"רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים את הרכים ומניחים את הקשים. אמר להם: בני, דעו מה אתם עושים - כשם שאתם בוררים את הרכין ומניחים את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו"

(ויקרא רבה, פרשת בהר, לג, א)

לחז"ל היה חשוב מאוד להטמיע בלבנו שחיי הזולת נתונים בידנו לשבט ולחסד, כפי שאמר שלמה המלך, החכם מכל אדם (משלי יח, כא): "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" - באמצעות הלשון, אפילו במילה אחת, אדם יכול לחרוץ גורלות, ולפיכך הם המחישו זאת בכמה אופנים.

רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, בקש יום אחד ללמד את תלמידיו כיצד לדבר בלשון רכה ולא בלשון קשה, והוא הודיע לכל התלמידים שהוא עורך עבורם סעודה מפוארת.

כולם הגיעו. רבנו הקדוש היה עשיר מופלג והסעודה היתה בהתאם לכך, ובמהלך הסעודה הגישו להם מעדן יקר, לשונות של בקר. התלמידים לא ידעו שלפני הסעודה רבי נתן הוראה חשאית לטבחים שיכינו שני סוגי לשונות, לשונות קשים ולשונות רכים...

הסעודה התחילה, ורבי עמד מן הצד וצפה בתלמידיו כשהם סועדים את ליבם, וכאשר הוגשו הלשונות, הם הבחינו מיד שחלק מהם קשים וחלק מהם רכים, והם בררו לעצמם רק את הלשונות הרכים, והותירו בקערה את הלשונות הקשים.

לרגע הזה המתין רבי יהודה הנשיא, והוא אמר לתלמידיו: שימו לב למה שעשיתם ברגע זה - כשם שלא אביתם לקחת לעצמכם אלא את הלשונות הרכים והרחקתם ממכם והלאה את הלשונות הקשים, כך תנהגו גם בלשון שלכם - "כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו"! דברו רכות ולא קשות - קרבו אליכם את הדיבור הנעים, המלטף, האוהב, והרחיקו מכם את הדיבור העוקץ, הסונט והשונא.

רבנו הקדוש הטמיע בתלמידיו את המסר באופן מוחשי, והוא נחרת לנצח בחוכמת היהדות. כוונתו היתה ללמדם לא רק שיש להימנע מדיבורים מגונים ולדבר דיבורים ראויים, אלא עלינו לשים לב גם לטון של הדברים. אותה לשון בקר, שבושלה על ידי אותו טבח ובאותם כלים ועם אותם תבלינים, בשינוי קל יכולה להיות רכה, או קשה.

העיסוק בנושא שמירת הלשון נקשר בשמו של בעל ה"חפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שלקח על עצמו את נושא שמירת הלשון כמשימת חייו ופעל בדרכים שונות להעלאת המודעות הציבורית לנושא, וכך כתב בספרו "שמירת הלשון" על חשיבות הדיבור הטוב ועל חומרת הדיבור הרע (שמירת הלשון, חלק א', שער הזכירה, פרק ג): "יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶּׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית ב, ז): "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס, לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים".

כאשר הלשון טובה - אין טוב ממנה! וכאשר הלשון רעה - אין רע ממנה!

מתוך: "ותן חלקנו"