היה זה רגע כואב במיוחד. ביום י"א בתמוז תשנ״ד,
20/4/2022
היה זה רגע כואב במיוחד. ביום י"א בתמוז תשנ״ד, הגיעה הבשורה המצערת על פטירתה של הרבנית אלישיב ע״ה, ורבן של ישראל הגרי"ש אלישיב זצ״ל התעטף באבל כבד. כמו כן, בתה - הרבנית קניבסקי ע״ה, אשת חבר של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א, נשבר ליבה בקרבה עם השמע הבשורה הקשה, ודמעתה על לחיה, דמעות צער וכאב.
בתום ההיערכות לקראת הלוויה המונית, נקבעה השעה בה ייצא מסע ההלוויה בירושלים. הרבנית קניבסקי שהתה באותה עת בחדרה, סגורה ומסוגרת, שקועה ביגונה. ואז, כשהגיעה השעה לצאת ולעלות לירושלים למסע ההלוויה, יצאה הרבנית מהבית, והחלה יורדת בצעדים מדודים לעבר הרכב הממתין לה...כתיבת ספר תורה
כל בר דעת מבין באיזה רגע קשה מדובר. כל אדם יכול לדמיין מה עובר על אדם רגע לפני שהוא יוצא להלוויית אמו. כל אדם יכול לחוש את הכאב העוטף, את האבל האופף. אבל אז, בדיוק אז, הבחינה הרבנית במשהו מיוחד... ובאופן מפתיע, היא חיפשה את אחד מנכדיה, ופנתה אליו כשנימה של דחיפות בקולה: ''בבקשה, גש מהר לישיבת 'בית מאיר' השוכנת בסמוך, וקרא לאברך פלוני. בקש ממנו שיבוא לכאן מהר, לפני שגם הרב "רד ונצא לירושלים...''.
הנכד אץ רץ לישיבה הסמוכה, ושב כהרף עין, מתנשם ומתנשף, כשאחריו רץ אותו אברך שהרבנית נקבה בשמו. הלה לא הבין למה נקרא לכאן, ועוד דווקא עכשיו - בעת שהרבנית עומדת וממתינה לנסוע לירושלים - להלוויית אמה ע״ה!.
כשהגיע, אמרה לו הרבנית קנייבסקי: ''הלא היית אצלי לפני כמה שנים, וסיפרת שטרם זכית לילדים. מאז - עוד לא שמעתי האברך
שטרם
ובכלל - כיצד זוכרת הרבנית קניבסקי את העובדה כי הזכיר את עצמו לישועה לפני כמה שנים?! מה הקשר עכשיו? ומדוע נקרא הנה בכזו דחיפות?!.
''ראה נא. זה עתה הבחנתי, כי ציפור עמלנית הקימה לעצמה קן על גג הבית. הלא מצוות שילוח הקן היא סגולה להתברך בילדים, וזו הישועה לה אתה זקוק. גש מהר וקיים את המצוה, ותזכה בעזרת השם להיוושע!'' - האיצה בו הרבנית, כאילו היום הוא יום רגיל...
האברך ניגש אל הקן, וגילה כי הציפור איננה. הטילה את הביצים ועזבה את הזירה. חשכו עיניו של האברך, ועמו - חשכו גם עיני הרבנית. ''המתן מעט, אולי היא תיכף תשוב...'' - היא כמעט 'התחננה', ''יש במצוה נדירה ויקרה, בסגולה בטוחה קיימא!''.
האברך המתין, ואתו - המתינה היציאה אלישיב. דבר לא בוער עכשיו - רק בסגולה היקרה, רק לסייע לו ולהעניק לו את הזכות וההזדמנות. למזלם הטוב, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט״א התעכב, והתאפשר גם לרבנית להתעכב ולהמתין...
עוד דקה ועוד דקה חולפת, והנה שבה הציפור ממעופה והתמקמה לה בתוך הקן. עתה מיהר האברך לטפס אל הסולם, תפס את מקומו על הגג, ובירך את הברכה על שילוח הקן בהתרגשות אין קץ. אחר כך שילח את הציפור ונטל את הביצים - קיים את המצווה כהלכתה!.
'מצויין!' - אמרה הרבנית קניבסקי, 'זכות המצוה תגן עליך, ותזכה במהרה לצהלות ילדים משחקים בביתך. השם יעזור שבקרוב ממש תבשרנו בשורות טובות, ותזכה בהרבה נחת מכל יוצאי חלציך!'
האברך עזב את המקום, לבו נרגש, נפשו הומה. הוא לא האמין למראה עיניו - איך שבמשך דקות ארוכות, הניחה הרבנית קניבסקי את אבלה בצד, היתה כל כולה למענו, התמסרה אליו כל כך. כמו שכחה מהלוויית אמה העומדת להתקיים ומהכאב העמוק הממלא את כל "שותה. כל מה שעניין אותה היה אך ורק להביא לו מזור וישועה, ולשמח את לבו!. ובאמת, כעבור פחות משנה, נושע אותו אברך, וזכה להתברך בתינוק חמוד ומתוק.
סיפור זה, המופיע בספר 'הרבנית', יותר משהוא סיפור של אות ומופת לסגולת מצוות שילוח הקן - הוא אות ומופת לאכפתיות, להתמסרות, לדאגה למען הזולת. כי גם ברגעים משמעותיים, גם ברגעים קריטיים, גם כשהרגש סוער ואינו נותן מנוח, גם כשכולנו עסוקים בתפילות המרוממות בהכנות לקראת החג, בהיערכות לקראת יום הדין, הבה נתבונן במראה המרטיט בו אברך נקרא לקיים 'שילוח הקן', רגע לפני שהרבנית יוצאת להלוויית אמה. זהו כוחה של חשיבה על הזולת, ההופכת להרגל מבורך שאינו אובד גם ברגעי לחץ, מתח וכאב. כשיהודי מתרגל לחשוב על הזולת, להיות אכפתי, לחוש את כאב הזולת ולפעול כיכולתו למענו, זה הופך לטבע שני שלו שאינו משתנה גם ברגעים דרמטיים, לחוצים וכואבים.
[מתוך 'לקראת שבת מלכתאי-הרב אשר קובלסק׳]
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
