*". . בדו"ח השבועי כתבתי שאותו אברך 'מקהיל קהילות כל שבת', ובזכות זה הוא מבקש ברכה מהרבי שיוולד לו ילדים, ואז הרבי מתח קו מתחת למילים 'כל שבת' וברכו בילדים, ונולדו לו שתי ילדים...!"*

סיפר הרה"ח ר' יוסף בנציון ע"ה רייצעס: לאחד מחבריי לא היו ילדים כמה שנים לאחר נישואיו, ומאחר והוא לא השתתף ב'הקהלת קהילות' לאחר חתונתו, הייתה לי תחושה שאם הוא יבוא 'להקהיל קהילות', זה יעזור לו להתברך בילדים. הרגשתי חובה קדושה לעזור לו בעניין.

נזכרתי בשיחה ששמעתי מהרבי זמן קצר קודם לכן, על הפסוק במגילת אסתר "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", שההוראה בזה לכל יהודי, שכאשר הוא נמצא בעמדה ממנה יכול לעזור ליהודי אחר - עליו לעשות כל מאמץ כדי לסייע ליהודי נוסף. מכיוון שעסקתי ב'הקהלת קהילות', ודיווחתי על כך לרבי באופן שוטף, חשבתי שזו הדרך שלי לעזור לחברי: לדאוג שהוא 'יקהיל קהילות', ובדו"ח השבועי אוכל להזכירו ולבקש עבורו ברכה לילדים.

"שבוע אחד ישבתי ללמוד איתו מאמר חסידות. לאחר שסיימנו את המאמר, אמרתי לו: כעת יש לך מה לחזור בבית הכנסת… ואכן, חברי הלך לבית כנסת וחזר על המאמר שלמדנו, ובעקבות אותה שבת החליט להמשיך כך גם בשבתות הבאות.

ובדו"ח השבועי כתבתי שאותו אברך 'מקהיל קהילות כל שבת', ובזכות זה הוא מבקש ברכה מהרבי שיוולד לו ילדים, ואז הרבי מתח קו מתחת למילים 'כל שבת' וברכו בילדים, ונולדו לו שתי ילדים...!

 (מתוך מוסף עת חבד"י)

 

*כל יהודי שליח*

מספר הת' ש. ל. כמה ימים לאחר כינוס השלוחים העולמי, יצאתי כהרגלי לסבב של 'הקהלת קהילות' ברחבי עירי. בדרך לבית הכנסת, ראיתי קבוצת אנשים ברחוב. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם האם הם מעוניינים לשמוע דבר תורה מהרבי? האנשים נענו בחיוב, ולכן התחלתי לחזור להם על לקט פנינים מתורתו של הרבי על הגאולה הקרובה. בין הדברים דיברתי גם על כך שבדורנו כל יהודי הוא שליח של הרבי! ושכל אחד צריך להכין את סביבתו לקבלת פני משיח צדקנו.

כשהאנשים קלטו פתאום, שגם הם שלוחים של הרבי, הם כל כך התרגשו והתלהבו מהענין, עד כדי כך שהחלו מעצמם לשיר את השיר המפורסם של השלוחים - 'שלוחי אדוננו'... וכך באמצע הרחוב פרצה הקבוצה ספונטנית בריקוד חסידי במעגל על הזכות להיות חלק מהצבא האדיר של שלוחי הרבי...!

(מפי בעל המעשה)

*בזכות שמקרבים יהודי יכול להיות ענין הנישואין עם הקב"ה*

 . . ומזה יש ללמוד הוראה נפלאה בעבודתו של יהודי: כאשר אומרים ליהודי שעבודתו צריכה להיות באופן של נישואין עם הקב"ה - כידוע ומבואר במדרשי חז"ל שהקב"ה הוא חתן וכנס"י היא כלה - חולף רעיון במוחו: הן אמת שהוא בדרגת צדיק, ובודאי ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם", אבל אעפ"כ, כאשר מדובר אודות עבודה באופן של *נישואין* עם *הקב"ה*, תכלית היחוד והדביקות באופן ד"והיו לבשר אחד" - כיצד ראוי הוא לכך, בידעו ש"מאן דמחווי במחוג קמי מלכא כו' ", ועאכו"כ "מלכא קדישא", אשר "מי ידמה לך ומי ישוה לך"!...

והעצה לזה - הענין ד"תולדות", "פרו ורבו": כאשר יהודי יוצא מד' אמות שלו כדי לעסוק בעבודה דעשיית יהודים נוספים, עי"ז שמקרבם לתורה ומצוותי', "פרו ורבו" ברוחניות - הנה בזכות זה "מוחלין לו על כל עוונותיו", שבזה נכלל גם הענין ד"מחווי במחוג קמי מלכא קדישא", ובמילא, יכול להיות אצלו ענין הנישואין עם הקב"ה.

והנה, כללות העבודה דעשיית "תולדות", לעשות יהודי נוסף, היינו, שפועלים גם על יהודי שבתחילה הי' רחוק מעניני יהדות שגם הוא יתקרב ליהדות (ע"ד ובדוגמת הענין ד"יעקב ועשו האמורים בפרשה", כנ"ל) - קשורה עם התוכן הכללי דחודש כסלו, חנוכה, י"ט ויו"ד כסלו:

כללות הענין דחנוכה הוא - להאיר על פתח ביתו *מבחוץ* דוקא, היינו, שלמרות שבחוץ שורר חושך - *משתשקע* החמה, יש לצאת ולהאיר את החושך שבחוץ, ועד שפועלים "כליא רגלא דתרמודאי", היינו, שמבטלים מכל וכל את המושג של מרידה באלקות. וכמו כן בנוגע לי"ט כסלו ויו"ד כסלו, שתוכנם - "יפוצו מעיינותיך חוצה", היינו, שה"מעיינות" דתורת החסידות באים באופן של "הפצה" עד למקום *ה"חוצה".*

ובאותיות פשוטות: יתכן שיבוא יהודי ויעשה חשבון: מכיון שהוא נמצא במצב נעלה בעניני תורה ומצוותי', ועד שיש לו שייכות ל"מעיינות" - יש לו להשאר בד' אמות שלו, ולעסוק בלימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד - בלימוד תורת החסידות, ומה שדורשים את הענין דהפצת המעיינות חוצה - יש לו "שלוחים", בנים ונכדים, שיעשו זאת עבורו, הוא יעשה זאת ע"י ה"דואר"... אבל *הוא בעצמו* - היתכן שיצא למקום ה"חוצה"?! ובפרט ש"כל הדרכים בחזקת סכנה"!...

הנה על זה באה ההוראה מכללות הענין דחודש כסלו - שכל הענין דחנוכה הוא להאיר על פתח ביתו מבחוץ דוקא, וכמו כן בנוגע לענין דהפצת המעיינות, שהכוונה בזה היא - "יפוצו מעינותיך *חוצה*" דוקא, ומכיון שכן, עליו *לצאת* מד' אמות שלו, ולבוא למקום ה"חוצה", כדי להפיץ *שם* את המעיינות דתורת החסידות.

ובקשר לטענה ד"כל הדרכים בחזקת כו' " - הרי אדרבה: דוקא עי"ז מוחלין לו כו', ולא עוד אלא שעי"ז בא לעילוי דתגבורת דיצחק, כנ"ל.

 

*"עד כדי כך שגם הם יעמידו "תולדות" באופן כזה"*

וזוהי ההוראה בנוגע למעשה בפועל שיש לקחת מכל הענינים שנצטרפו בשבת זו - להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דחודש כסלו, שנקודתם ותוכנם - להאיר את העולם כולו באור ד"תורה אור", ובמיוחד - באור דפנימיות התורה, תורת החסידות, ועד שמאיר גם במקום החושך - על פתח ביתו *מבחוץ*, שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות *חוצה*, היינו, שיוצא למקום ה"חוצה", ושם עוסק בענין ד"תולדות" - לקרב יהודים שהיו במקום ה"חוצה" שגם הם יהיו חדורים בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', כולל - האור דתורת החסידות, ועד כדי כך שגם הם יעמידו "תולדות" באופן כזה, כנ"ל בארוכה.

*"הגיע הזמן להתעורר מהאדישות והתרדמה"*

. . הם רק יצאו מכתלי ישיבת תומכי תמימים - וכבר שכחו את התפקיד שהוטל עליהם, והתיישבו "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"! ואילו הי' מדובר אודות "גפן" ו"תאנה" דקדושה ["גפן" - התעסקות בסודות ורזין דתורה, ו"תאנה" - שעל ידה נעשה התיקון דחטא עה"ד, כמ"ש ־ "ויתפרו עלה תאנה", כמבואר בקונטרס עץ החיים" פרטי הדברים] - הי' טוב!...

בהיותכם בכתלי ישיבת תומכי תמימים החדירו בכם שתפקידכם להיות "נרות להאיר", להאיר את ה"נר ה' נשמת אדם" שבכאו"א מישראל כדברי הבעש"ט שכל יהודי הוא בבחינת "ארץ חפץ", שגנוזים בה אבנים טובות ומרגליות, אלא שיש להביא זאת מן ההעלם אל הגילוי;

וכמו כן הסבירו לכם שתפקידכם לצאת "למלחמת בית דוד" - וכפי שנתבאר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז, "שבימינו אלו שייך תפקיד זה לא רק לאותם עשרות ומאות שלמדו בתומכי תמימים בתקופה ההיא, או אלו שלומדים בתומכי תמימים כיום, אלא תוכן הדברים שייך *לכאו"א* מישראל; ויודעים אתם היטב עד כמה תובע נשיא דורנו שצריכים להשתדל בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה, ולא רק שאמר זאת סתם ככה, באופן ד"מהיכי תיתי", אלא "ער האט זיך אויפגעגעסן די האַרץ"... [= הלב נאכל] בתבעו אודות ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה.

ולאחרי כל זה - יושבים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", ועוסקים בכל הענינים דאכילה ושתי' וטיול כו', ורק לאחרי שסיים את כל העסקים שלו, ויכול להתהלך מתוך רגש של "שישו בני מעי"... אזי מגיע מצב ש"נמאס לו כבר מעצמו"... ואז נזכר סוכ"ס ש"אדם לעמל יולד", ובמילא, ממתין עד שיתנו לו את הכבוד המתאים, ויכריזו שהוא "המשפיע", בה"א הידיעה, ואז - יצא ויכריז: "עמדו הכן כולכם"! "יעצט וועל איך אַייך זאָגן תורה"!... [= עכשיו אגיד לכם תורה].

כיצד יכולים לשבת בשלוה - כאשר יודעים שישנו פס"ד ברמב"ם שהעולם כולו שקול, וע"י "מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה"!... כלומר, לא זו בלבד שביכלתו לפעול איזה תיקון בעולם, אלא ביכלתו לגרום "תשועה והצלה" לכל העולם! וכיצד יכולים "להתנפח" ולהמתין ל"כיבודים" - כאשר יודעים שמדובר אודות יהודי שנמצא במצב של פיקוח נפש, שאז צריך אפילו "כהן גדול" להפסיק באמצע עבודת יום הקדוש בקדש הקדשים, ולצאת לפנות גל של אבנים, אפילו על הספק וספק ספיקא -שמא יוכל להציל יהודי שנמצא שם!!

יעשה כאו"א חשבון צדק בנפשו: כמה "נרות להאיר" הדלקת בערב שבת זה, וכמה "נרות להאיר" הדלקת ביום שלפנ"ז?!... הגיע הזמן להתעורר מהאדישות והתרדמה - כלשון הרמב"ם: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם", ולזרוק את עצמו ("אַריינוואַרפן זיך") מתוך מסירה ונתינה בעבודה דהפצת המעיינות חוצה.

(משיחת ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו ה'תשמ"ה)

 

*"חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם"*

במענה על מכתבו מא' כסלו. אין להתפעל ממה שלא כל אלו שהבטיחו לבוא לשיעור תורה באים, וכבר ידוע פסק רז"ל (ברכות ה' ע"א) אשר שלשה דברים באים ע"י יסורים ואחד מהם תורה, אבל חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם ובתעמולה המתאימה בודאי יתרבו המשתתפים בשיעורים.

בודאי למותר לעוררו על ההכנה המתאימה ליום הבהיר י"ט כסלו הוא יום גאולתנו ופדות נפשנו, היציאה לחפשי של רבנו הזקן ואתו עמו נצחון תורת החסידות הכללית ותורת חב"ד. וכיון שההשגחה עליונה הביאתו למקום שהוא לע"ע אחד מחסידי חב"ד עליו גם למלאות התפקיד דהפצת המעיינות חוצה. ובודאי נודע לו האמור מהבעש"ט שזהו הכנה וכלי לגאולת כל ישראל גאולה השלימה והאמיתית. ויה"ר שתהי' ההתועדות בהצלחה ובקבלת החלטות טובות מר"ה לחסידות על כל השנה כולה.

(אגרות קודש חלק י עמ' קכו)

 

*"אין צורך בענין של דינים וגבורות ח"ו"*

כאשר מדברים אודות דוד מלכא משיחא, לקרב ולמהר את ביאת משיח צדקנו – אין צורך בענין של דינים וגבורות ח"ו, שכן, לכל הדעות כבר יצאנו ידי חובה בכל עניני הדינים וגבורות באופן *ד"די והותר"...* ולכן צועקים בני ישראל: *"עד מתי*..." (תהלים עד, י) "אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל"... (שם פג, ב) ומכיון שכן, הרי בודאי שדוד מלכא משיחא צריך לבוא תיכף ומיד ממש.

(משיחת ש"פ וישלח, י"ז כסלו ה'תשמ"ו)

על כך ועוד בעלון השבועי המצורף היוצא לאור על ידי מטה הקהלת קהילות העולמי - 770

 _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ 

 

*לב יהודי*

ראש שמניח תפילין חושב כיהודי, הלב שבסמוך לו מניחים תפילין מרגיש כלב יהודי, והיד שקשורה ע"י תפילין – הנה רחוקה ממעשים רעים ועושה תמיד מעשים טובים.

(אג"ק חלק א' עמ' קג – תרגום מאידיש)

*פאטאגראפיע – צילום*

במכתב זה מתייחס הרבי לחיקוי מזוזות ותפילין ע"י צילום על גבי נייר שהגיעו לארה"ב:

. . דרך אגב – בטח ידוע גם לכבוד תורתו שנתקבלו לכאן אלפים ואולי עוד יותר מזה מזוזות וכנראה גם תפילין, שהם מעשה פאטאגראפיע, על נייר כו' וכו'.

(אג"ק חלק א' עמ' פג)

מתוך הספר התפילין ובר מצוה

*ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני... ואל יחר אפך בעבדך (מד,יח)*

"יוסף" – מסמל לימוד תורה, "תלמוד".

"יהודה" – מסמל קיום מצוות, "מעשה".

"ויגש אליו יהודה" – יהודה ("מעשה") ניגש אל יוסף ("תלמוד") כדי לקבל ממנו השפעה, שהרי תלמוד נעלה ממעשה, כמאמר רז"ל (קידושין מ) "גדול תלמוד, שמביא לידי מעשה".

"ויאמר בי אדוני" – תומשך בי השפעתו של יוסף.

אולם רק עתה (בזמן עבודת הבירורים) תלמוד גדול; אבל לעתיד-לבוא, בזמן ביאת המשיח (גמר ושלימות עבודת הבירורים) תתגלה מעלת המעשה ויהיה מעשה גדול – בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

לכן לעתיד-לבוא מלך המשיח יהיה משבט יהודה דווקא, לא משבט יוסף.

(ספר-המאמרים תרצ"ט, עמ' 191).

* * *

מפרש הרב המגיד ממעזריטש:

אדם המתפלל לה' ומבקש על מילוי צרכיו הגשמיים, יהיה עיקר כוונתו שימלא הקב"ה את בקשתו למענו יתברך, שתימשך ברכה והשפעה לחלק הבורא הנמצא בתוכו. תפילה כזו מתקבלת ואין השטן מקטרג עליה, שהרי כוונת המתפלל היא לשם-שמים.

זהו שרמז הכתוב:

"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ('יהודה') ניגש אל ה' ועומד לפניו בתפילה,

"ויאמר בי אדוני" – עליו לכוון שיש בתוכו ('בי') חלק של 'אדוני': נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה", ולמענה הוא מבקש ומתפלל. אזי,

"ואל ייחר אפך בעבדך" – כי לא יקטרגו על תפילתו.

(אור-תורה בראשית, דף יט ע"ב).

* * *

"ויגש אליו יהודה" – כשיהודי ניגש אל "יוסף הצדיק" שבדורו לקבל ברכתו,

"ויאמר בי אדוני" – תחילה הוא מבקש שתיכנס בו השפעתו הרוחנית של הצדיק, דבר המביא לידי קירוב וייחוד מסויים בינו לבין הצדיק. רק לאחר מכן,

"ידבר נא עבדך דבר" – הוא מבקש ברכה לעצמו בענייניו הפרטיים. אולם גם לאחר התקרבות זו עדיין הוא מרגיש את מיעוט ערכו לגבי הצדיק. לכן הוא ממשיך,

"ואל יחר אפך בעבדך" – על שהוא מבזבז זמנו של הצדיק ומטרידו בענייניו הפרטיים שהם בבחינת חסרי ערך לגבי הצדיק,

"כי כמוך כפרעה" – "פרעה" רומז למידת מלכותו יתברך (ראה זוהר חלק ב' לד), וצדיקים דומים לבוראם; כשם שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד והוא סובל את כל בריותיו, כן גם הצדיק.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויגש תשי"א. תורת מנחם התוועדויות כרך ב, חלק ראשון עמ' 161).

* * *

כשניגש יהודה אל יוסף היה מוכן למלחמה, כנאמר במדרש (רבה) כאן – "ר' יהודה אומר הגשה למלחמה, כמה דאת אמר וייגש יואב והעם אשר עמו למלחמה".

יהודה היה מוכן לסכן את עצמו במלחמה כדי להציל ילד יהודי אחד, אשר הוא היה אחראי לשלומו – "כי עבדך ערב את הנער" (פסוק לב).

ללמדך: הורים, שהם האחראים לחינוכו של כל אחד ואחד מילדיהם, חייבים למסור את נפשם בעבור ילדיהם, כדי שהם יקבלו חינוך יהודי טהור.

(ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 95-94).

*לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת... (מד,כב) ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון (מד,כט)*

ועזב את אביו ומת: ...דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה. וקרהו אסון: שהשטן מקטרג בשעת הסכנה (רש"י).

בפסוק כ"ב מביע יהודה לפני יוסף את חשש השבטים מירידת בנימין למצרים, ואילו בפסוק כ"ט הוא מביע את חששו של יעקב אביו מפני ירידת בנימין למצרים.

מנין לרש"י, שהחשש של השבטים (באומרם "ועזב את אביו ומת") היה מחמת מיתת אמו בדרך, ואילו חששו של יעקב (באומרו "וקרהו אסון") היה בגלל "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה"?

חששו של יעקב היה מבוסס על כך שאחיו ואמו של בנימין מתו ב"דרך": יוסף נטרף (לפי דעתו של יעקב) מחיות רעות המצויות בדרך, ורחל מתה בדרך. לכן מפרש רש"י שחששו של יעקב היה משום שבעקבות שני מאורעות אלה, ה"דרך" היא "שעת סכנה" לבנימין (וראה לעיל פרשת מקץ (מב,ד) על הפסוק "פן יקראנו אסון").

אך השבטים, שידעו את האמת שיוסף לא מת בדרך, חששם היה מבוסס על מאורע אחד בלבד – מיתת רחל בדרך. לכן מפרש רש"י שזה היה בגדר "דאגה" בעלמא: "דואגים אנו שמא ימות".

(ליקוטי שיחות כרך ה עמ' 218).

*אני יוסף העוד אבי חי (מה,ג)*

וכי לא הבין יוסף שאביו חי? הלוא כל הסירוב להביא את בנימין נבע מהתנגדות יעקב, וכל הדו-שיח שלו עם אחיו סבב אודות אביו, ומדוע שאל "העוד אבי חי"?!

אלא המילים "העוד אבי חי" נאמרו בלשון תמיהה (ולא בלשון שאלה): יוסף התפלא שאביו עדיין בחיים. הרי כלל אמרו חז"ל, "גזירה על המת שישתכח מן הלב", אבל על החי אין אדם מקבל תנחומין (ראה רש"י לז,לה).

וזהו שתמה יוסף: מכיוון שאני בחיים, הרי במשך כל העשרים ושתיים שנים הללו התאבל עלי יעקב אבי; כיצד הוא עדיין מחזיק מעמד?! העוד אבי חי?!

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 387).

*כי למחיה שלחני אלקים לפניכם... לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה (מה,ה-ז)*

חשכת הגלות, הלחץ והדחק של טרדות הפרנסה, מקשים על האדם להתבונן בגדולת הבורא ומונעים ממנו לגלות ולעורר את האהבה הטבעית לה' שיש בכל נפש מישראל ("אהבה מסותרת"). לכן בחמלת ה' על עמו ישראל, הוא שולח להם בכל דור צדיק עליון, שהוא בחינת יוסף הצדיק, המשפיע אור לכל נשמה, היינו שנותן בה כוח לעורר ולגלות את האהבה המסותרת, על-ידי התבוננות בגדולת ה'. ככתוב (תהילים צז) "אור זרוע לצדיק".

זהו שרמז הכתוב:

"כי למחיה שלחני אלקים לפניכם" – יוסף "נשלח" מדרגתו הנעלית לגלות את ה"אהבה מסותרת" בנשמות ישראל, ולהחיותם בחיים רוחניים במשך הגלות הארוכה,

"לשום לכם שארית בארץ" – בארץ העליונה, ארץ החיים,

"ולהחיות לכם לפליטה גדולה" – בימות המשיח, שאז יהיה "הגדיל ה' לעשות עמנו" (תהילים קכו). "אור זרוע" הנ"ל ייתן אז פריו ב"צמיחה" בריבוי מופלג.

(תורת חיים בראשית חלק ב, דף קה).

*כי למחיה שלחני אלקים לפניכם... לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה (מה,ה-ז)*

יוסף ליקט ואסף את ניצוצי החסדים שנפלו במצרים בסוד 'שבירת הכלים', ככתוב (לקמן מז) "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים" (כסף רומז לאהבה וחסד, מלשון "נכסוף נכספת לבית אביך"). הוא עשה זאת כדי להשפיע לישראל מחסדים אלו בכל משך זמן הגלות, ועל-ידי זה יהיה להם גם הכוח לסבול את ארבעת הגלויות (כאדם היוצא לדרך רחוקה, שמכין לעצמו מזון רב כצידה לדרך).

תוצאת השפעה זו היא, שלכל אורך זמן הגלות הזאת מאמינים כל ישראל בביאת המשיח באמונה שלמה ואיתנה בלי שום ספק וספק ספיקא כלל. אמונה זו נובעת מהשפעת החסדים שיוסף השפיע לנשמות-ישראל.

זהו שרמז הכתוב:

"וישלחני אלקים לפניכם" – ירידתו של יוסף למצרים ללקט ניצוצי החסדים היתה כדי

"לשום לכם שארית בארץ" – שיוכלו בני-ישראל להתקיים בארבע הגליות, ובפרט בגלות האחרונה,

"ולהחיות לכם לפליטה גדולה" – ובסוף הגלות יזכו "לפליטה גדולה" של הגאולה.

(אור התורה בראשית כרך ו, עמ' 2216).

*שמני אלקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד (מה,ט)*

חז"ל אמרו (פסחים קיט) כי "כל כסף וזהב שבעולם יוסף ליקטו והביאו למצרים כו', וכשעלו ממצרים העלום עמם".

במאמר זה רמזו חז"ל כי המטרה והתכלית של גלות מצרים היא בירור הניצוצות המצויות בכסף ובזהב והעלאתם לקדושה.

זהו שרמז הכתוב:

"שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" – ובידי ללקט ולקבץ כל כסף וזהב שבעולם ולהביאו למצרים, ולכן

"רדה אלי אל תעמוד" – כי מעכשיו אפשר שתתבצע הכוונה והמטרה של גלות מצרים, היינו שבני-ישראל יבררו ויעלו את ניצוצי הקדושה הנמצאים בכסף וזהב זה ("העלום עמם").

(לקוטי שיחות חלק ג, עמ' 823).

*ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צוואריו (מה,יד)*

ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך: על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צוואריו: על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב (רש"י).

מדוע בכה יוסף על חורבן המקדשות בחלקו של בנימין ובנימין בכה על חורבן המשכן בחלקו של יוסף, ולמה לא בכה כל אחד ואחד על החורבן העתיד להתרחש בחלקו הוא?!

אלא כשאדם רואה שה'מקדש' הרוחני של חברו 'חרב' – עליו לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לחברו לתקן את המצב, ואם השתדלותו אינה נושאת פרי, עליו להצטער על מצב חברו עד כדי הוזלת דמעות. לעומת זאת, כאשר ה'מקדש' הפרטי שלו חרב, אסור לו להסתפק באנחה ובבכייה אלא עליו לעשות ולפעול במלוא המרץ לבנייתו מחדש.

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 150-148).

*וינשק לכל אחיו ויבך עלהם ואחרי כן דיברו אחיו אתו (מה,טו)*

בזוהר (על הפסוק) נאמר, שנצנצה ביוסף רוח הקודש והוא בכה על גלות עשרת השבטים (זהו ש"עלהם" נכתב חסר יו"ד, לרמז על גלות עשרת השבטים), אך אחיו לא בכו, כי לא זכו להשראת רוח הקדש.

אומר על כך הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:

ראויים היו האחים שתשרה עליהם השכינה, אולם לא שרתה עליהם משום שמכרו את יוסף ובכך גרמו להסתלקות השכינה מיעקב אביהם (ראה פרש"י בפסוק כז). לכן נענשו – מידה כנגד מידה – שגם עליהם לא תשרה השכינה, אפילו בשעה שהתוועדו אל יוסף.

(ליקוטי לוי-יצחק כרך א, עמ' קצה-קצו).

*עשרה חמורים נשאים מטוב מצרים ועשר אתונות נשאות בר ולחם ומזון לאביו לדרך (מה,כג)*

מטוב מצרים: מצינו בגמרא ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו (רש"י).

מנין ששלח לו יין?

"חמר" פירושו יין, כדכתיב (דברים לב), "ודם ענב תשתה חמר", ותירגם התלמוד הירושלמי – "מן הדא יהוון שתיין כוס דחמר". וכן נאמר (תהילים עה), "ויין חמר מלא מסך", ופירש רש"י – "יין חזק". ובלשון הגמרא – "חמרא" הוא גם חמור וגם יין.

וכיוון ש"חמרים" כאן חסר כתיב (בלי "ו"), רומז לנו הכתוב ששלח (נוסף על החמורים) גם יין ישן הנקרא "חמר".

* * *

המפרשים כתבו, שהיין ששלח יוסף לאביו רומז ל"יינה של תורה", שזכו לו ישראל על-ידי גלות מצרים.

לפי זה יש להוסיף, שהחמורים אשר נשאו את היין רומזים שאדם חייב לקבל עליו עול תורה כחמור למשא, ככתוב (בראשית מט) "יששכר חמור גרם", ופירש רש"י: "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד".

זהו מה שנאמר (שם) "אסרי לגפן עירה" – כדי לזכות ל"יינה של תורה" צריך אדם להיות כחמור למשא.

(אור-התורה בראשית כרך ה, עמ' 1976).

* * *

מצרים נמשלה לחמור, ככתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וישראל נמשלו לגפן, ככתוב (תהלים פ) "גפן ממצרים תסיע". בזה ששלח יוסף חמורים טעונים יין רמז לאביו שמצרים בטלים לישראל, ויוכלו 'לבררם', ככתוב (שמות יב) "וינצלו את מצרים".

(אור-התורה כרך ה, עמ' 1976).

* * *

אומר הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון:

היין ששלח יוסף יש בו רמז לארבע הכוסות של חג הפסח, ואילו "בר ולחם ומזון" – ג' לשונות אלו רומזים לג' מצות שעורכים בליל ה"סדר".

בכך ביקש יוסף לומר לאביו כי בסופו של דבר יֵצאו בני-ישראל ממצרים ויחגגו את חג הפסח במצות וביין.

(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר כרך ב, עמ' י-יא).

*וידברו אליו את כל דברי יוסף... וירא את העגלות אשר שלח יוסף (מה,כז)*

את כל דברי יוסף: סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה. זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף (רש"י)

לשם מה העביר יוסף לאביו סימן שהוא חי, וכי לא היה יעקב מאמין לבניו ללא סימן? והרי אמרו חז"ל (ר"ה כג) "מילתא דעבידא לאגלויי – לא משקרי אינשי".

אלא הסימן נועד להוכיח שהוא חי כיוסף הצדיק, ושגם בהיותו במצרים, בערוות הארץ, תורתו וצדקתו עמו כמקודם.

זהו שאמר יעקב (בפסוק הבא) "עוד יוסף בני חי" – הוא נוכח שיוסף חי ומתנהג כראוי לבנו של בחיר שבאבות; הוא עוסק בתורה הנקראת "תורת חיים" ומקיים את מצוותיה עליהן נאמר (ויקרא יח) "וחי בהם".

(משיחת מוצאי חנוכה תשמ"א).

*כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה... שבעים (מו,כו-כז)*

כל הנפש הבאה ליעקב: ...כשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא שישים ושש... משבאו לשם (למצרים) היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, וניתוספה להם יוכבד בין החומות (רש"י)

מדוע היה נחוץ שיושלם המספר של שבעים נפש לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים?

משום ששבעים הנפש לבית יעקב הם כנגד שבעים אומות-העולם, אשר החיוב לבררן מוטל על בני-ישראל. הדבר נרמז בפסוק (דברים לב) "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", ופירש רש"י: "למספר שבעים נפש של בני יעקב שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון".

מאחר שבירור זה החל בגלות מצרים, שהיא שורש כל הגלויות כולן, הושלם המספר שבעים לפני שנכנסו בני-ישראל למצרים.

(משיחת פ' ויגש תשל"ד).

*ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף (מז,יב)*

מצינו שכל ישראל, עד סוף כל הדורות, נקראים על שמו של יוסף, ככתוב (תהילים פ) "נוהג כצאן יוסף", כי יוסף פירנס את אחיו ובני ביתם בימי הרעב. ולכאורה, האם בגלל שיוסף כלכל את בית אביו יהיו כל ישראל נקראים על שמו?

אלא: הם נקראים 'יוסף' על שם המידה הטובה שהוא העניק לכל אחד ואחד מהם. כלומר, הכוח להנהגה זו, שיש בכל אחד ואחד מישראל, לשלם טובה תחת רעה – בא מיוסף. כדאיתא בספר התניא (סוף פי"ב): "וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו, אלא אדרבה – לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו".

(לקוטי שיחות כרך ה, עמ' 239).

*ויאמר יוסף אל העם... הא לכם זרע וזרעתם את האדמה (מז,כג)*

"הא לכם זרע" – יוסף הצדיק שבכל דור נותן לכל אחד ואחד כוח וחיזוק בעבודת ה'. אך נתינת כוח זו כשהיא לעצמה אינה מספיקה, וצריך להיות גם –

"וזרעתם את האדמה" – עבודה בכוח עצמו...

(משיחת פרשת ויגש תשי"א. תורת מנחם תשי"א כרך א (ב), עמ' 165).

*ויאמר יוסף אל העם... הא לכם זרע וזרעתם את האדמה (מז,כג)*

איתא בכתבי האריז"ל, שעל-ידי "הא לכם זרע" – שבזה רמוז שיוסף אילץ את המצרים למול את עצמם – ניתוספה חיות בקליפת מצרים. יוסף עשה זאת על דעת עצמו והדבר גרם לתוקף השעבוד.

כיוצא בזה מצאנו במשה רבנו, ככתוב (שמות לב) "שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים", ופירש רש"י "ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה – הם שיחתו והשחיתו".

ללמדך , אמנם חייבים לעסוק בהפצת היהדות. אך אסור לאדם לקבוע דרכים ופעולות על דעת עצמו.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 98-100).

*וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה (מז,כז)*

לפיכך ישבו ישראל בארץ גושן, שהיא של שרה אימנו (כשנלקחה שרה לבית פרעה כתב לה את ארץ גושן לאחוזה) (פרקי דרבי אלעזר פכ"ו)

יש לדקדק בזה:

כיצד נתקיים בבני-ישראל "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם" (בראשית טו), והלוא בני-ישראל ישבו בארץ גושן, שהיתה ירושה להם משרה אמנו?

אלא הכוונה היא שאין בארץ גושן אותה חשיבות וקדושה שיש בארץ-ישראל, ארץ הקודש. לכן היא בבחינת "ארץ לא להם", כלומר, ארץ שאינה ראויה לישיבת בני-ישראל...

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 408-409).

*©לזכות ישראל בן רחל שלה*

             *חיה קלרה בת רבקה*

        *יוסף יצחק בן חיה קלרה*

     *מנחם מענדל בן חיה קלרה*

            *שמואל בן חיה קלרה*

*". . אעפ"כ הי' זה "דבר ישר" אם היו חושבים אודות טובתו של יהודי שני, ובשביל יהודי זה היו "מוסרים את נפשם" ללמוד מאמר חסידות, ולדעת אותו גם בע"פ . ."*

דובר כמה פעמים אודות הצורך בחזרת חסידות בבתי־כנסיות.

והטעם לזה הוא בגלל התועלת שבדבר - ובשתיים: (א) עבור הבחורים עצמם שכדי לחזור חסידות בעל־פה יצטרכו בדרך ממילא ללמוד חסידות בעצמם (שהרי לא יתכן לחזור ללא לימוד מקודם...). (ב) עבור הבעלי־בתים הנמצאים בהבתי־כנסיות.

. . מה יכול לפעול על בעלי־בתים יותר מזה שרואים שהגיע אליהם "אדם גדול", שרכש לעצמו ידיעה טובה בחסידות ("ער קען שוין טאַקע חסידות"), ואף־על־פי-כן אינו חס על זמנו ו"משפיל" את עצמו לחזור מאמר חסידות בפני כאלה שלמטה ממדריגתו כדי לזכותם - דבר שישאיר רושם חזק ביותר אצל הבעלי־בתים השומעים.

ולפיכך, גם אם צדקו האברכים בטענתם שלתועלת עצמם אינם זקוקים לקיים הוראה האמורה, אף־על־פי־כן הי' זה "דבר ישר" אם היו חושבים אודות טובתו של יהודי שני, ובשביל יהודי זה היו "מוסרים את נפשם" ללמוד מאמר חסידות, ולדעת אותו גם בעל־פה ולאחרי זה לילך בבית־הכנסת ולחזור המאמר - [כולו או חציו, בהתאם להשיעור "וואָס אַן אַמעריקאַנער בעה"ב" [= שבעל־הבית אמריקאי] יכול "לסבול" בפעם הראשונה].

ויהי רצון שגם האברכים (נוסף על הבחורים) יטלו חלק בעבודתו של רבינו הזקן בהפצת תורת החסידות, וזכות הרבים מסייעתם.

 (משיחת כ"ד טבת תשי"ב)

 

*"תיכף ומיד ממש, ביום הש"ק פ' וארא יוצאים כל בנ"י מהגלות"*

. . וכן יש לעורר ע"ד ההכנות לעריכת ההתוועדות דהעשירי בשבט - שבודאי תהי' ביחד עם בעל ההילולא, נשיא דורנו בראשנו, ומשה ואהרן ("הם המדברים גו' להוציא את בני ישראל ממצרים") עמהם, כיון שתיכף ומיד ממש, ביום הש"ק פרשת וארא (לפני התחלת הקריאה בפרשת בא), יוצאים כל בנ"י מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" (כפי שקורין במנחה), ובלשון המדרש "ראובן ושמעון סלקין", העלי' דכל בני ישראל מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, כולל גם העלי' דבני ישראל לדרגת האבות, העצם דישראל כפי שהם חד עם עצמותו ית', ובזה גופא בעילוי אחר עילוי עד אין סוף, כמ"ש "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", בביהמ"ק השלישי והמשולש, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך".

(משיחת ש"פ וארא, ה'תשנ"ב – דבר מלכות)

 *הנאום והנואם*

. . תלמידים רבים, לפחות בראשית דרכם בעולם הדרוש והנאום, חשים רתיעה ופחד מ'גודל המעמד', גם כשהנושא אותו רוצים להעביר לציבור ברור להם כשמש בצהרי היום הרי שבבואם לדוכן הנואמים - או אפילו מעצם המחשבה אודות כך - מקבלים הם 'פיק ברכיים', ופעמים אף עלולים לשכוח מה רצו לומר או את סדר אמירת הדברים וכיוצא בזה. גם אם הצליחו איכשהו לעבור את המעמד, הרי ברוב הפעמים ישכחו כמה דברים שהכינו לומר, ובאופן כללי ההתרגשות שחופפת אותם מהווה מכשול אדיר להצלחת הנאום.

עד עתה הצגנו רק בעיה אחת. אולם ברור, שעוד עשרות בעיות כאלה ואחרות עלולות להיות, ואכן ישנן, ב'עולם הנאום'. כמו למשל: אופן איסוף החומר לנאום; דרך הצגתו לפני הקהל; אופן ההבעה; תנועות הגוף של הנואם; גובה הקול; קצב הדיבור; סוגי הרצאה שונים ומטרתם; הכנת נאום מאולתר וכו' וכו', ועדיין לא הזכרנו את ה'צד השני של המטבע': סוג הקהל; הפרעות באמצע הנאום; הקשבה חלקית; שאלות ותשובות באמצע הנאום, וכהנה רבות.

לשם המחשה: לא אחת יוצא לנו להקשיב לבחור שמוסר שיעור תורה ברבים ואנו לא מבינים מה הוא בעצם אומר, לאן הוא חותר, דבריו נשמעים כדיקלום בעלמא. כעת נתאר לעצמנו אדם מ'בחוץ' שיושב ומשתדל להקשיב לאותו "איש חב"ד" שהגיע לבית הכנסת שלו למסור מסר מהרבי. אותו אדם לא מבין - למרות הקשבתו המלאה - דבר וחצי דבר מתוכן הדברים. הבחור הנואם מדבר בהתלהבות ("הרבי שואל . . הרבי מתרץ . . הרבי אומר שאי אפשר להסתפק בתירוץ זה . . הרבי מקדים ג' ענינים . . אבל לאחר כל זה הרבי אומר שעדיין לא מובן". נשמע מוכר...).

כמה חבל שלאחר שכבר הצלחנו להגיע לאותם יהודים וכבר כיבדו אותנו בסבר פנים יפות לחזור דא"ח וכו', יוצאים האנשים מבית הכנסת עם כמה מילים מעורפלות שלא חדרו למוחם ובודאי לא לליבם ועל אחת כמה וכמה שלא יוכלו להורידם לעולם המעשה כדבעי.

מספרים על בית כנסת מוכר בעיר מונטריאל שבכל שבת הגיע אליהם בחור לחזור דא"ח. לאחר תקופה מסויימת פגש הגבאי את המשפיע בישיבה ואמר לו: רציתי לומר לך שהבחור שמגיע אלינו כל שבת מדבר בצורה נפלאה, פשוט תענוג להקשיב. אך דבר אחד רציתי לשאול אותך: מה הסיפור של הבחור הזה שבכל שבת הוא חוזר דברי תורה מחותנו, הוא נשוי או לא... מתברר שהבחור חזר במאמרי דא"ח את המילים "דער רבי דער שווער [= כ"ק מו"ח אדמו"ר]" ולא טרח להבהיר למי הכוונה...

(התמים גליון כג עמ' 61)

על כך ועוד בעלון השבועי המצורף היוצא לאור ע"י: *'מטה הקהלת קהילות העולמי – 770'*

 _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ 

 

*מבצע תפילין*

... בנוגע להאברך*. . . שי' —

עליו לדייק בכשרות האכו"ש, ובהנחת תפלין (בדוקות**).

(ממכתב י"ד כסלו, תש"מ)

*) שהפך ל"ע ול"ע צמח. המו"ל.

**) כשנבדקו התפילין נמצא כתוב "ושינתם" במקום "ושננתם". המו"ל.

(לקו"ש כרך לו עמ' 299)

 

*מבצע מזוזה*

יביאו* לו תניא ויקרא בו מזמן לזמן וכן מזוזה (בדוקה) במעטפה תוך מעטפה אזכיר עה"צ ויב"ט.

(ממענה כ"ק אדמו"ר שליט"א)

*) נכתב לאברך שאביו שהה ל"ע בבית­ רפואה, אך היה מאד לא רגוע. המו"ל.

(לקו"ש כרך לו עמ' 299)