פרשת ואתחנן - שבת נחמו - מה הקשר?

מאת: אהובה קליין

http://ahuvaklein.blogspot.com

* בקישור הנ"ל- ניתן לראות את יצירותיי לפרשת: ואתחנן והן להפטרה בספר ישעיהו.

פרשת  ואתחנן נקראת מידי שנה בשבת שלאחר צום תשעה באב , הטעם לכך הוא: על פי ההלכה אסור ללמוד תורה בתשעה באב  [ פרט למדרשי איכה  ואגדות החורבן ]  כי  לימוד תורה גורם שמחה ללומדים כפי שאומר דוד המלך:

"פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב"  [תהלים י"ט, ט'] ולא מן הראוי לשמוח ביום תשעה באב - יום האבל הלאומי והחורבן.

לכן אנו קוראים את הפרשה הזו - המתארת את יום מתן תורה לרגלי הר סיני מיד לאחר תשעה באב - בו כאמור היה הפסק בלימוד תורה.

כל זה להדגיש לעיני כל :  שכבר בזמן הזה - אנו שבים ללמוד תורה ולקבל מחדש עול מלכות שמים. [ על פי  המגיד: רבי ישראל מקוז'ניץ בספרו: "עבודת ישראל"]

לאחר תחנוני משה אל ה'  להיכנס  לארץ ישראל שאינם מתקבלים, משה  מבאר לעם ישראל: מה עליהם לעשות-–למען החיים בארץ המובטחת - ארץ ישראל:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל- הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת--לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי  אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם.  לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת- מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם.  עֵינֵיכֶם, הָרֹאוֹת, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה, בְּבַעַל פְּעוֹר:  כִּי כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר--הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ. וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם.  רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי, יְהוָה אֱלֹהָי:  לַעֲשׂוֹת כֵּן--בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.  וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם--כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים:  אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל- הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.  כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו.  וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ".[דברים  ד, א- י ]

בהפטרה[ ספר ישעיהו פרק מ]   אומר הנביא לעם ישראל דברי נחמה:

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם.  דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ:  כלָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל- חַטֹּאתֶיהָ.  קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ.  כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.  וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר. 

"קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא; כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה.  יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם.  ח יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; וּדְבַר- אֱלֹהֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם.  עַל הַר-גָּבֹהַּ עֲלִי-לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם; הָרִימִי, אַל-תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.  כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל". [ישעיהו מ', א-י"ב]

השאלות הן:

א] מה המשמעות של הדבקות בה' ?

ב] ממה יש להישמר מאד ?

ג] מהו הקשר בין הפרשה להפטרה בספר ישעיהו ?

תשובות.

משמעות דבקות עם ישראל בה' .

נאמר: "וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם". 

ה"נתיבות שלום" מסביר: [על פי הרב מרוז'ין]  מתברר כי בעניין הדבקות בה' ישנן דרגות שונות:

ישנה דבקות הנובעת מתוך השכל והמשמעות היא: שעל ידי התבוננות בסביבה האדם מגיע לדבקות בה' במוח.

יש דבקות בה' הנובעת מתוך רגשי הלב.

ישנה דבקות ברמה גבוהה יותר והיא - דבקות גם באיברים - לדרגה זו מגיעים הצדיקים - שאבריהם דבוקים בה' ומקיימים רק את רצון ה' -  כפי שאמר דויד המלך: "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי;    וָאָשִׁיבָה רַגְלַי, אֶל- עֵדֹתֶיךָ". [תהלים  קי"ט, נ"ט]

חז"ל אמרו על כך: רגליו של דוד הוליכו אותו לבית המדרש - כי אבריו הזדככו וטוהרו עד שהיו עושים  בעצמם את רצון ה' בלבד.

יש על כך דוגמא מאברהם אבינו בעקדת יצחק ,שנאמר שם: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּיקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ".

מדוע נאמר:  "וישלח" ?    לפי שהיד של אברהם סירבה לקחת את המאכלת מחמת שרצון ה' היה שלא  ישחט את הנער! ואבריו של אברהם אבינו התקדשו לעשות רק את רצון ה'. לכן היה צריך אברהם לכופף את ידו בכוח.

כל ההסבר הזה בא להגיד לנו כי יש  ג' מדרגות של אמונה:

א] אמונת המוח.

ב] אמונת הלב.

ג ] אמונת האיברים - שהיא עולה על כולם.

המגיד ממזריץ' מבאר: כי תכלית התורה כולה וכל תרי"ג המצוות  היא הדבקות בה'  ומביא את תשובת הלל הזקן: שניגש אליו נוכרי אחד וביקש ממנו שיגייר אותו במטרה ללמדו – את כל התורה כולה על רגל אחת.

ענה לו הלל הזקן : מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך- הכוונה:  מה ששנוא עליך להתחברותך ודבקותך אל הקב"ה שאותו לא תעבוד - היינו – נתן לו כלל: שכל השנוא להתחברות - מפריע לדבקות בה'.

הכלל הוא: שיהודי יעשה כל מצווה  וכל מה שאהוב בעיני ה' - דבר הגורם לדבקות בה' כגון: הנחת  תפילין, או קביעת מזוזה.

על ידי המצוות היהודי מתחבר לה' ותכלית כל התורה ומצוותיה - היא הדבקות בה'.

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד.."

ה"כלי יקר" מבאר: בתחילה מדובר על שמירת הגוף ואחר כך על שמירת הנפש. נשאלת השאלה: מדוע על שמירת הגוף לא נאמר "מאד" ואילו על שמירת הנפש התורה מזהירה ב"מאד"?

תשובתו: כי בשמירת הנפש חייבים להיזהר מאד -  יותר משמירת הגוף.

איך שומרים  על הגוף, הרי המילה: "רַק"- משמעותה: למעט - כמו שכתוב במסכת סנהדרין: "אכין ורקין מיעוטין הן"- שהמילה "אך" והמילה "רק" באות למעט.

כאשר אדם אוכל והגוף חפץ בעוד מנה כי טעים לו, אומרת על כך התורה: שמור את הגוף ותאכל "רק" מנה אחת. כמו שנאמר:

:"דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ " [  משלי  כ"ס, ט"ז]

אך מנגד, על הנשמה שלנו אומרת התורה: "וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד",

אם הנשמה רוצה ללמוד תורה, להתפלל, לתת צדקה. "וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", תאפשר לה לעשות עוד ועוד. בעוד שלגוף יש להמעיט את ההנאות - מה שפחות אכילה וכן אמור לגבי שאר  תאוותיו הגשמיות.

אך דברים שקשורים בנשמה - יש להרבות כמה שיותר.

הגאון מווילנא מסביר: אין להוסיף על ציוויי ה' ואין להפחית והוא מביא דוגמא לדבריו:

בין העובדים לבעל פעור - היו אנשים שחשבו להוסיף על מה שנאמר בתורה: לא לפנות לאלילים כלל, אבל הם הלכו והוסיפו טינופת לאלילים כדי לבזות את העבודה הזרה - בחשבם שזו מצווה גדולה - אבל במקרה הזה - אפילו אם כוונתם הייתה לבזות את העבודה זרה - נחשבו לעובדי אלילים וחויבו במיתה- כמו שכתוב: "כָל-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר--הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ". 

הקשר להפטרה -  בספר ישעיהו.

נאמר: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי"- אומר הנביא לעם ישראל כשאתם שומעים "נחמו, נחמו עמי"- דבר זה  כשלעצמו מהווה נחמה גדולה [על פי בעל בני יששכר]

על פי מדרש: בשעה שישעיהו הנביא מנחם את עם ישראל- בקשו להורגו אמר להם: לא מתוך דעתי אני מדבר אלא "יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" [מדרש ילקוט]

הקשר הבולט בהפטרה לנאמר בפרשת ואתחנן.

כמה קרוב ה' לבניו: כמו שנאמר בפסוקים:

"כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו, כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו".  "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".

עצם נתינת התורה לעם ישראל בהר סיני וכל המופתים שה' עשה להם  לפני כן, שהוציאם מעבדות לחירות בנסי נסים.

כך גם בהפטרה - אלוקים מנחם את עם ישראל וממשיל עצמו - למלך  הרועה ומגן על צאנו:

"הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.  כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל".

מדוע כתוב בכפילות: "נַחֲמוּ ,נַחֲמוּ, עַמִּי"?

על כך כמה פירושים: קיימת מידה כנגד מידה:

א] לפי שעם ישראל חטאו –בכפילות - בין אדם לרעהו וגם בין אדם למקום.

ב] אדם שחוטא כלפי חברו- באופן אוטומטי חוטא כנגד ה' שהרי נאמר:

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" [ויקרא י"ט, י"ח] לכן אדם שחוטא כלפי חברו כאשר עושה תשובה ומפייסו - חייב להתוודות  ולבקש מה' מחילה!

ג] הגמרא [שבת  קי"ט, ע"ב] אומרת: "לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה" שנאמר:

"הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה",[איכה א, ו]:

ההסבר: "מה איילים הללו  בשעת שרב הופכין פניהם - אלו תחת אלו - כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו, אמר להם הקב"ה: תבוא שעה ואני עושה לכם כן"- גדולי הדור - התעלמו מהחוטאים ולא הוכיחו  אותם! [מתוך ספר "דורש ציון"/ הרב בן ציון מוצפי]

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק: כי אלוקים אוהב את עמו ואף מנחם אותם נחמה כפולה וממשיל עצמו למלך שצאנו הוא עם ישראל- הנשבה בידי אויביו והמלך יצא למלחמה באויביו והיכה אותם מכה ניצחת לקח מהם שלל והציל את צאנו. זה הקשר  בין ה' לעם ישראל  - הם מחויבים לקיים את המצוות  וה' דואג להם במסירות רבה, המסר הזה מופיע בפרשה ובהפטרה: כמו שנאמר: "כִּי לֹא יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

[תהלים  צ"ד, י"ד]