת החסידות חוצה, אז "קאתי מר", יבוא ויתגלה משיח.

אומר הרבי: תביעה ובקשה מהקב"ה לבקש את ביאת משיח צדקינו, והשתדלות שכל ילדי ישראל בכל העולם כולו יצעדו בתהלוכות ל"ג בעומר - תמהר ותזרז את הגאולה. בקרוב ממש נזכה לילך בתהלוכה הגדולה ומשיח צדקינו בראשינו לבני בית המקדש השלישי. נאו ממש.

מקורות - לקוטי שיחות בשיחות והוספות לל"ג בעומר, חלקים: א, ג, יז, כב, לב, לז. שולחן ערוך הרב, סימן תצג. אגרות קודש אדמור הזקן, עמוד קיז. ועוד.