קורבן העומר

מעמד הקרבת העומר היה חגיגי ומיוחד, הוד, הדר והילה של קדושה שרתה בו:
בראשית ימי הסתיו יצא העם לחרוש שדותיו ולזרוע תבואה, בחלוף ימי החורף התבואה צמחה לתפארה והגיע עת הקציר, אך העם המתין לחג פסח הקרב ובא, עד אז נאסרה קצירת ואכילת התבואה החדשה.

בערב פסח יצאו שלוחי בית-הדין לשדות התבואה שבדרום, למצוא שעורים מובחרות ולסמן אותם בחוט, להכינם למצוות "קורבן העומר". למחרת, במוצאי חג הראשון של פסח אחר רדת החשכה, צעדו הקוצרים לשדה, בליווי חבורה גדולה של אנשים, "כל העיירות הסמוכות", כדי "שיהיה נקצר בעסק גדול", בשירה ושמחה רבה, וקצרו במגל שלושה סאים שעורים.

למחרת, בבוקרו של יום שני של פסח, הניפו הנביאים וחכמי הסנהדרין את העומרים שנקצרו מאמש, כדי להכריז ולפרסם את המצווה הנעשית בעתה ובזמנה. אז נטלו הכוהנים את השעורים קלו אותם באש, טחנו אותם לקמח, ניפו אותו בשלוש-עשרה נפות, לשו בשמן והקריבו על המזבח.

מיד אחר הקרבת קורבן העומר ניתן האות: "הותרה קצירת ואכילת התבואה החדשה בארץ ובתפוצות".

ההיתר הוא רק לשימוש בני-האדם, אבל לשימוש בבית-המקדש, להקרבת מנוחת, עדיין אסור להשתמש עוד בתבואה חדשה, עד בוא חג שבועות:

מיום הקרבת קורבן העומר סופרים ומונים ארבעים ותשע יום, ביום החמישים, הוא יום חג השבועות, הקריבו על המזבח "שני לחם", והם המתירות את השימוש בתבואה החדשה למקדש [פרטי הדינים וטעמיהם נתבארו בלקוטי שיחות חלק לב, עמוד 134]. בין תבואה לפירות וירקות

כשם שאסור לאכול תבואה החדשה לפני הקרבת קורבן העומר, כך אסור לאכול מפירות וירקות לפני הפרשת תרומות ומעשרות, אך במהות המצווה הבדל עצום ביניהם; לא רק בכך שהעומר קרב על המזבח ותרומות ומעשרות ניתנות לכוהנים וללויים, אלא יש עוד הבדל עצום ביניהם:

הפרשת תרומות ומעשרות אינה מוגבלת בזמן - מיד אחר שהפירות והירקות צמחו, הרשות נתונה לקטוף ולהפריש מהם תרומות ומעשרות כדת וכדין ולאכול ככל אוות נפשינו ללא הגבלה במועד הקטיף ואף ללא הגבלה של מסירת התרומות ומעשרות לכהן וללוי, כי אחר שהבעלים הפרישו תרומות ומעשרות, אף שהם עדיין מצויות בידי הבעלים, שטרם נמסרו לכהן וללוי, יכול בעל-הבית לאכול מפירותיו המעושרים ומתוקנים, כי ההפרשה בוצעה והמסירה לכהן וללוי אינה מעכבת;
אבל מצוות העומר מגבילה את היהודי בזמנים - תבואה חדשה (שהשרישה אחר פסח שנה שעברה) הראויה לקצירה לפני פסח, אסורה בקצירה עד אחר ההקרבה במקדש ביום שני של פסח:

אדם השקיע הון-עתק, רכש שדה, ניכש, חרש, זרע, זיבל, דישן, השקה ועוד ועוד, צמחה תנובה חדשה בשדהו והוא משתוקק לאכול ממנה, אומרת לו התורה: רק רגע, המתן, המתן עד יום שני של פסח, המתן עד ש"ראשית קצירכם" תובא לבית ה' אלוקינו, רק אז תוכל גם אתה להנות מתנובת שדותיך המשובחים.

הקורבן קובע מתי יחול החג

פעולה נוספת למצוות קורבן העומר - "ספירת העומר" וקביעת חג השבועות:
לחג זה אין מועד ותאריך קבוע בתורה כמו לשאר החגים שלהם קבעה התורה מועד קבוע [פסח בט"ו בניסן, ראש השנה בא' בתשרי וכדומה], אלא הוא תלוי במועד הקרבת קורבן העומר, חמישים יום אחר הקרבתו - חל חג שבועות.

אלו דברי התורה בפרשתינו: וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום גו' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש גו' כל מלאכת עבודה לא תעשו", ביום חמישים להקרבת העומר נקבע חג שבועות.

במצב הנוכחי שיש לוח-שנתי קבוע, ומידי שנה בחודש ניסן 30 יום ובאייר 29 יום, הרי שבועות חל מידי שנה בשנה ביום ו' בסיון, אבל בעבר, שמספר ימי החודשים נקבעו לפי ראיית מולד הלבנה, יכל להיות בניסן 29 יום, או באייר 30 יום - כך שבועות יכל לחול גם ביום ה' וביום ז' בסיוון.

[ואף היום, אדם שעבר את "קו התאריך", והוא הוסיף או הפחית יום, עליו לחוג את החג בהתאם לספירת 49 יום למנינו האישי, ככתוב "וספרתם לכם גו'", אף שזה יהיה בה' או בז' סיוון].

סגולות העומר

בספר החינוך כתוב ש"קרבן העומר הוא קרבן נכבד", מעלות וסגולות מופלאות נמנו לו. המדרש רבה (לפרשתנו) אומר: אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך, בזכותה זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען, היא שעמדה לישראל והצילה בעתות הצרה (בימי גדעון, חזקיהו ויחזקאל), ועל-ידה עשה ה' שלום בין איש לאשתו.

הזוהר הקדוש על הפרשה אומר שבזכותו נעשה שלום בין השכינה לישראל וישראל נעשים זכאים בעולם הזה ובעולם הבא, ובשער הכוונות אומר האריז"ל שעל ידי קרבן העומר יורדים ומתפשטים חסדי ה' לאדם.

בימי העומר סגולה להתעלות רוחנית: בספרי קדמונים כתוב שבימים אלו קיימת השראה רוחנית נשגבת כבחול-המועד [אף שלא נאסרה בהם מלאכה כבחול המועד]! הזוהר אומר שהספירה היא ההכנה לקבלת התורה, והאריז"ל מסביר שבהם מתקנים פגמים בשבע המידות שבלב האדם, ובמידות והכוחות שעליהן העולם בנוי.

המן בבית מדרשו של מרדכי

מפלת המן הרשע וגזירותיו הרעות, היו על-ידי לימוד מצוות קורבן העומר, כמסופר במדרש:

כשציוה המלך אחשוורוש את המן הרשע להרכיב את מרדכי הצדיק על הסוס המלכותי ברחובות העיר, הלך המן לחפש את מרדכי, אמרו לו שמרדכי יושב בבית המדרש לומד תורה עם תלמידיו, הלך המן לבית המדרש וכשהגיע לפתח בית המדרש וראו אותו תלמידי מרדכי חששו שהמן בא לתלות את מרדכי על העץ, הקיפו התלמידים את רבם וגוננו עליו בגופם והכריזו "לא נפרד ממרדכי לחיים ולמוות".

כשנכנס הרשע לבית המדרש שאל את התלמידים "מה לומדים היום"? ויענו לו: "מרדכי מלמד את מצוות הקרבת העומר על המזבח". שאל המן: "עומר זה מה ענינו, מִשל כסף? מִשל זהב"? ענו לו: "מִשל שעורים ושוויו עשר מעות". ענה המן ואמר: "עשר מעות שלכם ינצחו עשרת אלפים ככר כסף שלי"!

באותה עת שהמן הרשע נכנס לאחשוורוש לבקשו לתלות על העץ את מרדכי הצדיק, למדו בני ישראל את הלכות קורבן העומר, ובזכותן בוטלה ונהפכה הגזירה האיומה, עד שהמן הרשע בעצמו הכריז ואמר: מרדכי הצדיק ועם ישראל מנצחים אותי בזכות קורבן העומר!

פרטי המצווה

נמצא אפוא שלמרות שעלות העומר - שני ק"ג קמח שעורים - זולה ואפסית יחסית, יש במצווה זו מעלות מיוחדות ומופלאות הניכרות לאורך כל שלבי קיומה:
1) הקצירה: א) בטקס מיוחד ורב רושם. ב) דוחה את השבת - אם פסח חל ביום שישי (יכל להיות כשידשו לפי הראי'ה)- קוצרים את העומר בליל שבת ולא מקדימים לקצור לפני השבת והחג. 2) ההכנות להקרבה: הנביאים והסנהדרין הניפו אותו, דבר לא מצוי בשאר הקורבנות. 3) אחר ההקרבה: מצווה לסופרו ולזוכרו ארבעים ותשע יום. 4) מצווה קובעת חג: מוֹעד חג שבועות תלוי במוֹעד הקרבתו, ביום החמישים. 5) בפנימיות התורה מוסבר שהעומר מכין את האדם לקבל את התורה "בשמחה ופנימיות".

ויש להבהיר מה סוד כוחו של קורבן העומר.

במיוחד שהוא משעורים, מאכל פחוּת בחשיבותו - "מאכל בהמה", והרי אמרו חז"ל שכל דבר המובא למקדש צריך להיות מהמשובח והטוב ביותר, אם-כן מדוע מביאים שעורים ולא מהמין היותר משובח - חיטים, שהם "מאכל אדם"? הלא קורבן העומר מתיר באכילה את כל התבואה החדשה מכל חמשת מיני הדגן שהשרישו אחר פסח שנה שעברה (חיטה, שעורה וכו'), והיה עדיף להביאו מהחיטה, הזן היותר משובח?
דברים נוספים שיש להבין:

1) מדוע אסור לקצור תבואה לפני הקרבת העומר על המזבח, דבר שאין דומה לו בשאר הקורבנות?

2) מצוות הקרבת העומר היא שהכוהן יניף לגובה את הקורבן לפני הקרבתו על המזבח, וצריך להבין מה סיבת ומשמעות ההנפה?

3) מצוות התפילה ביום חשובה מהתפילה בלילה ("תפילת ערבית רשות"), אם-כן מדוע "ספירת העומר" נאמרת בלילה? מה גם שהקרבת העומר על המזבח נעשתה ביום ולא בלילה ורק הכנת העומר וקצירתו נעשתה בלילה? והשוכח לספור בלילה בדיעבד סופר ביום בלי ברכה [ואף זאת לא בשל ההקרבה ביום, אלא בשל הקצירה שאפשר לעשותה, בדיעבד, ביום] - היתכן שקצירת העומר נחשבת יותר מהקרבתו.

4) הוזכר קודם שבזכות העומר זוכים בסגולות רמות ונפלאות, ויש להבין מדוע: הלא סגולות התורה אינן סתמיות, יש קשר בין המעשה לשכר ולסגולה שמקבלים בעבורו, שכר הוא תוצאה ישירה ממעשה המצווה, ויש להבהיר את הקשר בין ספירת העומר לכל הסגולות?

שעורה וחיטה - גוף ונשמה

בשני קורבנות התבואה האמורים - "עומר השעורים" המוקרב בפסח ו"שני הלחם שמהחיטים" המוקרב בשבועות - מקַרבים את שני רבדים היהודי: הגוף והנשמה, הנפש הבהמית והנשמה האלוקית.

עומר השעורים, "מאכל בהמה", מעלה ומקרב לבורא את הנפש הבהמית, המחיה את הגוף והענינים הגשמיים, ולחם החיטים שהוא "מאכל אדם" מעלה ומקרב לבורא את הנשמה האלוקית והענינים הרוחניים-נפשיים שבאדם.

לכן בפסח - מיד אחר היציאה ממצרים המלאה טומאה וגילולים - הקריבו שעורים, שזה שלב ראשוני-בסיסי בעבודת ה', שצריך לטהר ולקדש את הגוף הגשמי ואילו בחג השבועות - "זמן מתן תורתנו" - הקריבו את הלחם, כי זה זמן לדרגה יותר עליונה בעבודת ה', לימוד התורה בכוחות הרוחניים נפשיים של האדם.

[בספרי חסידות (שפ"א, שבועות, נג) כתוב: קורבן העומר - פותח את השער החיצוני התחתון, את הסְתר העולם-הזה וחומריות הגוף והופך את היהודי לבן חורין ממאסר הגוף. שני הלחם - פותחים את השער הפנימי העליון, שער הנשמה וזוכים בתורה שירדה משמים].

מהעומר למדים דרך בעבודת ה'

הדגש העצום והפעולות הרבות סביב מצוות קורבן עומר השעורים, מלמדת את החשיבות העצומה של העבודה לקרב לבורא את הגשמיות וגוף היהודי, ואת הדרך הטובה והנכונה לפעול עמהם ולקרב אותם:

1) אסור לקצור תבואה לשימושי חולין לפני הקצירה וההקרבה במקדש: כדי להצליח לרתום את הגוף לדרכי ה' צריך ש"ראשית קצירכם", כלומר המעשה הראשון שעושים עם הגוף [גם מידי בוקר וגם בשנים הראשונות לחיים], יהיה לעניני קודש, לימוד תורה ותפילה, רק אז ניתן לעסוק עמו בעניני חולין שיהיו על טהרת הקודש; ואילו הופכים את הסדר ומתחילים בעניני חולין ודוחים את העיסוקים הרוחניים לשלב מאוחר יותר, הקירבה לה' הרבה יותר קשה ומורכבת.

2) הכהן מניף את העומר לפני הקרבתו: לפני עבודת היהודי בהתקרבות למזבח ה', צריך לפנות לכהן - ה"רבי", ה"ראש בני ישראל" של הדור - ש"יניף" אותו, על-ידי הסתופפות בצילו, לימוד תורתו והליכה בדרכיו, זה מה שגורם להצלחה לעלות ולהתמיד בעבודת ה'.

3) סופרים את העומר בלילה ולא ביום: יום ולילה הן ביטוי לנשמה ולגוף - יום מסמל את אור הנשמה ולילה מסמל את הגוף וחושך גשמיות העולם; המצווה לספור בלילה כדי להאיר את חושך העולם והגשמיות.

4) ספירת העומר בזמן קצירתו (בלילה) ולא בעת הקרבתו (ביום): קצירה והקרבה משולים לגוף ונשמה - קצירה בשדות עם הגוף והקרבה על מזבח ה' בכוח הנשמה; הדגש המרכזי בעבודה הרוחנית של העומר הוא על תיקון הגוף, המתבטא בעבודת קצירת העומר למקדש, לכן סופרים עומר דווקא בעת הקצירה, בלילה.

בימי העומר, אומר אדמו"ר הזקן שורים אורות קדושה עליונים, בהירים ונשגבים בעלי עוצמה אדירה ואין-סופית, ה"קדושים בקדושת המאציל", וספירת העומר גורמת לפעולה רוחנית אדירה - "שקדושת העשר ספירות יהיה שורה בנו בכל כוחות הנפש", לכן ימים אלו נקראים ימי ה"ספירה", לא רק כי סופרים ומונים בהם את הימים, אלא גם כי "ספירה" היא מלשון אבן-ספיר, אבן מאירה ונוצצת, משום שזיכוך הגוף גורם להסרת הכיסוי על הקדושה ולהארת הקדושה האלוקית.

5) ספירת העומר קובעת את מועד חג השבועות: קבלת התורה בפנימיות צריכה הכנה, להכניע ולסלק מידות רעות, לכן "חג מתן תורתנו" תלוי בספירת העומר - ימי הכנת הגוף והנפש הבהמית לקבלת התורה. ספירת העומר ארבעים ותשע ימים מביאה קדושה לכל נבכי הנפש, המורכבים מארבעים ותשע מידות. עובד ה' כדבעי, הסופר את העומר בכוונת הלב והמוח בכל ימי הספירה, ממלא ומחדיר בכל פינות נפשו ואישיותו, דביקות אמיתית בבורא, והוא יכול לקבל תורה בשמחה ובפנימיות.

"איסור חדש" בזמנינו

בשולי הדברים חובה להבהיר ענין שיש בו הוראה להלכה למעשה:

לאחר שחרב המקדש ופסקו להקריב "קורבן העומר", נחלקו הפוסקים האם עדיין קיים האיסור לאכול חדש: יש אומרים שגם בזמן הגלות אסור לאכול מהתבואה החדשה עד (סוף) יום ט"ז בניסן, ויש אומרים שאין איסור (מדאורייתא או מדרבנן). יש אומרים שהאיסור קיים רק בארץ ישראל ויש אומרים שגם בחוץ לארץ. יש אומרים שהאיסור קיים רק בתבואה של יהודי ויש אומרים שגם בתבואה של גוי.

אדמו"ר הזקן מכריע (סתפ"ט, כט-ל) שהאיסור קיים גם בזמנינו, והוא מוסיף שלמעשה אין העולם נזהרים באיסור [בחוץ לארץ], אבל "כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים, שהחדש נוהג מהתורה אף בחוץ לארץ, ובכל מקום, אף בשל נכרים - כי כן עיקר".

הצמח צדק כותב בתשובותיו שמנהג מדינותינו לאסור "חדש" של ישראל ולהתיר חדש של גוי. ובתשובותיו פוסק אדמו"ר הזקן שלצורך אכילת מצת-מצווה בליל-הסדר ניתן להקל בזמנינו ולאכול מצה שמורה מקמח חדש, גם של יהודי.
לענין שתיית בירה שיוצרה מחדש - יש מקום להקל (כי אינה מיוצרת משעורים ממש, היא רק הועמדה ובושלה בהם, ודינה כ"תערובת" בחדש, שיש להקל). בשולחן ערוך (שם) קובע אדמו"ר הזקן ש"הנזהר מחדש, יש לו להיזהר גם מיין-שרף וממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר", אך למעשה (בתשובה כ) הקל והתיר.

בשיחת אחרון של פסח תש"מ אמר הרבי שלפועל אין נזהרים בזמנינו באיסור חדש, אך לא ברור האם כוונתו הקדושה רק בחוץ-לארץ או גם בארץ-ישראל.