"שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹוג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת... וְחַג הַקָּצִיר... וְחַג הָאָסִף"

(שמות כג, יד-טז)

שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, הינם ביטוי למפגשים השונים, שיכולים ואמורים להתרחש בין האדם לאלוקיו. כיצד בתוך ההיעלם וההסתר חוזרים הם שוב ושוב, האדם לה' וה' לאדם.

המועדים מוסרים לנו מסרים של חירות (פסח - יציאת מצרים מעבדות לחרות), ביטחון (סוכות - יציאה מהבית המוגן לסוכה) ומוסר אלוקי (שבועות - קבלת התורה הכוללת בתוכה את המוסר האלוקי הנדרש מהאדם), על אף שהמציאות משדרת לנו שעבוד, תלות והפקרות.

מועדים אלה באו לחזק את האדם, להמשיך ולהישען על ה' על אף הסתתרותו. המועדים שבים שוב ושוב במעגל השנה, ללמדנו שעל אף הסתתרות המסרים העולים מהם, נקרא האדם להישען על ה' בלבד. על אף הסתתרותו של ה' הרי שהוא "שב" אלינו במעגליות חוזרת ונשנית, כדי לבדוק עד כמה האדם עמד בניסיון להישען על ה' בלבד ולהיות נאמן למלכותו.

גם אם הקב"ה נסתר, הוא ישוב לבחון את הנעשה על הארץ. מעגליות הזמן הינה ביטוי לחוסר היכולת של האדם לברוח מעינו הפקוחה של ה' וגם למבחנו של האדם עד כמה אכן הוא פועל מתוך חירות, ביטחון בה' ועל פי מוסר אלוקי.

החזרה שוב ושוב לאותו מפגש בין האדם לאלוקיו, בחילופין של גילוי והסתרה, קוראת לאדם להעמיק עוד ועוד בתוך המסתתר בעולם, במסרים החבויים בו, בהשקפה הנעלמת בין קפליו. האדם מבין כי המסר רק הולך ומעמיק, כי מה שראה כעת איננו אלא אפס קצהו של המסתתר מאחור. גם אם נראה העולם ריק, הרי שהוא מלא עד גדותיו, אם רק תהיה מוכן להרפות מאחיזתך בו ולהישען על ה'.

אלא שההרפיה מעין זו איננה דבר פשוט. הדחף להישען על הקונקרטי, המטריאלי והמוחשי הוא חזק, בייחוד כאשר רוחות החיים סוערות. קולו של היצר הרע קורא לאדם להישען על הביטחון החיצוני הזה. במשנתו של היצר הרע אין דין ואין דיין. לדידו הכל נתון ליד המקרה, ועינו של ה' איננה פקוחה על האדם. תפיסת הזמן של היצר הרע איננה מעגלית, אלא רצף מתמשך ואקראי של מקרים, שבינם ובין עצמם אין דבר - "אכול ושתה כי מחר תמות", ועל כן היצמד לתענוג הרגעי שהחיים נותנים לך באותו הרגע, נמוך ככל שיהיה, כך יאמר היצר הרע. ואילו תורתנו הקדושה מביאה מסר אחר, חירות אחרת, וכפי שכתב רבי יהודה הלוי, בשירו עַבְדֵי זְמָן: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם - עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי".

בטחונות העולם כוזבים הם, ורק משענת האמונה והבטחון בקב"ה מאפשרת לה להחזיק מעמד, על אף שנעלמים הם מעין האדם. האמונה דורשת לתלוש את האדם מהביטחונות החיצוניים שלו ולבטל את קולו של היצר הרע הנאחז במוחשי בלבד.

אומנם, צריך לפעול על פי סדר הטבע, אך יחד עם זאת לא לסמוך על הטבע - צריך לפנות לריבונו של עולם ולדעת שהכול תלוי בו, אלא שזה עובר דרך הסדר הטבעי עם ההשגחה האלוקית. משל למה הדבר דומה - לאדם שזורע ומחכה לגשם, בלי הגשם לא יגדל שום דבר, אבל אם ירד גשם והוא לא יזרע גם לא יגדל שום דבר. זאת אומרת שהתפקיד של האדם הוא לזרוע ולחכות לשפע האלוקי, שהקב"ה ינביט את המעשים שאנחנו עושים. בכל מה שאדם עושה לזכור ולא לשכוח אפילו לא לרגע, שהכול מאת ה'.

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א, מהאתר: "ישיבה" - https://www.yeshiva.org.il/

הרב דן האוזר שליט"א, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"